איפה היה א־לוהים בשואה? איך הוא הרשה לה לקרות? מדוע זה היה מגיע לנו?
שוב ושוב דנים בשאלות הללו. כשהתעוררה השאלה בתחילה, התשובות שניתנו עסקו בזיהוי של חטאים שבגינם בא עלינו האסון הזה. מאוחר יותר עברו מהעיסוק ב"למה" לעיסוק בשאלה "לשם מה". איזה טוב יצא לעם ישראל מהשואה? או בניסוח יותר מוצלח: במה קידמה השואה את עם ישראל?
בעשורים האחרונים רובנו מעדיפים את השתיקה. קיימת רתיעה גדולה מניסיונות לתת תשובות לשאלות הללו, ואפילו כעס על מי שעוסק בכך. האמירה המקובלת היום היא שאיננו יכולים אפילו להתחיל להבין את מה שעשה ה' (או נמנע מלעשות) כי אף תשובה לא יכולה להתקבל כהצדקה למה שקרה שם (למיטב זיכרוני, כך גם הורו רבותיי בישיבת הר עציון).
ואכן, כיצד ניתן להצדיק אסון נורא שכזה – עינויים ומוות אכזרי כל כך של מיליונים, גברים, נשים וטף, צדיקי עולם ויהודים טובים אחרים? ומי באמת יכול להיכנס לשיקולים של בורא עולם ולהבין את משפטו? הלא זה בדיוק מה שאמר ה' לאיוב כשנגלה אליו מתוך הסערה.
ובכל זאת, אל מול זה עומדת החובה שמסרו לנו רבותינו לפשפש במעשינו כאשר באות עלינו צרות ולתת פשר קונסטרוקטיבי לאירועים שקורים לנו – הקטנים, ועל אחת כמה וכמה הגדולים. כלל יסודי בעריכת חשבון נפש אומר שהבדיקה צריכה להיות עצמית – של האדם או הציבור שלהם קרה האירוע, כלפי עצמם. אין אדם רשאי לעסוק בחטאים של זולתו ולהסביר מדוע באו עליו אסונות. זה אולי הלקח מהביקורת של ה' על חבריו של איוב, וכאן טמונה אולי אחת הבעיות בחטאים שחשפו אלה שניסו ללכת בכיוון של תפיסת השואה כעונש. גם כאן התגלתה התופעה של ההכאה על החזה של האחר: הציונים האשימו את החרדים, החרדים האשימו את החילונים והמתבוללים. אחרים דיברו על חטאים שאפיינו את האשכנזים, שהשואה פגעה באופן כמעט בלעדי בהם.
אני מבקש להעז ולהציע כיוון אחר, ולטעון שאיננו מחויבים לבחור באחת משתי הדרכים – מתן הסבר דתי לשואה מחד או הימנעות מעיסוק בשאלה מאידך. ניתן לבחור בדרך ביניים שיש בה רק הסבר חלקי לשואה, ושעדיין מותירה מקום לתהייה שאין עליה תשובה. על פי דרך זו, יש לחלק בין המישור הלאומי למישור של האדם הפרטי בשואה.
היתרון בדרך זו הוא ביציאה ידי חובה של שני עניינים שנראים לכאורה מנוגדים: החובה לחשבון נפש אל מול ההבנה שאין לנו עסק בחשבונות שמיים. יתרון נוסף הוא שבכך איננו חוטאים באונאת דברים, בהטחת אשמה בזולת, יהיה זה אדם כלשהו או מגזר מסוים, אלא עוסקים בחלקו של עם ישראל כולו, כאומה שלמה, באסון שבא עליו לפני שבעה עשורים. אציג, בזהירות ובחשש, את התשובות שנראות לי סבירות על פי העובדות ההיסטוריות שאינן נתונות בוויכוח, ואת השאלות שנשארות פתוחות ושכנראה יישארו כך גם בעתיד.
לא יצאו מהגלות
קשה להתווכח עם הקביעה בדבר הקשר ההדוק בין השואה להקמת מדינת ישראל, שבאה מיד אחריה. את הקשר הזה ניתן למצוא בתעודות היסטוריות שמראות שמה שדחף את היהודים להילחם על עצמאות בצורה נואשת יותר מבעבר היה הצורך הדחוף במציאת מקלט להמוני הפליטים מהשואה. ובעיקר, הייתה זו השואה שגרמה לאומות העולם לחוש, ולו לרגע היסטורי קצר, חמלה כלפי העם היהודי שברגיל דרכן לשנוא אותו. הקריאות ההולכות וגוברות בימינו, אפילו בעולם המערבי, ששוללות את זכותו של העם היהודי לקיום עצמאי, הן הוכחה לייחודיות של אותם ימים ולפלא שהתרחש באותה הצבעה גורלית בכ"ט בנובמבר 1947. ההבנה הזאת מייצרת תשובה לשאלה "לשם מה". כי בנסיבות שנוצרו בעולם מדורי דורות, עם השנאה הגדולה לעם היהודי והקושי התאולוגי שהיה גלום עבור הנצרות בריבונות יהודית מחודשת בארץ ישראל, רק שואה יכולה הייתה לחולל את הנס של הקמת המדינה.
