הפעם הראשונה בתורה שבה מוזכר שעבוד של אדם לאדם היא כאשר נח מקלל את נכדו כנען בגלל כעסו על בנו חם: "וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִֽהְיֶה לְאֶחָֽיו" (בראשית ט, כה). נראה שהשם כנען עצמו קשור לשורש כנ"ע, המסמן הכנעה. נח המקלל את כנען מכונן היררכיה בתוך המשפחה גם במישור הרוחבי – בין האחים, וגם במישור האנכי, הבין־דורי – כאשר הסב הופך את נכדו לקרבן של כעסו על בנו.
מצרים, לפי הכתוב, היה אחיו של כנען: "וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָֽעַן" (בראשית י, ו). במצרים, הרעיון של היררכיה הגיע לביטוי קיצון. לא רק בני ישראל שועבדו אלא כל המצרים הפכו לעבדים של פרעה ושרשרת השליטה שוכללה באופן שיצר מרחב של ניכור ואכזריות.
לעומת זאת, המונח "עברי", שפירושו הבסיסי הוא צאצא של עבר, שהיה נינו של שם בן נח, מופיע בהקשרים שבהם אדם פועל מתוך דאגה לאחר, תוך התנגדות לשעבוד ולקיחת סיכון אישי. הפעם הראשונה שבה המילה "עברי" מופיעה היא בסיפור מרד המלכים שהיו משועבדים למלך כדרלעומר. שם נאמר "וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי" (בראשית יד, יג). אברם יוצא להתקפה על הצבא החזק החוזר ממסע ניצחון על מנת לשחרר את לוט, בן אחיו, ואת השבויים האחרים. הוא מסרב לקבל תמורה ומרים את ידו "אֶל ה' אֵ־ל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (בראשית יד, כב). ההכרה של אברם באלוהים כאלוהי כל הברואים היא המובילה אותו לסכן את עצמו בניסיון להציל אדם אחר, כיוון שהוא רואה את עצמו ואת האחרים כברואים של אלוהים בעלי חשיבות שווה.
"אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (בראשית טו, א), מדגישה התורה את הקשר, אלוהים מתגלה לאברם, כורת איתו ברית ומבטיח לו לרשת את ארץ הכנעני. כלומר, ההתנהגות המכונה בשם הקוד "עברי" – דאגה לאחר, התנגדות לשעבוד ולקיחת אחריות תוך סיכון אישי – היא המקנה לאברם את הזכות על הארץ שהייתה קודם לכן נוהגת בדפוסים המכונים בשם הקוד "כנעני" – ניצול ושעבוד.
המיילדות העבריות מכונות כך כשהצילו את התינוקות. "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלוֹהִים" (שמות א, יז) מדגישה התורה פעמיים כדי לומר לנו שהן יראו מאלוהים יותר מאשר מפרעה, ושיראת אלוהים מביאה אדם אחד להציל אדם אחר, תוך מוכנות לסכן את עצמו. משה מגלה את העבריות שלו כשהוא מזדהה עם אחיו בזמן שראה "אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו" (שמות ב, יא), הורג אותו ואחר כך נאלץ לברוח. כשאלוהים שולח את משה להתעמת עם פרעה הוא מזדהה כ"אלוהי העברים". מתוך כל ההקשרים האלה מובן כי יציאת מצרים אינה רק שחרור לאומי של עם אחד משלטונו של עם אחר, אלא היא ניצחונה של התפיסה של אחווה ואחריות על התפיסה של שליטה ושעבוד.
חברה שוויונית בארץ
בפרשת משפטים מופיע האוקסימורון "עבד עברי" (שמות כא, ב), אולם בספר דברים כבר מודגשת האחווה כלפי מי שמצבו הכלכלי מחייב אותו לעבוד עבור אחר:
כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ. וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם. הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם (דברים טו, יב־טו).
התורה עושה כמיטב יכולתה לצמצם את תופעת העבדות ומדגישה את הערבות ההדדית העומדת בבסיס היחסים בין בני ישראל, בניגוד לתפיסה המצרית שממנה הצליחו להשתחרר.
