בתחילת נאומו מחזיר משה את בני ישראל לזיכרון של רגע מהילדות הקולקטיבית, כאשר נדרשו להתנתק מהר סיני העוטף והמרפד, ולהתחיל לנוע למסע ההתבגרות: "ה' אֱ־לוֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר: רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה, פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם". קריאת הזירוז "רב לכם שבת בהר", אותתה להם לרדת מההר אל המציאות המאתגרת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "נותרה שממה": היהודים בסוריה מבכים את בתי הכנסת
– "הם לא נחמדים": יש גזענות סמויה בממסד הדתי האשכנזי
– שיחת היום: במצרים נאבקים בהטרדות המיניות
ברגע הזה החלו גם להתעורר הצרכים של העולם הריאלי – תביעות ממון, סכסוכי שכנים, אתגרים משפחתיים וחברתיים ותלונות קיומיות. משה מספר שלא הצליח להתמודד לבדו עם כל החזיתות ולכן ייסד מערכת משפט מקבילה והיררכית, שבה דיינים מתווכים את החוק הא־לוהי ליישום היומיומי. משה מתדרך אותם לעשות כמיטב יכולתם להוציא את הצדק לאור:
שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵא־לוֹהִים הוּא.
מה פשר הקביעה שהמשפט הוא לא־לוהים?
בקריאה ראשונה נראה שאמירה זו מגבילה את בני האדם מלהתיימר להיכנס למקומו של הא־ל הכול־יכול והכול־יודע. וכי איך יהין אדם מוגבל וסובייקטיבי לקרוא לעצמו שופט ולחתור אל האמת, שהיא מידה שמיימית ונעלה? חז"ל צועדים בכיוון דומה, כאשר הם רואים כאן מחויבות של השופטים כלפי הא־ל, שאם לא ישפטו כראוי – יטריחו את הקב"ה להתערב ולתקן את המציאות. המילה "כי" שבפסוק מתפרשת לאור זאת כהסתייגות. הדיינים הם ממלאי מקומו של א־לוהים בדיעבד, אבל בסופו של התהליך, א־לוהים יסדר את העניינים שקלקלו.
אנחנו רוצים להציע הבנה שלפיה הדיינים הם דווקא באי כוחו של הא־ל, ובעצם ישיבתם בדין הם הופכים שותפים מלאים במעשה בראשית. היכולת שלהם לכוון לדעת עליון היא דווקא על ידי ההקשבה פנימה, לחוש הצדק האינטואיטיבי שנטע בהם הבורא, למבטם האנושי החד־פעמי למול המקרה האנושי החד־פעמי שבפניהם. זו המשמעות העמוקה של הבנת המילה "א־לוהים" כדיינים בכמה מקומות בתורה. ביושבם על מדין, עוברים הדיינים מטמורפוזה המאצילה עליהם רוח א־לוהית.
כשהצדק והמשפט הפוכים
אך כיצד יכולים הדיינים לשפוט כמו א־לוהים? כמה פרשנים מחכמי צפון אפריקה הרחיבו בדרישה הזו לראות ללבב ולא להסתפק במה שכתוב בספר.
ר' חיים בן־עטר ("אור החיים"; 1743־1696) מפרש את הפסוק "שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם" כקריאה לדיין לשמוע בין השורות של טענות המתדיינים, וללמוד גם מדקויות של שפת הגוף, בחירת המילים והאווירה בחדר: "אם ניכרים מתוך סדר דבריהם ומעקימת שפתיהם הפך מה שנתחייב הדין, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". למעשה, הוא דורש מהשופט לתפקד גם כבלש־חוקר וגם כפסיכולוג, כדי לבדוק האם מתקיימת הלימה בין הטקסט של הטענות ובין הסבטקסט והקונטקסט שלהן.
הוא מוסיף ומבחין בין המשפט הכללי "הסדור" על הספר, ובין הצדק הנקודתי במקרה הנדון מול עיניו של הדיין:
"ושפטתם צדק" – פירוש, כפי מה שיתברר לכם שהוא צדק, הגם שיהיה הפך משפט הסדור, שהמשפט לא בא אלא לדיין שאינו יודע ברור לדבר.
