מאז הסֶגר הראשון, משהו בחוויית הזמן שלי השתבש. הפסקתי לנסוע לעבודה, פגשתי פחות אנשים, ותוכניות שונות נדחו או בוטלו. יום רדף יום, וכל יום היה זהה לקודמו. הייתי מתעוררת בבוקר ומתאמצת לחשוב: איזה יום היום? כבר עבר שבוע? מה עשיתי ביום שלישי? חשתי שהזמן מתנהג כמו השעונים הנוזלים של דאלי: הכול מתחבר לשטף אחיד וארוך שזורם וזורם; ובתוך השטף הזה אני לא מצליחה לעשות כלום, וכלום לא משתנה.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
הכל תלוי במבט שלנו: דמיון מודרך לט"ו באב
אהבת חינם: לחזור אל הפשטות
המלחמה בקורונה: שת"פ ישראלי – אמריקני למציאת חיסון
החוויה הלא נוחה הזו, שפוקדת אותי גם בימים אלה ממש, גורמת לי לחשוב יותר על האסירים שהכרתי בשנים האחרונות. במשך כשנתיים וחצי, מדי שבוע ולעיתים פעמיים בשבוע, העברתי בכלא באזור מגוריי סדנאות תיאטרון וקבוצות לימוד. ככל ששהיתי בכלא והתוודעתי לדרכי המחשבה הייחודיות של האסירים, הבנתי שחוויית הזמן שלהם שונה.
לשתות נס וללכת
באחד המפגשים הראשונים בכלא ישבנו במעגל כיסאות, אני ועוד שמונה גברים בכתום, ושיחקנו את משחק ההיכרות "מי כמוני". במסגרת המשחק, אחד המשתתפים מציין עובדה על חייו, כל מי שחולק עימו את הפרט הביוגרפי הזה נעמד אף הוא, וכל העומדים צריכים לתפוס כיסא אחר מזה שישבו עליו. מתחילים: "מי כמוני אבא?", "מי כמוני בן בכור?" "מי כמוני עברית היא לא שפת אם?". ואז מגיע תורו של עופר (כל השמות והפרטים בדויים): "מי כמוני מאסר עולם?". אני סקרנית: באמת מי כמוהו מאסר עולם? שלושה־ארבעה קמים. עופר פונה לאמיר, שנשאר לשבת: "למה אתה לא קם?", הוא שואל. "אני רק חמש שנים", מסביר אמיר. עופר מלכסן אליו מבט ומסנן: "הוא, בא לשתות נס וללכת!". זה משעשע אותי ואני צוחקת. עם הזמן הבנתי שזאת לא רק בדיחה: בחוויה של אסיר, חמש שנים באמת עשויות להיתפס כ"לשתות נס וללכת".
וזו לא הייתה הדוגמה היחידה. כמאל, בחור עדין בשנות השלושים שלו, סיפר לי: "השבוע פגשתי את אחי, לא התראינו 12 שנה. בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא היה ילד. בגלל עיכוב של הסוהר הפסדתי עשר דקות מהביקור. דיברנו, הוא אמר לי שהזדקנתי, אמרתי לו שגם הוא. הייתה שיחה נחמדה, התאכזבתי שהייתה קצרה". כמאל מביע צער על עשר הדקות שחלפו, ועובר בשתיקה על 12 השנים שהוא בכלא.
דרו לדר מאוניברסיטת מרילנד, שחקר חוויות של אסירים, משתמש בהבחנה בין הזמן הקלנדרי לחוויית הזמן הסובייקטיבית. הזמן הקלנדרי הוא זמן השעון, שניתן למדידה באופן מתמטי. זהו זמן ליניארי, שזורם קדימה. הזמן הסובייקטיבי, לעומת זאת, קשור בחוויה האישית: הזמן "זוחל" כשאנחנו בהרצאה משעממת, ו"טס" כשאנחנו בחופשה עם אנשים אהובים. את הזמן הסובייקטיבי אנחנו יוצרים באמצעות חיי היומיום שלנו, שיש בהם מרחבי התרחשות שונים של קימה, הליכה, עבודה, מפגשים עם בני משפחה וחברים, אירועי מעגל החיים – לידה, ימי הולדת, חתונות ולוויות; ואירועים של מעגל השנה – חגים, מועדים ועונות.
אך לעיתים הזמן הסובייקטיבי מתעוות, כפי שקורה בכלא. "אני גוזר עליך עשרים שנה", מכריז השופט, ובאבחת לשון נוטל עשרים שנה מחיי האדם. מעתה שנותיו של אותו אדם אינן שייכות לו אלא למדינה. הזמן האישי מופקע מהאסיר ומוחלף במסגרת זמן ניוטונית, מופשטת. הזמן הופך למשהו שיש לשרת אותו, "להעביר" אותו. ההווה מואט. התנועה מוגבלת. גירויים מעטים ושעמום כרוני. ומה באופק? הפילוסוף מרטין היידגר סבר שהעתיד הוא הזמן שקיים ראשון. המטרות והציפיות שלנו מהעתיד קובעות את פעולותינו בהווה ואת הפרשנויות שלנו לעבר. אך האסיר בכלא, במקום לנוע לקראת עתיד שהוא רוצה להגשים, עובר להמְתנה. הוא מחכה שהזמן ינוע אליו, ושסוף־סוף יסתיים פרק הזמן שהוא מרַצה. האסירים סופרים את החודשים והימים לשחרור. במקום לחיות עם מטרה ועם פעילות שחותרת למימוש המטרה, הם לכודים בהווה סטטי. כיצד הם מתמודדים עם ההפרעה בזמניות?