וכעת לשאלה הטעונה של העונש. כאמור, רבים מההסברים שניתנו לשואה כעונש על חטאים לקו בכך שהם הצביעו על חטאים של מגזר מסוים. מכאן גם נובעת החולשה של ההסברים הללו. שכן בשואה נפגעו כולם – חילונים ודתיים, אדמו"רים ומתבוללים, סוציאליסטים ורוויזיוניסטים, אשכנזים וגם חלק מיהודי ארצות האסלאם. לא ניתן להצביע על חלק מסוים מהעם היהודי שהוא לבדו שילם את המחיר. מה שכן ניתן לראות בבירור הוא שכל מי שנספה התגורר מחוץ לארץ ישראל. דווקא יהודי ארץ ישראל ניצלו בדרך נס, כאשר הבריטים עצרו את הגרמנים כשהיו כפסע לפני הכניסה לכאן. בכך ניתן לראות רמז, איתות לכיוון שבו יש לחפש את התשובה.
מספר רבנים לאורך הדורות עסקו לא רק בציווי לעלות לארץ ישראל אלא גם בחטאו של עם ישראל כשלא ניצל את ההזדמנויות שניתנו לו מפעם לפעם לעזוב את הגלות. כך המאמר המפורסם של ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי. כך גם בפירוש המדהים והמצמרר, הנבואי כמעט, של ר' חיים בן עטר בעל "אור החיים" לפרשת הגאולה בסוף ספר ויקרא, שם הוא מדבר על חובתם של הצדיקים לעורר את לבו של עם ישראל לחובתם לעלות לארץ (על ויקרא כה, כה):
והודיע הכתוב כי גאולתו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה'… והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם, ויאמר להם: הטוב לכם כי תשבו חוץ גולים מעל שלחן אביכם? ומה יערב לכם החיים בעולם זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים סביב לשלחן אביכם, הוא אלוהי עולם ב"ה לעד?
בהמשך חוזה ר' חיים בן עטר ייסורים גדולים שיבואו על עם ישראל אם הצדיקים שלו לא ימלאו את חובתם להורות לו לעלות בהמוניו לארץ ישראל (שם, כו):
אמרו ז"ל (סנהדרין צ"ח) כי היסורין והגלות הם תיקון האומה להכשירה, והוא מה שרמז "והשיגה ידו", על דרך אומרו (דברים ב, טו): "יד ה' היתה בם", שהיא מידת הגבורה החובטת באומה בגלות המר, ובאמצעות זה ישיג למצוא כדי גאולת הבית.
רק כאשר תגדש סאת הייסורים ויפרע ה' את חובו מעם ישראל על ההימנעות מהעלייה לארץ, יראה ה' את חסדו ויגאל אותו גם אם הוא אינו ראוי לכך (שם, כח):
ואומרו "ואם לא מצאה ידו די השיב" – פירוש אם יראה האדון כי אין כח בעם לסבול חבלים עוד ורבו חובותיהם למעלה ראש ואפס בהם כח הסבל, "והיה ממכרו עד שנת היובל" שהוא זמן המוגבל לגאולה בעיתה, ואז "ויצא ביובל ושב לאחוזתו". כי קץ הגלות ישנו אפילו יהיו ישראל רשעים גמורים ח"ו.
חטא לאומי
בדרך זו הלך גם הרב יהודה אלקלעי, שראה בעלייה לארץ ישראל את השלב הראשון בתשובה של עם ישראל הנדרשת לקראת הגאולה, זו שעליה מדברת התורה בפרשת נצבים. לביאור השלב הזה של הגאולה והחטא של עם ישראל שקדם לו הקדיש הרב אלקלעי את המאמר "פתח כחודו של מחט", שיצא לאור באוסף הכתבים שלו.
בעשרות השנים שקדמו לשואה עלו יהודים לארץ ישראל, דווקא יותר מבעבר. אבל היו אלה מעט מזעיר. המוני בית ישראל נשארו במקומותיהם בארצות הגולה – באירופה ובארצות האסלאם. גם אלה שעזבו אותן פנו ברובם לגולה החדשה של ארה"ב. אילולי השואה היו עוברות עוד מאות שנים עד שעיקרו של עם ישראל היה עולה ומקים כאן מדינה, וגם אז ספק אם זה היה קורה. נדמה כאילו במחצית הראשונה של המאה שעברה החליט הקב"ה שהוא נותן לנו חלון הזדמנויות לעלות לארץ, וכאילו אמר: יש לכם כך וכך שנים לעזוב. מי שיישאר אחרי התאריך הזה – אני מביא עליו סופה שאחריה הוא לא ישרוד.
האם אלה שעלו לארץ לפני השואה היו הצדיקים ואלה שנשארו שם היו ראויים לעונשם? חלילה. החטא של הגלות הוא חטא לאומי כיוון שהגלות היא תופעה ששייכת למישור הלאומי, וגם התיקון שלו מוטל על עם ישראל כאומה. האחריות להתמהמהות של עם ישראל בגולה מוטלת על עם ישראל כציבור, לא כיחידים, ואם על יחידים מתוכו – אז רק על מנהיגיו, כפי שמציין ר' חיים בן עטר.
גם אם נלך בכיוון שהצעתי, עדיין נותרות שאלות כבדות שהמענה עליהן צפון בפנקסו של הא־ל: ראשית, מדוע היה כה דחוף להוציא את עם ישראל מהגולה דווקא בעת ההיא? ועוד יותר מכך, שאלות ששייכות לא למישור הלאומי אלא לזה של האדם הפרטי מישראל: כיצד הצורך לשוב לארץ ישראל מצדיק את הגורל האכזר של ההמונים שנספו או שסבלו בשואה?
בנקודה זו יפה השתיקה. זה המקום שבו קצרה דעתנו ולא נותר לנו אלא לכוף את ראשנו ולקבל עלינו את הדין.