בפרשות בהר־בחוקותי מתואר המבנה הכלכלי ששואפת התורה לממש בארץ. זהו מבנה שוויוני המספק לכל אדם נחלה שממנה יוכל להתקיים. מצוות השמיטה והיובל מאפשרות שימור של השוויוניות ומעודדות ערבות הדדית מתוך אחווה הדואגת לעצמאותו הכלכלית של כל פרט. "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ… אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלוֹהִים" (ויקרא כה, לה־לח). ארץ כנען ניתנת לאלה המחויבים להימנע מניצול ולפעול מתוך דאגה לאחר.
על פני הדברים, התורה מתארת את "קבוצת השווים" כבני ישראל ומורה על השמדת הכנענים על מנת לבסס מודל של ערבות. אולם בהמשך התנ"ך המושג עברי מוזכר בפיו של יונה בהקשר רחב יותר: "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עִבְרִי אָנֹכִי וְאֵת ה' אֱלוֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַיָּם וְאֶת הַיַּבָּשָׁה" (יונה א, ט). משימתו של יונה היא להביע אחריות כלפי תושבי נינוה שאינם יהודים ולהצילם מכיליון. כשהוא מתאר את עצמו כעברי הוא מזהה את עצמו כירא אלוהים שעשה את כל הברואים ולכן אחראי כלפיהם.
באותה אמירה הוא אולי גם מבין את חוסר התוחלת שבניסיון שלו לברוח מאחריות זו. כנעני ועברי הם מושגי גזע הטומנים בחובם את היפוכם. כשם שעקדת יצחק השתמשה במודל המוכר של הקרבת הבנים רק כדי להוביל את אברהם לאפשרות של זניחת המודל הזה, כך הסיפור המקראי משתמש בשפה גזענית, אך טומן בתוכו את הרמזים המובילים אותנו להבנה עמוקה יותר של הכוונה האלוהית.
מימוש חלקי
בין צאצאיו של אברהם המשיכה לפעול התפיסה שבין אחים מתקיימת היררכיה. הדבר בא לידי ביטוי בגירושו של ישמעאל, כאשר שרה אומרת "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק" (בראשית כא, י); בברכת יצחק ליעקב, שבה נאמר "יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ" (בראשית כז, כט), ביחסים בין יוסף ואחיו ועוד. בכל הסיפורים האלה מדגישה התורה את היותם של האבות מתגוררים בארץ כנען. מבלי משים האבות ממשיכים להתנהל על ידי התפיסה המיוצגת על ידי כנען, תפיסה של היררכיה ושעבוד בתוך המשפחה. התנהלות זו ממשיכה להשפיע גם היום על העמים יוצאי חלציהם.
אולי משום כך, השאיפה האלוהית ליצור כאן חברה שוויונית ואכפתית התממשה רק באופן חלקי. אמנם עבדות ממשית כבר אינה מקובלת וערכים של שוויון עומדים בבסיס הדמוקרטיה הנהוגה כאן ברמה כזו או אחרת, אולם הדרך עודנה ארוכה עד שנפתח כלים חברתיים כלכליים ופוליטיים שיהפכו את הערכים האלה להנהגה שמחלחלת לכל רמות הקיום ורובדי האוכלוסייה. באפשרותנו להיות "עבריים" במובן שבו השתמשה התורה במילה הזו, לפעול מתוך ערבות הדדית תוך נכונות להתעמת עם תפיסה היררכית. כך נהיה ראויים לחיות בארץ הזו יחד עם אחינו השותפים לערכים אלה מכל משפחות האדמה ובפרט מבני שם ועבר.
העבריות יכולה לקחת אותנו הלאה למקום חדש שבו כדברי הנביא ישעיהו "לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר. וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ וְכָל מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ אֲשֶׁר פִּי ה' יִקֳּבֶנּוּ… כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ" (ישעיהו סב, א־ד). אין באפשרותנו לדעת כיצד תיראה ותיקרא ירושלים בשלב הבא של התיקון הנדרש מאיתנו, אך אם נבנה זאת באחווה ובשותפות עם כל היושבים בציון כיום, נממש את כוונתה העמוקה של יציאת מצרים.
