מעשה שיהיה כך יהיה: בעוד חמש עשרה שנה עומדת להיכנס שבת פרשת ויחי. תוכנת הסיוע האישית שלי יודעת כמובן שאני שומר שבת – לפי דפוסים שונים בצריכת הספרות המקוונת שלי, בהפעלה והשבתה של מערכות שונות, ועוד, וגם יודעת את זמני התפילה בבית הכנסת אשר מגיעים אלי בדוא"ל (אני טיפוס מיושן). בלוח הופיעה הזמנה לבר המצווה של אחייני בשכונה שבקצה העיר. לכן התוכנה מזמינה עבורי רכב אוטונומי מותאם לשבת (כל מערכת החיישנים ופתיחת הדלתות האוטומטית מנוטרלת, ועל גג הרכב מופיע שלט אדום מהבהב: רכב שומר שבת באישור מכון צומת). יש לי אפוא דרך ארוכה לשמחה משפחתית, ויש כאן רכב שאין בו חשש חילול שבת, המחכה ליד סף דלתי.
האם מותר יהיה לי לנסוע בו לבית הכנסת?
לא לפלפל בזה
רבנים רבים, בהם זקני רבני הציבור הדתי לאומי, עוסקים באחרונה בצורה אינטנסיבית בהתמודדות הלכתית עם השינויים הטכנולוגיים המשמעותיים שיגיעו אלינו בשנים הבאות, ובעיקר בעניין השבת. התחומים העיקריים הם רכבים אוטונומיים, בתים ומרחבים חכמים, טלפונים ואמצעי תקשורת אחרים. עיקר הדיון אינו על סעיף הלכתי זה או אחר, אלא על הגישה הכללית לשמירת שבת בעולם "חכם". עולם חכם הוא עולם שבו מכשירים מסוגים שונים "מבינים" ו"לומדים" את הסובב אותם ויוזמים בעצמם פעילויות שונות, ללא מגע יד אדם, כפי שמתואר בסיפור הפותח. מהי ההשלכה על השבת במציאות הזו? האם יש בכוחה של ההלכה להתמודד עם האתגר?
הרב יעקב אריאל יצא מספר פעמים בקריאה מדהימה בנושא, אולי אפילו נואשת, אשר הופיעה במספר מאמרים בכתב העת "המעיין" ואף שמעתי אותה מפיו בכנס רבנים. כך כותב הרב אריאל (המעיין, גיליון 224):
את אשר יגורתי בא. תלמידי חכמים מפלפלים בנושא המכונית האוטונומית כאילו יש מקום להתיר את השימוש בה. גם אם מסקנתם לאיסור, עלול תלמיד שאינו הגון לגלות פנים שלא כהלכה, ולהתיר חלילה את הנסיעה במכונית זו בשבת. לענ"ד הנסיעה במכונית כזו היא חילול שבת! היא גובלת באיסורי תורה ממש, והיא אסורה בעיקר בגלל פגיעתה הקשה בקדושת השבת. על כגון דא אמרו חז"ל "חכמים הזהרו בדבריכם שמא ישתו התלמידים הבאים אחריכם… ונמצא שם שמים מתחלל".
אני מציע בזאת לחבריי הרבנים להימנע מכל דיון בפרטי פרטים של הנושא, גם אם כוונתם לאסור, כי יש מתחכמים שידחו את ראיותיהם ויסיקו מסקנות הפוכות. יש להתייחס לנושא זה בצורה אקסיומטית וחד־משמעית: הנוהג במכונית אוטומטית בשבת עובר על איסור מהתורה, ודינו כמחלל שבת בפרהסיא, על כל המשתמע מכך! דיון בנושא זה יכול להיערך רק במסגרת פנימית של העוסקים בביטחון ורפואה בלבד.
הרב אריאל כותב כך גם לגבי אמצעים אוטומטיים אחרים, ואף מציע, בתור צעד מניעה מפני הסחף בשמירת השבת, להפוך פסקים קודמים ולאסור דברים שהיתרם כבר פשט בציבור:
כל הפעלת כלי שיש בה בכדי להסיח את דעתנו מפעילותנו הרוחנית לפעילות ארצית – אף אם תופעל אוטומטית מערב שבת – יש בה משום חילול שבת ויצירת חלל בנשמתנו. ר' משה פיינשטיין סבר לאסור את האוטומציה החשמלית כדין אמירה לנוכרי (אג"מ או"ח ח"ד סי' ס). אמנם לא נהגו כמותו, כי השימוש באוטומציה מוגבל כרגע לדברים הכרחיים ובודדים. אם ייפרץ חלילה הסכר ואווירת השבת תחולל יסכימו כל הפוסקים לפסיקתו של הגרמ"פ (שבת בעולם המודרני", תשנ"ט(!); מופיע בספר "הלכה בימינו", מכון התורה והארץ, תשע"א).
