פרשת במדבר עסקה במפקד שבטי ישראל ובהצבת תבנית ההליכה והחניה במדבר. מיקום השבטים על דגליהם ביחס למשכן ומתווה ההליכה והחניה נותנים תמונה של מחנה מסודר עם היגיון פנימי ועם היררכיה מובנית בין השבטים. בסופה של הפרשה מופיעה נשיאת בני משפחת קהת ותפקידיהם, ופרשת נשא ממשיכה עם נשיאת משפחות גרשון ומררי. הנשיאה פה באה במשמעות כפולה: לשאת מלשון לספור את הלויים הכשירים לעבודת המשכן ולשאת גם כרמז לעבודתם כנושאי המשכן וחלקיו. המבנה שנוצר בשתי הפרשות מרשים בחיצוניותו ומבטא גם את הסדר הפנימי, סדר קדושת המחנה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האיש שהציל את ספרי התורה של משואות יצחק מהלגיון הירדני
– שאיפה מעומק הקדושה
– לשוב ולהסתחרר מקדושה
מדרש רבה לתחילת הפרשה (פרשה ו, א) מגיב לסדר המוצע כאן ברשימה ארוכה של אנשים בעלי תפקיד. הרשימה בנויה לאורכה עם המילה "קודם" המייצרת היררכיה וסדרי קדימויות (מובא בדילוגים על הפסוקים שמובאים כאסמכתא):
נשא את ראש בני גרשון וגו' – הדר הוא דכתיב (משלי ג) יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה. תנינן תמן: חכם קודם למלך ישראל… המלך קודם לכהן גדול, כהן גדול קודם לנביא, צדוק הכהן ונתן הנביא: צדוק קודם לנתן… כהן הדיוט קודם ללוי, לוי קודם לישראל, ישראל לממזר, ממזר לנתין, נתין לגר, גר לעבד משוחרר.
אימתי? בזמן שכולן שוין.
הרשימה היא רשימה פשוטה של קדימויות, שכל אחת מהן יכולה להיות נידונה ומנותחת בפני עצמה. במבט כללי הרשימה נראית הגיונית ומשקפת את הסדר החברתי הקיים והמתבקש המוכר לנו מחלוקת התפקידים במשכן ומחוצה לו.
יקרה משרשרת
ואולם, שני עניינים פה מושכים את תשומת הלב. אחד מהם הוא הפסוק המובא בהתחלה, שלקוח מספר משלי: "יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה". הפסוק הוא חלק מרצף פסוקים המתאר את החכמה והתבונה בכל מיני תיאורים מגדילים ומרוממים, כמו למשל הפסוק המוכר "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" או "אורך ימים בימינה". התורה, אם כך, יקרה מפנינים ושום חפץ לא ישווה לה. פנינים הן אבנים יקרות מאוד, אולי היקרות שבאבנים, ובתמונה המופיעה פה הן מסודרות יחד במעין שרשרת אחידה, זו אחר זו, יפות ושוות, בסדר אחיד ומופתי. התורה מושווית לפנינים האלה, היא שייכת אל הרצף שלהן (שכן בבסיס כל נקודת השוואה החושפת שוני, חייבת להיות נקודה משותפת משמעותית), היא חלק מהשרשרת, אך מהווה חוליה אחרת, שונה מהותית, יקרה יותר.
המשפט האחרון אומר שהרשימה הזו נכונה בתנאי שכולם שווים. זה מעט פרדוקס, והלא כל מטרתה של הרשימה היא לומר שלא כולם שווים שכן מלך קודם לכהן גדול שקודם לנביא וכן הלאה! כלומר חייב להיות פה פרמטר נוסף שגם דרכו נקבעת ההיררכיה. הסדר יכול להיות מסודר לפי ערך נוסף.