בורחים לעבר ולעתיד
כשהייתי בן 17, לפני ביצוע העבירה, הייתה תקופה לא קלה בבית. לאבא שלי היו כל מיני התקפי זעם. והכי גרוע, שהוא היה בלתי צפוי. פתאום בא ומכה אותי. הייתי בורח לחדר שלי. היה שם חלון שראו ממנו את הבית של השכנים. יום אחד ראיתי דרך החלון את הבת של השכנים, ילדה בגילי, והתחלנו לדבר בסימנים אחד לשני. אחר כך השגתי את המספר שלה, והיינו עומדים בחלון, רואים אחד את השני ומדברים בטלפון. אבל אז אבא ודוד שלי התחילו לשבת עלי והם לחצו ולחצו, ואני ביצעתי את העבירה. מאז גם לא ראיתי יותר את הילדה הזאת. אחרי ארבע שנים שאני בכלא סיפרו לי שהיא שאלה עליי, לאן נעלמתי.
אני שומעת את הסיפור הזה מאותו אדם כבר בפעם השלישית. שוב ושוב הוא מעלה גֵרה, משחזר את הפרטים, אוכל את הלב. הסיפור החוזר על עצמו מדגים אסטרטגיה אחת של האסירים להימלט מהזמן – אסקפיזם. האסירים כלואים בהווה הרסני, ולכן בורחים למרחבי הדמיון – מתרפקים על חוויות ילדות ומציירים לעצמם עבר אידיאלי. הזיכרונות האינסופיים חוזרים באופן רפטטיבי וכולאים את האסיר בעולם של "מה היה אילו".
אסירים אחרים בורחים לדמיונות על העתיד. משה מספר לי שהוא כבר 13 שנה בכלא: "מתחיל לשעמם לי. אני רוצה ילד ואישה שיחזיקו לי את התקווה", הוא אומר, ומתאר איך בדיוק זה ייראה: "בערב אשתי ואני נשב על הספה, נראה טלוויזיה, לפנינו קערה של פיצוחים, הילד ירוץ ויזרוק עלינו גרעינים, ככה בצחוק, והאימא תכעס שהוא עושה בלאגן". משה רוקם סיפור מפורט, ואני מבינה שהסיפור הוא פרי דמיונות של שעות ארוכות. בצד הבריחה שבדבר, הזיכרונות והחלימה בהקיץ הם גם מקור לכוח לנחמה. הם מאפשרים יציאה מהמציאות המעיקה, ומעניקים ממד של חופש לחיים העכשוויים של האסיר.
כנגד הבריחה, קיימת אסטרטגיית תביעה של הזמן. כמאל כבר 14 שנה בכלא, והוא מנסה הכול: "חשבתי לעצמי, איך אני יכול לעזור לעצמי כשאני פה?". כמאל משתתף בכל הפעילויות שמוצעות לאסירים: יוגה, אמנות, תיאטרון. הוא מתאמן בחדר כושר, לומד לבגרות ומשמש "עוזר הוראה" המסייע לאסירים אחרים בלמידה. הוא תובע לממש את הזמן האבוד עד כמה שהוא יכול, ולמלא את הזמן בפעילות. רוב האסירים משלבים את שתי האסטרטגיות האלה. הם שוקעים הרבה בזיכרונות עבר ובמחשבות על העתיד, אבל רבים גם פועלים בהווה כמסלול לעתיד טוב יותר.
להקשיב לתקתוק אחר
באחת התורות בליקוטי מוהר"ן (תנינא, סא) עוסק רבי נחמן בפערים בין חוויות שונות של זמן. הוא מתאר תופעה המוכרת לכולנו: בחלום אנחנו עוברים אירועים והרפתקאות ונדמה לנו שחולף זמן רב, אך כשאנחנו מתעוררים אנחנו מבינים שב"זמן שעון" מדובר בדקות ספורות. רבי נחמן משתמש בתופעה הזו כדי לומר שאותם יחסים קיימים בין חוויית הזמן שלנו בעולם הזה, ובין "השכל הגבוה", ממד הזמן של הקב"ה. מה שנחשב כאן בעולם שבעים שנה, חיים שלמים, בשכל הגבוה נחשב "לזמן מועט ופחוּת מאוד".
מעבר לזמן הקלנדרי ולזמן הסובייקטיבי, מוסיף אפוא רבי נחמן ממד שלישי: "זמן השכל הגבוה". בממד הזה, משמעות הזמן המוכרת מתבטלת לחלוטין, כי "השם יתברך הוא למעלה מהזמן". מי שמאמץ תפיסה כזו צפוי להתחדש כמו תינוק שנולד, כי הוא איננו תלוי בזמן האנושי. בממד השלישי של הזמן אנחנו לא משועבדים לזמן שנוקף, אלא נפקחים לראות ולהבין רבדים חדשים שלפני כן היו סמויים מעינינו. "הממד השלישי" הוא הזדמנות להקשיב: מה הזמן מסמן לי? שאריות של חיים, צינוק מחניק, או הזמנה להתמסר לחוויה חדשה, לא מוכרת ועדיין לא מובנת.
מדברים הרבה על הצורך להרפות בתקופה הזו את האחיזה במוכר, להיות דינמיים, להשתנות, לאמץ "תודעה גמישה". הדברים נכונים ככל הנראה גם בנוגע למושג הזמן. מלכודת הזמן שחלקנו סובלים ממנה, היא גם הזדמנות לנסות להקשיב לתקתוק אחר, למעלה מהזמן. אולי רק הבנה כזו תשחרר אותנו מהכלא ומכאבי הלב על הזמן שהשתבש.