הדרישה שלא לקיים דיון פומבי בנושא מפריעה לרבנים רבים, מכמה סיבות. ראשית, תביעה זו נדירה מאוד. הנה, למשל, בשנת תשכ"ח כתב הרב משה פיינשטיין בנושא של השתלת לב מלאכותי (אגרות משה יו"ד ח"ב סי' קעד):
אני אומר בתשובה להלכה ולמעשה דבר ברור ומוחלט, ולא שייך כלל לדון ולפלפל בזה, כי שתילת הלב שהתחילו הרופאים לעשות בזמן האחרון הוא רציחת שתי נפשות ממש… זהו התשובה אשר יש לפרסמה בלשון זה לא פחות ולא יותר מנידון זה.
עם זאת, הרב פיינשטיין כן ממשיך ומעיין בנושא באותה תשובה עצמה. לא זו אף זו, הוא אף הפך את פסיקתו כמה שנים מאוחר יותר, כאשר המומחיות הרפואית השתפרה משמעותית. ומה היה קורה לו שמעו כולם בעצתו של הרב פיינשטיין, כולל הרב עצמו?
שנית, הלא כך היא דרכה של הלכה: המקורות פתוחים בפני כול וכל אדם יכול לעיין בהם. כאשר רבנים יטענו טענות שאין בהן ממש או יסרבו לקיים דיון ולענות לשאלות בנושא עשויים להיווצר חילול השם ופגיעה בשמירת תורה והלכה.
בנוסף, יש חשיבות לדיון בנושאים הללו לצרכים שונים. היות שאין בחידושים הללו איסורי תורה באמת, ייתכן שמצוקה אישית ברמה נמוכה תצדיק את השימוש באמצעים מקילים שכאלו. הדוגמה המצויה ביותר, שהרב אריאל מכיר בה, היא נושא הקלנועית לשבת. הקלנועית היא מעין תלת אופן חשמלי, ולאחר שמותקן עליו מנגנון מיוחד המסדיר את פעילותו בשבת רבו המתירים להשתמש בו בשבת מטעמים של בריאותם הנפשית ושייכותם הקהילתית של קשישים, חולים ונכים. כאשר ההיתרים מטעמי קושי ומחלה מתרחבים מאוד, קשה לשדר לציבור הרחב אווירה של חומרה ואיסור מוחלט לגבי בריאים.
מעשה של יום חולין
מהי המסגרת ההלכתית שעליה רוצה הרב אריאל להשתית את האיסור שהוא רוצה להחיל על האמצעים החדשים? למרות הדיון הסוער והרגש המושקע בו, נדמה לי שהתשובה לכך ברורה ומוסכמת: "עובדין דחול". מושג זה מתייחס לצביונה של השבת ותכניה, כפי שביאר זאת הרמב"ן (ויקרא כג, כד):
נראה שהמדרש הזה (על המילה "שבתון") לומר שנצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה אפילו מדברים שאינן מלאכה. לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתכות, ולמלא החביות יין ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום, ואם היתה עיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהיו עומסים על החמורים ואף יין וענבים ותאנים וכל משא יביאו בי"ט ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר, ותהיה החנות פתוחה והחנוני מקיף והשלחנים על שלחנם והזהובים לפניהם, ויהיו הפועלים משכימין למלאכתן ומשכירין עצמם כחול לדברים אלו וכיוצא בהן. והותרו הימים הטובים האלו ואפילו השבת עצמה שבכל זה אין בהם משום מלאכה. לכך אמרה תורה "שבתון" שיהיה יום שביתה ומנוחה, לא יום טורח.
מן הרמב"ן עולה שמשמעות הציווי של שבתון (בהופעותיו השונות בתורה) היא לעצב את יום השבת כיום של "שביתה ומנוחה". ניתן בהחלט להסיק שזהו ציווי מן התורה ולא מדברי סופרים. על זה נשען הרב אריאל בטענתו שהאיסורים של הפעלת מכשירים אוטומטיים שונים הם איסורי תורה. גם הרב יובל שרלו כותב באתר האינטרנט של הישיבה שלו:
מדברי הפוסקים נראה כי יש רמת עובדין דחול שהיא מדאורייתא. יסוד דין זה הוא במדרש ההלכה, בירושלמי, בפסיקת הרמב"ן (ואולי גם ברמב"ם) ובדברי הפוסקים שאימצו אותו. בסוג זה של עובדין דחול יש להחמיר בהרבה מאשר תחומים אחרים של עובדין דחול.
