חומש במדבר פותח בתחילת השנה השנייה לצאת העם ממצרים, ומסתיים בתיאור מסכם של מסעי בני ישראל במדבר. המדבר הוא השחקן המרכזי של הספר. בו הוא הופך ממקום פיזי לישות שניתן לומר עליה דבר, שניתן לדבר בה, שיש עמה יחסים. מדרש רבה לפרשה שלנו מנסה להכניס אותנו בשעריו של העולם הזה, לתת לנו הבנה במהותו של המדבר, מושג על טיבו ועל שהתרחש בו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– במשרד החינוך דרושה מהפכה תודעתית
– המבחן הגדול בחייה של גילה גמליאל
– כמו קהלת: הפער בין החוץ לריסוק הפנימי
"וידבר ה' אל משה במדבר סיני" – זה שאמר הכתוב: "הדור אתם ראו דבר ה' המדבר הייתי לישראל אם ארץ מאפליה וגו'". אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: על שאמרתם למשה "למה העליתנו ממצרים להמית במדבר", וכי כמדבר הייתי לישראל וכי כמדבר עשיתי עמהם? (במדבר רבה א, ב).
המדרש מצטט לכל אורך החלק הזה מן הפסוק בירמיהו ב, לא: "הַדּוֹר אַתֶּם רְאוּ דְבַר ה' הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה; מַדּוּעַ אָמְרוּ עַמִּי רַדְנוּ לוֹא נָבוֹא עוֹד אֵלֶיךָ". נראה שהסיבה הראשונה לציטוט הזה, המלווה ומנחה את המדרש כולו, היא המילה "דור". אנחנו מכירים את הביטוי הנפוץ "דור המדבר", כאומר מה שהיה במדבר נחשב כרונולוגית כשנות דור. מוכר גם הפסוק מתהילים "אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם" (תהילים צה, י) כמתאר את דור המדבר, הדור שבו התקוטט הקב"ה עם עמו במצב שבו היו הם תועי לבב. הפסוק בירמיהו מביע תסכול גדול מאוד. העם לא רוצה עוד, מואס וחווה את האירועים כאפלים וקשים. מולם עומד ה' ושואל בכאב, האמנם כך? האם זו הדרך היחידה לספר את הסיפור המדברי?
פרק ב בירמיהו הוא הפרק הפותח את נבואות התוכחה של ירמיהו לממלכת יהודה. נראה שבעיני חז"ל משמש הפרק הזה כמפתח לספר במדבר. מעבר למדרש הפותח בפרשתנו, הפרק משמש גם כהפטרה בפרשת מסעי, החותמת את הספר (כחלק משלוש הפטרות הפורענות). מבט על הפרק הזה יוכל לשמש לנו מעין מצפן או מפת דרכים להבנת המדבר והספר.
הדים לשתי תגובות
הפרק מתאר את סיפור האהבה הגדול של הקב"ה וכנסת ישראל בפסוק הנפלא (פס' ב): "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". סיפור האהבה שמתרחש במדבר ועצם ההליכה בו הם ההוכחה לדבקות ולמסירות. אלא שאחרי האהבה הגדולה מגיע המשבר, משבר שיש בו בגידה קשה ומרה: "הֲלוֹא זֹאת תַּעֲשֶׂה לָּךְ עָזְבֵךְ אֶת ה' אֱלֹוהַיִךְ בְּעֵת מוֹלִיכֵךְ בַּדָּרֶךְ". אחריה באים ניסיונות תיקון וטיפול מורכבים מלאי עליות ומורדות. האם יש סיכוי למערכת היחסים הסבוכה הזו?
המדבר הוא מקום קשה, צחיח ויבש, לוהט וחשוף. מקום לא מיושב, ראשוני ולא מעובד, מחוץ לציוויליזציה האנושית. התכונות האלו הופכות אותו למקום מפחיד ודחוי, מקום שבאופן פשוט רוב האנשים מתרחקים מן הקשיים שהוא מזמן. אבל יכול להיות שגם ההפך יקרה, כפי שאנו מכירים מן ההיסטוריה. התנאים הקשים הופכים אותו למחוז חפץ מבודד לחולמים ומתגעגעים, מקום שבו יכולות להתקיים התמסרות ודבקות בלי הפרעה.
נבואות ירמיהו מביאות את הדיהן של שתי התגובות האלה. יש בהן זיכרונות אהבה סוערים ומסורים, נעוריים ומלאי דבקות של שני צדדים המעוניינים בקשר ובברית, שמקימים יחד בית ושכינה שורה ביניהם. יש בהן גם מן הקשיים האדירים שליוו את התקופה. החרדות הקיומיות שהובילו לתלונות ולגעגוע למצרים, השברים הגדולים באמון שהתגלו בבגידת המרגלים ובכל מה שבא בעקבותיה, בטראומת הפרֵדה המתמשכת מן הדור שחטא לכל אורך שנות המסע הזה.
תקופה שיש בה הכול
המדרש מתאר את המדבר כמקום שבו התחיל הכול, מעין רחם טובה שהזינה במן ובמים, שהגנה בענני כבוד ושסיפקה הנהגה של "ג' פדגוגין" טובים בדמותם של משה, אהרון ומרים, שהוליכו והובילו בחן בחסד וברחמים. מקום הניסים שבו ה' סולל את הדרך, מכה את הנחשים ואת העקרבים, מקום נמוך מגביה ומקום גבוה משפיל, למען נוחות ההליכה. התנאים האלה היו אינקובציה לקשר עמוק שנרקם, קשר בלתי ניתן לפירוק. זה אולי גם פשר המעבר המטפורי שעושה ירמיהו (כמו נביאים אחרים) ממחוזות יחסי ההורות אל יחסי הזוגיות ההדדיים יותר.
אבל המדבר הוא גם המקום שבו נתגלעו הפערים הגדולים. ציפיות גבוהות מדי, אכזבות, חרדות, בגידות ושברון לב. בפיו של ירמיהו שני הצדדים פגועים. העם מבקש לא לבוא עוד, וה' שואל: המדבר הייתי לישראל?
באיזה אופן נספר את סיפור המדבר? לבעלי המדרש לא די בתיאור כרונולוגי של מה שהתרחש. הם רוצים לייצר סיפור, נרטיב מארגן. ומסתבר שירמיהו כבר עשה כך בנבואתו זו. הוא לוקח את התקופה הזו של ההליכה במדבר ורואה בה את יופייה ואת מוראותיה. ייתכן שהוא מקשר את הכאבים הגדולים לאהבה הגדולה, לרמת הציפייה. האם מעוות יוכל לתקון? עקוב יכול להפוך למישור? זו שאלה טובה שפרק ב בירמיהו משאיר פתוחה. האם המסר ממנו פסימי או אופטימי?
בהתבוננות בספר במדבר כולו ובנאומי משה המגיעים כסיכום מיד אחריו בספר דברים, נראה שעל אף שהמסע טלטל והחריד, מערכת היחסים הזו עודנה קיימת. ירמיהו רואה בתקופת המדבר מעין מעשה אבות סימן לבנים. תקופה שיש בה מהכול, תמרורי אזהרה משבריים ותיעוד של קשיים אדירים אבל גם שגרה מבורכת ואיתותי טוב. הבהובי זיכרונות נעימים ושגרת בית ומחנה שמתקיים ושכינה במרכזו.