כלומר, ספר המשפט הפורמלי הוא כלי עזר לדיין מתחיל. ככל שהדיין יחיה בתוך הציבור ויתנסה במקרים רבים של בירור האמת, תתפתח אצלו האינטואיציה לתרגם את החוק ללשון בני אדם ולהוציא את הצדק לאור יותר מזוקק. "אור החיים" אינו מהסס לומר כי פעמים הצדק והמשפט עלולים להיות הפכים, ולכן חובה על הדיין לגייס את כל אנושיותו וראייתו הרחבה להוציא משפט צדק.
רעיון דומה ניתן למצוא אצל ר' משה מאיר חי אליקים (1949־1871), שנודע בכינוי "משמ"ח אליקים". הוא נדרש לסוגיה של אישה העומדת לאבד את כתובתה, שכן הבעל טוען שאינה מכסה את ראשה, וזאת אף שמעולם לא עשתה זאת בימי נישואיהם. על פי התלמוד וספרות ההלכה זו עילה לגירושין ולאיבוד דמי הכתובה, אך בפועל הדיין מבחין בניצול ציני של החוק לטובת האינטרס האישי והכלכלי של הבעל. במקרים כאלה, כותב המשמ"ח אליקים, לא די להסתמך על "ארבעה טורים" של השולחן ערוך, "כי צריך טור החמישי להתנהג בו". לטור החמישי אין טקסט כתוב, לא ניתן לכמת אותו, והוא תלוי אישיות, זמן ומקום.
מנהיגות בעולם משתנה
ר' שאול אבן־דנאן, רבה הראשי של מרוקו (1972־1882), חידש את מוסד התקנות "לטובת הדת והיהדות ולטובת החיים", אחד ממפעלי ההלכה החשובים ופורצי הדרך במאה העשרים. בפתיחת התקנה הראשונה כתב כך:
באמת הדיין יודע בנדון המוצג לפניו אמיתות העניין, ואין לאל ידו לגזור אומר בהוראתו האומדנית, יען חוקת המשפט עוצרת בעדו. וכך היא דרכה של חוקה: אין בה די אוֹן להוציא משפט אמת בכל עת ובכל העם… רבותינו הראשונים והאחרונים מישרים אורחות משפט בנחוץ לאותה העת בתקנה מוחלטת, אף נגד משפט ברור.
הוא ראה בדיינים לא רק פרשנים של ההלכה, כי אם גם מחוקקים, המתקנים עיוותים במציאות הזמנית על ידי הוראות שעה, אף בניגוד לחוק הכתוב. התקנות של מועצת רבני מרוקו עסקו בירושת בנות, העלאת גיל הנישואין, הקדמת חליצה לייבום, חיוב שבועה או קנס במקרה של ניצול בתולות ועוד. בתקנות אלו התבטאה מנהיגות משותפת שהשכילה בתוך עולם חלקי, משתנה ומאוים, לרדת מן ההר אל העם ובכך להביא לצאן מרעיתם דברי א־לוהים חיים.
מדרש סיום
"צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (הפטרת חזון). ואין שביה אלא משיביה, שיושבים על כס י־ה לשפוט צדק בארץ. וכי יכול אדם לישב על כיסאו? והלא נאמר "אַתָּה ה' לְעוֹלָם תֵּשֵׁב כִּסְאֲךָ לְדוֹר וָדוֹר?", אלא בשעה שהדיינים יושבים בדין למטה, אומרים לעליונים דום ושומעין לקטון כגדול. על כך נאמר "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי". ועוד: מה לילוד אישה לשפוט, והלא "הַמִּשְׁפָּט לֵא־לֹהִים הוּא"? שאין א־לוהים בארץ כי אם דיינים, שנאמר "אֱ־לֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן הָאָרֶץ", וכן הוא אומר: "אֱ־לֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱ־לֹהִים יִשְׁפֹּט", ששופט מתוך קרביהם של הדיינים.
ד"ר דוד משה ביטון הוא ראש החוג ליהדות בקריה האקדמית אונו וראש תוכנית כולנא בירוחם. תמר ביטון היא ראש מדרשת באר בירוחם ובאשדוד