מהם המאפיינים של עובדין דחול מעין זה?
א. איבוד דמות השבת במישור הציבורי, ובעיקר במסחר.
ב. תחומים מובהקים של עיסוקי חול גם ביחיד.
ג. כשהדברים נעשים באופן קבוע ולא רק כאירוע חד פעמי.
לפי זה יש להחמיר מאוד בעובדין דחול מסוגים אלה, ולא לראות בהם גזרה מדרבנן שחלים עליה דרכי ההיתר מדרבנן, כי אם דין של עשה דאורייתא.
דומה שהעיקרון העומד ביסוד דברים אלו מוסכם על הכול. ברור שדמות השבת וצביונה הן עקרונות יסוד של שמירת השבתון, וברור בהחלט שהצורך הזה הוא מן התורה. אך בכך לא נפתרה הבעיה, שכן השאלה הגדולה היא מה קובע את דמות השבת? מה נחשב לצביון השבת ומה לא?
ניטול לדוגמה את נושא הלבוש. אני מניח שרבים מבין קוראי מאמר זה למדו במוסדות שבהם חולצה לבנה היא חלק מדמות השבת. אך במקומות רבים הדבר אינו כן, כפי שמעיד ג'קי לוי:
כל מי שלמד בישיבה אשכנזית מכיר את הסיפור. אני עצמי סיפרתי סיפור דומה כבר לפני 20 שנה. שבת ראשונה בישיבה. כל התלמידים החדשים מתכוננים לקבל את השבת הראשונה בלי אבא ואמא. תלמיד אחד – מהפריפריה כמובן, מרוקאי כמובן – לובש לכבוד שבת את החולצה היפה שאמא קנתה לו. חולצה בצבע ורוד פוקסיה, או כחול בוהק. יכול להיות שיש גם דוגמה או הדפס.
במקרה שלי, זה היה הבחור שעמד מקום אחד לפניי בתור לבית המדרש. במקרים אחרים סיפר את זה מי שלבש את החולצה. בכניסה עמד משגיח, עשה פרצוף, והודיע שזאת לא חולצת שבת. תיגש חזרה לפנימייה ותחליף ללבן.
האם חולצה לבנה היא חלק מצביון השבת? האם לבישת חולצה אחרת היא עובדין דחול ואסורה מן התורה? הדוגמה הזו מראה את הצורך להיזהר בטיעונים של צביון השבת וכבודה, ולהשתמש בהם במשורה ובקפידה.
לבחון על פי ההקשר
הרב אלישיב קנוהל הציע פתרון מעניין לשאלתנו (צהר לט, עמ' 99):
נראה לי שנכון לחלק בין שימושים העשויים להקל על האדם את התנהלותו בשבת במקום שביתתו (בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים, כגון בית מלון) לבין שימושים שמטרתם להמשיך את עבודתו ופעילותו היומיומית גם בשבת בדרך המותרת מבחינת איסור עשיית מלאכה בשבת. בתחום הראשון, אני חושב שנכון יהיה להקל בדברים מסוימים… לעומת זאת, אם אנו מבקשים שתמשיך השבת להיות יום של מנוחה פיזית ורוחנית, יום שאנו מרוכזים בו בעבודת ה', כיחידים וכמשפחה וקהילה, עלינו להקפיד להתנתק מן הפעילות הרגילה בימות החול בתחומים שהזכרתי לעיל… מדברי הנביאים והפוסקים וגם פוסקי זמננו, אנו למדים שיש עניין גדול לשמור על צביונה של השבת, שלא תיעשה כיום חול. אשר על כן, עלינו לבחון את הפעולות בהקשר שלהן, ועל פי זה להתירן או לאסרן.
לדעתי, ראוי לקיים את אווירת השבת באמצעות תפילה בציבור בבית הכנסת וסעודות שבת משפחתיות, כולל זמירות ודברי תורה, ושיעורים תורניים במסגרת הקהילה ומנוחת הנפש והדעת בבית או בפעילות חברתית. מתווה זה, פחות או יותר, עשוי לסייע לנו בסרטוט הגבולות בין הפעולות המותרות בשבת לבין הפעולות האסורות בה.
מעניין לבחון את מתווה הרב קנוהל בהקשר למאבק חדש שמתנהל על דמותה של השבת. הוא קשור בתביעה לתת הכשר למסעדות הפועלות בשבת בדרך מותרת (בישול מראש, תשלום מראש) כשם שנותנים הכשר לבתי מלון. נדמה לי שהמתווה שמציע הרב קנוהל מציג את ההבדל בין אלה לאלה: בעוד שנסיעה למלון בשבת הופכת את המלון לבית ואת המתאספים לקהילה (ובפרט בשמחה משפחתית), היציאה לארוחה במסעדה שייכת יותר לפעילות שאינה ביתית וקהילתית.
