לימדוני רבותיי כי התכונה החשובה ביותר היא הענווה. רק אם תבוא ריקן תוכל להאמין ולהתפלל ולחמול, רק אם תשאיר חלל פנוי תוכל ללמוד. למדתי גם שכל אחד חשוף לסכנה להתמלא בעצמו ולהמשיך להטיף לענווה, כדי שאחרים ייתנו לו מקום. אפשר לחוש מלא וגאה מכסף, גם מהשכלה, מלימוד תורה, מהערצת המונים, משנים ארוכות מדי בתפקיד חשוב, וכנראה מסיבות אחרות גם, שהרי ראינו רבים שאין להם דבר מכל אלו, ובכל זאת הם מלאים בעצמם. בנימה אישית, מעולם לא הצלחתי למצוא ענווה, ובדרך כלל הסתפקתי במודעות לגאווה שבי, ובזהירות מחסרונותיה, בהצלחה חלקית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פטרונות כלפי החרדים לא תסייע בשילובם בחברה
– מצב סחיטה: כחול לבן צריכה להתייצב נגד נתניהו
– מהפכת הרעבים: תושבי סוריה דורשים שינוי
בשנים האחרונות מתרחשים זעזועים בסדר העולמי – מלחמות עולמיות, עשרות מיליוני פליטים, מגפות שונות, מהומות רחוב ועוד. חשבתי לתומי שאיש אינו יודע לאן יוליך אותנו הסדר החדש, עד שקראתי ושמעתי את התגובות של רבים לאור משבר הקורונה, רבים שיודעים לאן צריך הסדר החדש להוליך, כמובן אל המקום שאליו הם תמיד רצו שנלך.
היו רבנים שהוליכו לבתי כנסת ומשם לבתי עלמין, אחרים שמחו לאידם של התיאטראות שנסגרו, רגע לפני שעולם התורה נסגר קצת מאוחר מדי. דפים רבים במוסף "שבת" הוקדשו למסקנות של מוריי ורבותיי וחבריי, שכל אחד ואחת מהם הגיעו למסקנות דומות להפליא לכל מה שחתרו אליו עד לקורונה. נגיף מעניין הקורונה. כמו כל אירוע חשוב אחר, הוא מוכיח את מה שתמיד חיפשתי הוכחה בשבילו, ובמקום שהוא ישנה בי איזה סדר פנימי־עולמי, הוא רק מחזק אותו.
הרב מלמד והרבה הרפורמית
בשל כל זאת שמחתי לקרוא לפני שבועיים את דבריו של הרב שמואל אליהו, שניכר בו היטב הקושי הנפשי וההלכתי, ובכל זאת הוא מודה כי חל בו שינוי בתפיסתו ביחס ליהודי התפוצות.
רבנים רבים מדי הבינו כי כל ידע מוביל לביקורת ולמיתון עמדות, והחליטו כי מוטב שלא לדעת ולא לתת לעובדות לבלבל את האמונות. כך נוהגת החברה החרדית, וכמוה חלקים נרחבים מהחברה הדתית לאומית השמרנית. אחרים, גרועים מהם, למדו מספיק כדי לשכנע בצדקת דרכם באופן פופוליסטי, אך לא מספיק כדי להבין את מורכבות הנושאים שבהם מדובר. הרב שמואל אליהו, במאמץ גדול, הקשיב ונועץ ושינה את דעתו. הנכונות להקשיב וללמוד ולהודות כי הבורות והגאווה הישראלית הן שהובילו לטעות, יש בה עוצמה ודוגמה אישית מופלאה, שמעטים כמותה בעולם התורה. לא רק הקרבה ליהדות התפוצות משמחת אותי, ודאי לא ההערכה לרפורמים, אלא עצם התנועה קדימה, בענווה.
אלא שהגדולה הזו מעידה על בעיה חמורה מאוד. כמה מתוך דברי התורה הנאמרים באופן החלטי ומלא גאווה הם דברי אמת המבוססים על הלכה והיסטוריה ומבט מעמיק, וכמה נותרו רדודים? אולי כדאי היה ללמוד לפני שפוגעים ושונאים? כמה אמת יש בדעה הנחרצת, גם אם היא הלכתית, על נשים ושיתופן במרחב התורה, וכמה בדיבורים הנוראיים על להט"בים? ואולי במקום לצאת למסע צלב כריזמטי, מסע של גאווה וביטחון עצמי, כדאי לרבנים אחדים לצאת למסע לימוד של סוגיית הנטיות המיניות והשינויים במבנה המשפחה? אכן, ייתכן בהחלט שהמסקנה תהיה דומה, אך ברור שהנימה תשתנה והיכולת להכיל, גם אם לא לקבל, תגדל, כמו שניכר מדברי הרב אליהו, שיצא למסע לימוד אחד ויצא ממנו שונה.
