בשנת תש״ע (2010) סיים הרב עדין שטיינזלץ ארבעים וחמש שנים של מפעל ביאור התלמוד הבבלי.
ברשימת הקהילות שחגגו את סיום מפעל ביאור התלמוד בלטו עשרות שלוחי חב״ד ברוסיה, שהרב שטיינזלץ היה עבורם חלוץ של מסירות נפש למען קיום היהדות בתנאים בלתי אפשריים. ציינו את האירוע גם מאות קהילות רפורמיות וקונסרבטיביות ברחבי העולם, שחשו הכרת תודה עצומה למי שפתח בפניהם את הדלת לעולם של לימוד, ולחיוניות יהודית שאינה תלויה ברקמה הלכתית צפופה ובידענות תורנית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מאה שנים להסכם שכונן את המזרח התיכון המודרני
– מחסור בעופות ועליית מחירים הם לא גזירת גורל
– דעה: לדחיית התקציב אין ערך ללא הסכמה עקרונית בממשלה
בישראל, הדי הסיום כמעט ולא נשמעו. מעט ארגוני נשים ובתי מדרש חילוניים חגגו את האירוע, אך אצל בעלי הבתים הדתיים־לאומיים, או בישיבות ההסדר – הוא חלף מבלי משים.
הרב עדין ישב בירושלים ועמד בראש שורה ארוכה של מוסדות חינוך דתיים־לאומיים בישראל, אך למעשה לא היה ממש מובן בארץ. פעולתו ומחשבתו הייתה מופנית למקומות אחרים ולדורות אחרים. הממד הזה הוא אחד ההיבטים של גדלותו הלא שגרתית של מי שראה הכול אחרת.
כמו מורו הרבי מלובביץ׳, ובעקבותיו, פעל הרב עדין מתוך מחויבות אחת כבירה, רצינית להחריד ובלתי מתפשרת, לגורלו הרוחני והגשמי של העם היהודי. במאה העשרים, שבה הומרה תודעת יהדותם של חלק ניכר משומרי המצוות מברית הא־ל והעם אל תודעת האזרחות במדינת ישראל ולשאיפת בעלות על כברת ארץ, מחשבה כזו לא הייתה פופולרית או דומיננטית בשום צורה.
בראשית המאה ה־21, כאשר חלק ניכר מן האנרגיה הדתית בארץ ישראל מתורגמת להשתייכות פוליטית וסקטוריאלית, הפכה פעולה כזו לכמעט בלתי מובנת, ובעיקר לאוזן הדתית־לאומית. אך עבור הרב עדין היה מדובר במהות, שאותה ביקש, כתב ודיבר, בשפות שונות, ללא הרף, דרך מילים רבות מספור. הוא ביקש לראות מעבר ללבושי המקום, מעבר למוסכמות חברתיות ולתארי כבוד (לתואר ׳רבנים׳ הגיב באיבה ובבוז שהיה שמור רק לצאר אצל פרולטר מרקסיסטי).
מבעד לכל אלה ביקש הרב עדין אחר אותו דבר חמקמק הקרוי באידיש "יידישקייט". משהו שקשור בכל עומקו להשתקעות בתורה ולקיום נלהב של המצוות, אך מהותו מזדקקת הרבה מעבר לו. קושיה פשוטה של ילד יהודי ברש״י, תיאור פיזיקלי חדש אודות הנפש והחומר או חיבוטי נפשו של יהודי אגנוסטיקן בקצווי ארץ, היו יקרים עבורו מזהב ומפז רב, וחשיבותם עלתה בעיניו על כל דרשות הרבנים המלומדות.
מאחורי האכפתיות העמוקה הזו עמדה, פשוטו כמשמעו, אישיות קורנת לבביות, אהבה והומור, ומחויבות סבלנית ובלתי נגמרת לאדם ולתהיותיו באשר הם. דרך ההומור והסרקזם נשקפו, בדרכם, גם הצדדים האחרים בדמותו: אותה תובענות אינסופית, תחושה שאסור לאדם להיות אך ורק אדם, ושדתיות בורגנית נינוחה גרועה ממוות. אין רדיקליות אחת בעולם שלא נגעה בנימי נפשו הצעירה והמרדנית של הרב עדין, אך הגדולה מכולן הייתה זו היסודית שלאורה חי, דיבר, פעל וכתב: תחושת הצדק החסידית, העמוקה, הפרולטרית, כי תורת ה׳ שייכת לכול, בשווה, ופונה אל הכול: ללא הבדלים, ללא פערי דרגות וללא חילוקי תפקידים.
דרך קנה המידה הזה קיבלו הנושאים את חשיבותם: שאלה "גדולה" דוגמת גבולות 67', למשל, הייתה בעיניו כמעט חסרת חשיבות, ובהתעסקות בה ראה הסחת דעת מן העיקר. בה בשעה, שאלות "קטנות" נראו בעיניו שאלות מפתח לגורל המדינה ולקיום האדם והעולם: האם יודעים אנו להתפלל? מה מטריד כעת את מחשבתנו? מהן תשוקותינו? האם יש בנו העומק הדרוש כדי לחשוב, ללמוד, להתבונן? האם אנו פועלים בהתאם לגודל האחריות המוטלת על כל אחד ואחת מאיתנו? האם מבינים אנו עד כמה חשובה היא שאלה נכונה?
אדם גדול חי בינינו. יהי זכרו ברוך.