ממבט זה ניתן אולי גם לבחון את הנושא של מצבה של השבת במרחב הציבורי הכללי. ראינו בשנים האחרונות שינוי משמעותי בסטטוס קוו לגבי שמירת השבת: עסקים נפתחים, תחבורה ציבורית מופעלת על ידי עיריות רבות, ופעילויות תרבות רבות מתבצעות דווקא בשבת, חלקן תחת התואר המרגיז "שבתרבות". האם כיוון הפעילויות הללו לערוצים שבהם חילולי השבת הם בדרגה נמוכה יותר ראוי או שיש להימנע ממנו? האם עדיף לכוון את התחבורה הציבורית בשבת לנהגים שאינם יהודים ובהמשך לרכב אוטונומי? האם נעדיף לסייע לשבתות התרבות ברמקולים של צומת ובשעוני שבת?
יש בוודאי להימנע מלסחור ברמת האיסורים של שבת, ולא להקל באיסורי דרבנן כאילו אינם משמעותיים (יש דיון דומה לזה לגבי שמירת טהרת המשפחה. האם להקל למתקשים בשמירת ההלכה בהלכות דרבנן? הגישה הכללית היא שאין לעשות זאת). מצד שני, האם הנושא של עובדין דחול ברמת ההגדרה הנוכחית שלו יכול לשמש כפסיקת הלכה ציבורית גם בנושאים אלה? האם איננו מחויבים לסייע לציבור שרוצה לשמור מקצת מצוות למעט באיסורים? אלו שאלות שיש לדון בהן בכובד ראש.
מה שברור הוא שאי אפשר להסתגר ולחסום את המציאות המשתנה. זה מעולם לא הצליח. כבר היום האיסור (החלוש הלכתית) על שימוש בכרטיס לפתיחת הדלת שולח את שומרי המצוות למלונות משונים מדרגה שנייה ושלישית בנסיעות בחו"ל. האם נהפוך לקבוצה שחוסמת את דלתות הבתים בפני החידושים הטכנולוגיים? הניסיון הזה לא הצליח מול מצות מכונה, מול הקמת המדינה ושירות בצה"ל, מול לימודים אקדמיים ומול שעוני השבת. ברור שכאשר יש איסור הלכתי ברור אין עצה ואין תבונה, אבל כבר ראינו פעמים רבות שנעשה שימוש בשיח הלכתי כדי למנוע חידושים חיצוניים. אם אין בסיס מוצק שברור לכל אדם, הטיעון ההלכתי לא יועיל.
הפתרון אינו בהלכה
נדמה לי לפיכך שאין בכוחה של ההלכה להציע כאן פתרון פורמלי. בשיחות עם קהלים שונים, נדמה לי שההבדל הבלתי פורמלי הוא ברור. אפשר להרגיש לבד מה "שבתי" ומה אינו "שבתי", על אף שכמובן יהיו הבדלים בין אדם לאדם ובין מקום למקום. העדר האיסור ההלכתי לא גורם בהכרח לתחושה שהכול מותר.
הנה, כבר שנים רבות שברור לכול שאפשר להפעיל טלוויזיה או מחשב בלי שום איסור הלכתי (שידור אינטרנטי מחו"ל, שימוש באוזניות, שעון שבת וכו'). אף על פי כן, ברור לכול שזו אינה התנהגות ההולמת את יום השבת. וגם כאן, גם אם מתירים לאנשים במצבים מיוחדים (חולים רתוקים למיטה, אנשים עם בעיות נפשיות, מצבי מלחמה) להשתמש בתקשורת בידורית, לא נוצרה פרצה סוחפת. ההלכה אינה אפוא תמיד כלי חינוכי ומחשבתי יעיל. אפשר לראות ולשמוע את הרב אריאל ואחרים מנסים להציב את הגדר למציאות החדשה בכלים הלכתיים, אך כאלה אין.
כוחה של השמרנות והמסורתיות בהעברת דמות השבת וצביונה מדור לדור גבר עד כה על שינויי דמות הקהילה והמשפחה, על שכלולי הטכנולוגיה ועל אתגרי התרבות. אני סבור שהמשך הדיון בכלים חינוכיים והסברתיים ולא בכלים של איסורים הלכתיים בלתי ברורים ובלתי מיוסדים יועיל יותר באתגר העומד לפתחנו.
הרב שלמה הכט הוא רב בקהילת ארזי הלבנון בפתח תקוה, מהנדס תוכנה ודובר ארגון רבני בית הלל