הערך הנוסף הזה מתברר מיד במדרש:
אבל אם היה ממזר תלמיד חכם – קודם לכהן גדול עם הארץ שנאמר יקרה היא מפנינים. סברין מימר, לפדות להחיות ולכסות… מה טעם יקרה היא מפנינים? אפילו מזה שהוא נכנס לפני ולפנים.
כל הסדר הקודם מבוסס על שוויון אינטלקטואלי־רוחני, שוויון בידיעת התורה. כלומר כל עוד כולם יודעים תורה בערך באותה המידה, יתקיים הסדר המוצג בחלק הראשון. אבל ברגע שישנו פער משמעותי בידיעת התורה, הסדר הזה מתהפך על פניו והופך ללא רלוונטי ומופר.
הדוגמה הראשונה לכך היא ממזר תלמיד חכם המועדף בכל מובן (ראשון לפדיון שבויים, להצלת חיים ולכיסוי המת) על כהן גדול עם הארץ. זו דוגמה חריפה מאוד של שני אנשים הנמצאים ממש בקצוות – העליון והתחתון – של ההיררכיה הדתית. הכהן הגדול עומד בראש פירמידת הקדושה האנושית ובתמונת ראי מוחלטת ניצב הממזר בתחתית, דחוי ומנודה. מה פשר ההיפוך הזה? למה הוא קורה בכוח התורה? נשים לב למשחק המילים של המדרש: הכהן הגדול נכנס לפני ולפנים, הכינוי לקודש הקודשים, המזכיר את הפנינים. קודש הקודשים, שהייצוג האנושי שלו הוא הכהן הגדול, הוא בבחינת פנינים, אבן קדושה ויקרה. אך מעליו יש ערך אחר, והוא התורה, שיקרה מפנינים.
שבירת ההיררכיה
נראה שמאחורי שתי הצעות הסדר האלה עומדות שתי השקפות עולם, שתי דרכים שונות בהערכתם של דברים. קומה אחת של האדם נוצרת בו מעבודה, מעמל קשה המושקע, מהישגים המגיעים מכוח התמסרותו, מכוח רצונו. קומה אחרת של האדם מצויה בו מכוח היותו מי שהוא, כפי שנולד, נתוני קיומו: בדומה לגופו, בדומה לייחוסו, למשפחה שגדל בה, לכישורים שקיבל. כל אלה הם נתונים הפועלים בחיינו לטוב ולמוטב. מה גבוה ממה? מה עמוק ממה? איזו עמדה מוסרית יותר?
גם הדוגמה הבאה של המדרש היא על הרצף הזה שבין הישג לנתון. הוא מחליף את קדימותו של גרשון הבכור בקהת הנושא את התורה. בכך שובר המדרש את ההיררכיה שהביא בתחילתו ושמובאת בתורה בפרשיות במדבר ונשא. הסדר המדברי בנוי על המשפחה שבה נולדת, על מי שאתה מעצם היותך: כהן, לוי או ישראל, ראובן, יהודה או דן, מי שבמחנה ומי שהוצא ממנו בשל טומאה או נידוי. הסדר הזה משקף את קדושת המחנה.
אבל המדרש יוצר מדרג אחר שאומר משהו הפוך. האמירה המדרשית קשורה ביכולתם של אנשים לשנות את מיקומם ה"טבעי", כלומר המולד, האימננטי, זה שניתן להם כמתנה (או כנתון קשה), אבל היא מלמדת משהו גם על מהותה של הקדושה. הקדושה שיוצרת את הסדר החדש היא קדושה נרכשת, קדושה שניתן בכוח הרצון לעמול עליה ולייצרה. קדושה שנוצרת משילוב בין הכוח האנושי ובין התורה שהיא דבר ה' בעולם, שהיא כוח א־לוהי.
התורה מבטאת בסדריה את מה שטבוע בנו, את מה שנתון אצלנו. המדרש מוסיף שהיא גם הכוח שיכול להניע את השינוי, וכל החפץ בה וביקרה יבוא וייטול.
