מספרים על אחד מגדולי ישראל שבאו אליו חבריו בטרוניה. כיצד זה לא כתב בהקדמה לספריו הנודעים והחשובים, שהתורות המשוקעות בספר הן פרי של התלבנות בדיבוק חברים בבית המדרש של ישיבת חברון? ענה הרב המחבר: וכי מה אתם רוצים ממני, וכי לא נהג כך גם ראש הישיבה זצ"ל בהקדמתו לספרו? לתשובה זו הגיב מיד אחד השומעים: רגע, אתה רוצה לומר שלא רק את מה שכתבת שאבת מאחרים, אלא גם את מה שלא כתבת שאבת כך?!
אומנם זה לא חידוש למי שלומד תלמוד וראשונים בעיון ובהעמקה, אך סיפור קצר זה ממחיש לנו שלמילה הלא כתובה יש לפעמים ערך לא פחות, ולפעמים אף יותר, מאשר המילה הכתובה. דוגמה טובה לכך אנו מוצאים בפרשת השבוע שלנו, פרשת מטות.
בפרשה אנו מוצאים שמשה רבינו מצווה את עם ישראל לנקום את נקמת ד' במדין, וכן תיאור מפורט איך הבינו בני ישראל את הציווי ומה הם עשו בעקבות כך. תגובתו של משה לא מאחרת לבוא: "ויקצוף משה וכו' החייתם כל נקבה וכו' ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו וכו'". ולא כתוב בפשוטו של מקרא שעם ישראל אכן ביצעו את הציווי הממוקד החדש הזה של משה רבינו.
נוסיף על כך שבספר דברים כאשר משה רבינו מסכם בלשונו את תקופת המדבר, יש התייחסות לחטא בעל פעור שהביא למלחמת מדין, ולתנאי עם בני גד ובני ראובן המתואר במקרא אחריה. אם נשים לב נראה שבמפתיע משה השמיט את תיאור מלחמת מדין למרות שהוא הרחיב במלחמות הכיבוש שנעשו תחת הנהגתו בעבר הירדן. גם זה צריך ביאור.
על רקע התקופה אותה אנו חווים כעת, אציע את הדברים הבאים. דרכה של התורה היא שישנן מקומות בהם בני אדם אמורים להשתמש בשכלם כדי לעמוד על רצון ד', וכך גם לבצע אותו. "למה לי קרא? סברא הוא!". עם זאת, דבר הנתון לשכל אנושי מותיר מקום לטעויות אבל מ"עם חכם ונבון" יש ביטחון שאם תתברר הטעות על ידי הגדולים בחכמה ובמניין, מיד תבוא ההתעשתות ותיקון הפעולות בעקבותיה.
דברי הפקודים אל משה מעידים כאלף עדים שלא נפל דופי בהתנהלות של עם ישראל במלחמת מדין. "עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו ולא נפקד ממנו איש". אילולי העובדה שלא נפל דופי בהתנהלות של עם ישראל, כיצד הם היו זוכים לסייעתא דשמיא כזו?
אלא שבאמת הייתה טעות אנוש בשיקול הדעת. התורה רואה בזה דבר המיותר לציין, שברגע שנוכחו בטעות, בוודאי שמיד תיקנו את הדרוש תיקון. הרי התורה כבר תיארה את העובדה שנחלצו לעשות את ציווי ד' ביד משה כבר בתחילת הדברים.
משה רבינו בספר דברים מתאר בהרחבה מאורעות חיוביים כדי שילמדו ישראל מהם לדורות. מאורעות שליליים לעומת זאת הוא מתאר או רומז רק בקצרה, כדי שיילמד מהם מה לא לעשות. אבל תיאור מאורע הכרוך בטעות אנוש כרוך בתיאור קלונם של אחרים במקום שאינו מגיע להם קלון על זה, ולכן נמנע משה רבינו מלהתייחס למלחמת מדין בכלל.
מ"עם חכם ונבון" יש צפייה גדולה להתעשתות קטנים כגדולים, ציבור כמנהיגים, להקפדה על מה שהשכל מחייב כדי למנוע את המשך התפשטות הנגיף. והלוואי ועד לפרסום דברים אלו, ייחול זה ייהפך למציאות.
הכותב הוא רב בבית המדרש של המרכז האקדמי לב