צריך להחליט. אם מתעלמים מידע, וסבורים כי עולם התורה לא זקוק להקשר חברתי, היסטורי או רוחני, והוא ניזון רק מן המילה הכתובה ומן הסנטימנט הדתי, אז אין מקום לכל ידע שהוא, כפי שהחליטה החברה החרדית וחלק מן החרד"לית. ואם החלטנו שיש הקשר לתורה, בין אם הוא רוחני, היסטורי, חברתי או מוסרי, אזי חייבים ללמוד ולהבין ככל האפשר לפני כל פסיקת הלכה או דעה נחרצת.
אכן, ידע מעורר ביקורת ותמיד נראה כמרחיק. הרב אליעזר מלמד נפגש עם רבה רפורמית בוועידת מקור ראשון בשבוע שעבר, והרב שמואל אליהו קרוע בין האהבה והדאגה לעמו, שאחוזים גדולים ממנו הם רפורמים, ליהדותו המצווה עליו שלא לשתות יין עם אלו. זו התוצאה של העמקה שמעבר לתורה ולהלכה. האם כל עצה וכל תבונה הן כנגד ה', כמו שהכריז הרב יצחק יוסף שישיבות תיכוניות הן חולין גמור, או שמא צריך לכופף כל עצה ותבונה לדבר ה', כמו שעושים ארגונים ורבנים שונים. ואולי, בזהירות הנדרשת, באמת לא תיתכן סתירה בין תבונה ועצה לדבר ה', ולכן יש לקיים הידברות ביניהם. פעם, בעידן ההשכלה של ימי הביניים, אמר ריה"ל כי "חלילה לא־ל מהיות דבר התורה סותר עדות דבר הנראה עין בעין או דבר שהוכח במופת שכלי" (כוזרי א, סז). "אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה'" אין פירושו שאסור ללמוד חכמה או לקבל עצה, אלא שלא תיתכן סתירה ביניהם, משני הצדדים של המשוואה.
שבויים במערות הצללים
בכל מה שנבחר דרושה ענווה. ראינו אך לאחרונה ריאיון עם רב חשוב במוסף זה, שעשה רדוקציה של היהדות לרוחב דעתו הפיסיקלית, והפך את התורה וההלכה לריקות מתוכן מרומם. הענווה מול ההשכלה מתהפכת בקלות להיות מלאות עצמית ואבדן האמונה, ממש כמו שמלאות אמונית הופכת אדם לבור ורחוק מאלוהי אמת. השגחה כללית דוחקת השגחה פרטית, ופרטית דוחקת את הכללית, סובב עלמין וממלא עלמין הופכים לאויבים.
אין לי ספק שביקורת זו צריכה להיות מוטחת בכל המחנות בישראל. דעות נחרצות, בורות וחוסר נכונות להביט מעבר למחשבות רומנטיות ילדותיות הם לא רק נחלת האורתודוקסיה. עולם המשפט לא שונה והוא מקיים היטב את מאמר אלת הצדק כי "הצדק עיוור", בעיקר למה שלא מתאים לאג'נדה שלו. אך כל אלה לא מדברים על ענווה, ולא מתיימרים לומר את דבר הא־ל. שופטי בית המשפט העליון מחללים לכל היותר את מידת הצדק, בעוד בית הדין הגבוה עלול לחלל שם שמים. עיתונאים, פוליטיקאים, אמנים שמדבררים באופן פתטי את המצופה מהם, כולנו שבויים במערות הצללים, ממאנים להאמין שמחוץ למערה שלנו יש עולם שלם יותר.
צריך ללמוד, להקשיב ולהגיב, להעמיד במבחן אמונות ודעות כדי שאלו הרעות יימחקו, והטובות יתחזקו. אמרו את זה קודם לפניי, והנה צריך לומר זאת שוב ושוב. ידע מחליש ומחזק, משפיל אף מרומם, ובינתיים השיח ההלכתי מתרחש בין בריקדות של לוחמים ולוחמות, וחותר למציאות רק כתרבות ופשרה של הציבור המבולבל ולא כדבר שלם. כנראה תמיד היה כך, ומראה המקומות נולד מן ההמון ולא מדעתם של תלמידי החכמים, רק שבדרך אבדו רבים לטובת מערות זרים. הרב אליהו הוכיח שאפשר אחרת, ואולי פתח לענווה שתוציא אותנו מן המערה.
