תפילה במניין – הצורך הנפשי רב על ההלכתי

בשבועות האחרונים אני מסתכלת בפליאה על הקורה בבתי הכנסת ובקהילות דרך המציאות שלי ושל משפחתי וכמובן מהנעשה ברשת החברתית.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הזדמנות לשינוי בקהילה היהודית: 8 עצות לשגריר ארדן
– כמה מילים על מילת נשים בסודן
– יש ברבש באולפן?

אותה תפילה במניין שכתבתי עליה כאן לפני כחצי שנה שהיא יותר קהילתית מאשר הלכתית, אותו בית הכנסת שעליו אמרתי שהוא הרבה מעבר למבנה המכיל מניין מתפללים, עברו לשיח חדש אשר באופן דומה למה שכתבתי – רב הרגשי בו על ההלכתי.

"איך אתם עוברים את הימים האלה?", שאלתי מישהו הקרוב אליי. "הכול בסדר. אין שום הבדל. ברוך ה' יש שלוש תפילות ביום במרפסת והכול בסדר". כך אותו אחד אשר ששת ילדיו חסרי מסגרות, אופק עבודתו שלו ושל אשתו לא ברור וסיומה של התקופה אינו נראה לעין, אך לתחושתו ב"ה הכול בסדר כיוון שיש שלוש תפילות ביום. הצורך הנפשי רב על ההלכתי.

ואכן, על אף שהלכתית ודאי היה פטור מהתכנסות לצורך אמירת קדיש ו"ברכו", רבו האנשים שחיפשו כל דרך אפשרית להמשיך בשגרת החיים הקשורה לבתי הכנסת ומצאו פתרונות בעיר ובשדה, בכפר ובמרפסת.

והנה, דווקא במניינים אלה קרה דבר מעניין. בעוד אנו רגילים שהחלוקה בעת התפילה היא לגברים ונשים, פתאום החלוקה היא משפחתית־גרעינית. כל זוג או משפחה מתמקם בחצר ביתו/מרפסתו ומשם לוקחים חלק כולם יחד במניין המאולתר. בהתחלה זה עוד היה מוזר. בחלק מהמקומות נדרשו לשאלות שלא חשבו שיעלו בין שכנים – מה הנוסח המועדף? מי יהיה החזן? האם יש דבר תורה ואם כן מי יישא אותו? ואולי אולי – מי זו שתישא אותו?

בשכונה ירושלמית אחת כך זה התחיל. חסיד גור אחד לקח אחריות על התפילה והנוסח בצורה קשוחה וחסרת התפשרות. אך ראו זה פלא – במקום שכך יישאר, כפי שבתי כנסת נשארו בצורתם מאות שנים, הצורה המשפחתית והקרובה יותר שבה נערך המניין גרמה לו להקשיב לקולות המשתתפים האחרים, לשלב שכנים נוספים בתפילה, כאשר עד מהרה הגיע שיא הפתיחות: אחת הנשים, דמות תורנית מכובדת, היא זו הנושאת את דבר התורה מדי שבת.

והרי זה היה המסר מאז ומתמיד: הבעיה היחידה היא המחיצה. ולאו דווקא זו החיצונית, שפעמים רבות ממדרת את הנשים ומרחיקה אותן למרחק ראייה ושמיעה בלתי אפשרי, אלא זו שבלב. ברגע שאותו חסיד ראה את שכנתו מקפידה ויוצאת להתפלל במרפסת ביתה, ברגע שחזתה היא בכפכפיו הביתיים, במאמצים האישיים לקיים את התפילה ואולי גם במסגרת המשפחתית, נפלו המחיצות. השיח לא נעשה עוד בין שני צדי מחיצה בלתי נראית אך כבדה העשויה ממילים כגון "פמיניסטית", "רפורמי", "שמרן" וכו', אלא בין אדם לאדם, בין אישה לאיש.

אנשים רבים ימהרו לחזור אל המוכר והידוע, אל סדר התפילות המוכר להם מקדמת דנא שאינו מתלבט בין ספירת אנשים בחצרות שונות ואינו רואה את השכנה בשעת התפילה. לעומת זאת, אנשים רבים לא פחות יתקשו לחזור אל המסגרת הנוקשה והמוכרת של זמנים, מחיצות, סדרים ומגבלות שהן יותר תרבותיות מאשר הלכתיות.

אז אם יותר אנשים מבינים היום שמה שמוביל אותם לתפילה זה לאו דווקא החובה ההלכתית אלא גם הרצון להיות שייך לציבור עובדי ה', הרצון בסדר קבוע ובשייכות קהילתית ודתית, אזי אולי יהיה קל יותר להבין את הרצון של נשים להיות חלק בלתי נפרד מעולם בית הכנסת והתפילות בציבור. אם כולנו נשכיל להשאיר את מחיצות הלב מאחור, לדבר פנים אל פנים ולראות את הצרכים האמיתיים ולא את הסיסמאות והתיוגים החוסמים, הרי שנרוויח ציבור מאוחד ומכיל שעובד את ה' בשמחה.

מוריה תעסן מיכאלי היא עמיתה במכון למנהיגות הלכתית במדרשת לינדנבאום. מנחת סדנאות להקניית ידע הלכתי בנושאי טהרה