מדוע בפרשת אמור נאמר האיסור של "נפש לא יטמא בעמיו" דווקא לכוהנים?. רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב, ה"שם משמואל", מסביר כי שורש חטא האדם הראשון היה בכך שלא היו תמימים עם הקב"ה. הנחש אמר לחווה שעץ הדעת טוב ורע יכול להביא אותם למדרגה של "והייתם כא-לוקים" – שזה הדבר יגדיל את כוחם הרוחני. אדם הראשון היה במדרגה רוחנית גבוהה מאוד ואכן לפי עומק הבנתו האכילה הייתה מועילה. אלא שמעשה נגד ציווי השם – טוב ככל שיהיה – הינו חוסר תמימות עם הקב"ה ואמונה בהנהגתו שכל מה שעושה הוא לטובה ושעשייה נגד רצונו אינה יכולה להצמיח תועלת.
רש"י מבאר את הפסוק "תמים תהיה עם השם א-לוקיך" (דברים י"ח, י"ג): "התהלך עמו בתמימות, ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עלייך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו".
ה"שם משמואל" מביא את דברי האר"י, שאין הנשמה יוצאת מן הגוף אלא מחמת שנכנסים בה כוחות הטומאה, ואז הנשמה לא יכולה לסבול אותם ויוצאת מן הגוף. מכיוון שאדם הראשון איבד את מידת התמימות ולא היה באופן מלא עם הקב"ה – היה מקום לרע להיאחז בו ומימלא נקנסה עליו מיתה.
כמוהו הסביר האורח חיים הקדוש את דברי רבי עקיבא ,שאמר על עצמו כי מת במיתה חמורה בשל השמחה שהייתה לו על כך שדרש בפני שישים ריבוא. האורח חיים שאל: וכי מפני חטא כזה קטן יקבל כזה עונש חמור? והשיב, שהקב"ה חפץ להמית את הצדיק מסיבה כלשהיא שנודעת רק לו, אלא שהדרך שיכולה להיאחז בו מידת הדין היא על ידי שיהיה סדק דק שדרכו יכולה להיכנס.
באופן דומה מצינו את מידת התמימות אצל יעקב אבינו. כאשר רבקה אמרה לו לקחת את הברכות במרמה, אמר לה יעקב: "ואנוכי איש חלק". אומר המדרש רבה, כמו שנאמר "כי חלק השם עמו". יעקב סבר שאם הברכות לא הגיעו לו סימן שהקב"ה לא רצה בכך, ואם הן אמורות להגיע – יגיעו אליו בדרך שהשם חפץ.
אין אדם צריך לערער אחר הנהגת הבורא, אלא ללכת בתמימות בדרך שהשם מוליך אותו. גם כשיעקב מבצע את רצון אמו זה מתוך ראייה שזה רצון השם ממנו, ולא מתוך חוסר תמימות. ההליכה בתמים עם השם מבלי להרהר אחר מידתו והנהגתו עם האדם, הינה גורמת לכך שהאדם יהיהתמיד עם השם והשם עמו, על כן נאמר בגמרא "יעקב אבינו לא מת".
אהרון הכהן ניכן במידת התמימות. דוגמא בולטת לכך היא שלא הרהר אחר הקב"ה כאשר נענש במי מריבה, כפי שמובא במדרש רבה שרק משה חטא בחטא מי המריבה. אף על פי כן, לא הרהר אהרון אחר מידתו של הקדוש ברוך הוא. זו הסיבה לכך שבציווי על איסור טומאה למת מדויק בפסוק "אמור אל הכוהנים בני אהרון". היה מספיק לכתוב "אמור אל הכוהנים" – ההדגשה של "בני אהרון" מציינת שהם צריכים להמשיך את מידתו של אביהם, וזו מידת התמימות.
מידת התמימות משרה על האדם באופן קבוע את שכינת הבורא, כיוון שעל כל צעד ושעל – שם הקב"ה, והוא מאמין שכל מה שהשם עושה לטובה. תפקידו של הכהן הינו לחבר את השכינה בעם ישראל, כמו שנאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". אם כך ברור למה נאסר על הכהן להיטמא למת, שכן כל טומאת מת נובעת מהפירוד של הופעת השכינה /נשמה בארץ על ידי סילוק ההשגחה שמאפשר לאחיזת ריבוי כוחות הטומאה הגורמים סילוק כוח השכינה/נשמה. הכהן מצווה להיות תמים עם השם ולהורות דרך זו לעם ישראל.
בימים אלו שכמעט אין אדם שאין לו התמודדות, אנו צריכים לאחוז במידתם של יעקב אבינו ואהרון הכהן – מידת התמימות. כפי שאמר רבי עקיבא שכל מה שהקב"ה עושה הוא לטובה.
הכותב הוא רב בבית המדרש של המרכז האקדמי לב
