כשמשה רבנו מקבל את אות הצרעת בהגיעו למצרים, התורה מציינת: "והנה ידו מצרעת כשלג". לעומתו, אצל מרים נאמר: "והנה מרים מצרעת כשלג", בהשמטת המיקום בגופה שבה פרחה הצרעת. כנראה שהצרעת התפשטה בכל גופה, שאם לא כן, היה לו לכָּתוּב לפרש כמו אצל משה. והרי התורה קובעת שאם "כולו הפך לבן טהור הוא". אם כן, מדוע מרים ואהרון כל כך לחוצים מצרעתה? מדוע אהרון ניגש למשה בבהלה?
גם אם לא נקבל את ההכרח בכך שהפכה כולה למצורעת, ישנה תמיהה נוספת בנוגע לתוכן פנייתו של אהרון למשה, וכפי שמצייר אותה רש"י: "אם אינך רופאה בת פלה מי מסגירה ומי מטהרה? אני אי אפשר לראותה שאני קרוב ואין קרוב רואה את הנגעים, וכהן אחר אין בעולם". התמיהה גדולה, מפני שרש"י בפרשת תזריע (ויקרא י"ג, ב') כותב: "גזירת הכתוב הוא שאין טומאת נגעים וטהרתן אלא על פי כהן". אם כן, אם אין כהן אחר בעולם, כפי שטען אהרון, הרי שאין גם מי שיטמא את מרים, ואם כן, היא טהורה. וממה יש לאהרון להיבהל?
הנצי"ב מסביר בפרשת תזריע את הטעם לכך שמצורע שכולו הפך לבן טהור. זאת מפני שתפקידה של הצרעת לעורר את האדם לתשובה ולכפר על חטאיו. אדם שצרעת התפשטה על כל גופו קיבל את העונש, מפני שהוא נמצא בריחוק כל כך גדול עד שאין לו כפרה אפילו על ידי טומאת הצרעת. כבר אין סיבה לטמאו, הוא הרי לא יחזור בתשובה בכל אופן. כפרה רגילה כזו לא יכולה להועיל לו (בדומה לסנהדרין שכל דייניה חייבו את הנאשם שהוא פטור, משום שכפרת גזר הדין לא תתקיים בו).
בדרך כלל מצורע ניגש בשפלותו לכהן והכהן מוכיחו על חטאיו, מתוודה עמו ועוזר לו לקבל על עצמו לעתיד לא לחטוא. מצורע רגיל מתעורר לתשובה דרך אופן טומאתו וטהרתו של הכהן, הדמות הרוחנית המשמעותית בעם. אך מצורע שכולו הפך לבן לא יקבל תוכחה מהכהן, היא תהיה בזבוז מילים ולא תיגע לו בנפש. אמנם אם יחזור בתשובה בהתעוררות כוחות נפש גדולים ויעלה לו בשר חי, מייד יטמא ויחזור לדין מצורע רגיל, אך כל עוד לא עשה תשובה זו, הוא נמצא בריחוקו וטומאתו הנפשית.
לגבי דברי הנצי"ב ננסה לעלות קומה. למעשה, פעמים ה"טיפול" הוא הפוך ובמקרי קיצון יש לנקוט גישה חינוכית אחרת. אדם שפעם אחרי פעם שומע כמה הוא לא בסדר וכמה יש לו עוד לתקן לא שם לבו לתוכחה וממשיך להתנהל באותו אופן, ולעיתים אף מקצין את התנהגותו, מכיוון שהתקבע בה וידוע לכל שכך הוא. מה, אם כן, הדרך להניע אדם כזה לכיוון של תשובה? האם אכן אין לו סיכוי? במקרים אלו נראה שדווקא השתיקה יפה. שתיקה רועמת, המשדרת ייאוש ואובדן תקווה. אדם כזה ש"זוכה" להתעלמות. דהיינו, אין יותר תוכחות, אין דיבורי שכנוע, כאילו הכול כרגיל – אבל זה מה שמדגיש את תחושת איבוד הדרך אצלו. הוא יכול לחשוב לעצמו שהתייאשו ממנו מפני שהוא נמצא בשפל המדרגה שממנו אין עוד תקומה. כל עוד דיברו איתו ושכנעו אותו להיטיב דרכיו ידע להתבצר בעמדתו, אך כשרואה שחדלו הדיבורים מבין שכנראה חושבים שאין בהם עוד תועלת והמצב אבוד. אמנם מסוכן לנהוג כן, אך ייתכן שאין ברירה אחרת. אולי דרך זו תעורר את אותה נקודה פנימית שוודאי קיימת בעמקי נפשו. דווקא ממקום נמוך זה מתעורר האדם ומתרומם, כשמבין שאין עוד לאן לרדת.
מרים, דווקא בגלל גדולתה ומעמדה, "זכתה" לצרעת כזו, שהרי הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. ומזה בדיוק היא חוששת. ודאי שאכפת לה שיש לה צרעת למרות שהיא טהורה. פחות מעניין אותה אם היא טהורה או טמאה טכנית, והשאלה שמנקרת במוחה היא האם היא נמצאת בריחוק כל כך גדול מריבונו של עולם?!
נכון שאין כהן שיטהר וממילא אין כהן שיטמא, אבל בדיוק בגלל הנקודה הזו אהרון פונה למשה. תפקידו של הכהן הוא לקרב את החוטא ולדבר על לבו, ואם כן אצל מרים, שאין שום כהן שיכול לעשות זאת, היא תישאר בלי המנגנון שנועד לעורר אותה. עד כמה חשוב לפעמים לשמוע את האמת בפרצוף: "אתה טמא!" ועד כמה זה יכול לעורר לתשובה… מרים לא רוצה להישאר בריחוק מריבונו של עולם, היא צריכה את תפילתו של משה שיתפלל בעבורה שתסור צרעתה ותשוב למעמדה.
הכותב הוא רב בבית המדרש של המרכז האקדמי לב
