השבת אנו נפגשים עם שתי פרשיות הנראות כמדברות על דברים סותרים – לפחות דברים שונים. מצד אחד, פרשת תצוה היא המשך של פרשת תרומה, מצווה בה להכין כלים מסוימים בשביל המשכן, הבדים, עורות אילים ועורות תחשים לבנייה עצמה, בגדי הכהנים ובגדי הכהן הגדול, ועוד. חלק מהפרשה מיועד גם לצוות על קרבנות מסוימים אשר יובאו במשכן. מצד שני, פרשת זכור היא סוף פרשת כי תצא למלחמה, אשר בספר דברים (כא,י וכו') ובה מצוות "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" (שם כ"ה, י"ט).
בדברי הימים א' (כ"ב, ז'-ח') כתוב: "וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בְּנִי אֲנִי הָיָה עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱ-לֹהָי. וַיְהִי עָלַי דְּבַר ה' לֵאמֹר דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי". הרד"ק כותב שדבר כזה לא ראינו בשום מקום אחר בתנ"ך, שכך אמר הקב"ה לדוד, לא בדברי הימים א' פרק י"ז, ולא בפרקים המקבילים בספר שמואל. כנראה שדוד חיפש להבין מדוע הקב"ה לא נותן לו לבנות את הבית, וזאת הסיבה שהוא מצא בעצמו. לא נרחיב את הדיבור על זה, אבל אי אפשר שלא לציין כי בקשת דוד לבנות את הבית הייתה בשלב יחסית מוקדם בחייו, הרבה לפני רוב המלחמות והמאבקים שהוא היה צריך לנהל.
בין ההסברים השונים של הרד"ק אחד יוצא מן הכלל. בזכרון שלנו נקבע בדרך כלל משהו כמו "דוד שפך דמים". וכי דוד היה רוצח? וכי העונש היחיד שמגיע במצב כזה הוא לא לבנות את הבית? הרד"ק מחפש הסברים מתקבלים על הדעת.
דעה מעניינת המגלה פאן שונה לחלוטין היא זאת של הפסיקטא רבתי (היא מובאת גם ע"י דון יצחק אברבנאל). חייך! כל הדמים ששפכת היו לפני כצבי וכאייל שנאמר עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם (דברים י"ב,ט"ז). בעצם, אומרת הפסיקטא רבתי, לא הייתה לך הכנה צבאית, אתה נלקחת מאחרי הצאן, אבל מסירות הנפש שלך על עם ישראל הייתה כה גדולה שאם אתה בונה את הבית הוא יהיה ספוג בכל כך הרבה קדושה ומסירות נפש שלא יוכל להיחרב. אבל "גלוי וידוע לפני שעם ישראל עתידים לחטוא, ואני שופך את חמצי על עצים ואבנים וישראל ניצולים".
זאת אמנם דעת יחיד, ורוב המפרשים האחרים מעלים תכונות שליליות יותר. עם זאת, יש כאן שיעור על חשיבותה של מסירות נפש למען עם ישראל.
זה בדיוק מה שרואים בפרשת זכור. עמלק בא לתקוף את ישראל שלא עשה לו כלום, במילים מודרניות אנטישמיות גרידא. חז"ל משווים את ישראל לאמבטיה רותחת ועמלק מוכן להיכוות בה, העיקר לקרר את ישראל. מתאבד. נגדו שולח משה רבנו את יהושע, אותו נער ש"לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" (שמות ל"ג, י"א), תלמידו המובהק, והוא מצווה אותו בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק (שם י"ז, ט'). יהושע יוצא למלחמה ומשה מתפלל בשביל הצלחת הכוחות כל היום עד וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב(שם שם, י"ג).
זאת מסירות הנפש היום של קצינינו חיילינו וכל כוחות הבטחון. פועלים למען עם ישראל, נקודה.
גם המשאבים הנדרשים הם עצומים, וחייבים להקדיש אותם. כאן נקודת המפגש של פרשת זכור עם פרשת תצוה. בפרשת תרומה מדובר על זהב וכסף ונחושת, עצי שיטים, עורות אילים וכו'. כל הדברים האלה הם בני קיימא. פרשת תצוה מתחילה בשמן למאור ובשמים לשמן המשחה. הדברים האלה מתכלים, השמן נשרף. מי יתן תרומה למשהו מתכלה? לכן אומר הקב"ה למשה לצוות את בני ישראל (כאן שמות כ"ז, כ' וגם ויקרא כ"ד, ב') וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד.
בכל המקרים, יש כאן לימוד גדול בשבילנו. תרומה גשמית צריכה לפעמים להיות ללא תמורה (מעניין, אותן האותיות, רק בסדר שונה), וזאת התחלה של מסירות נפש גבוהה עוד יותר.
טרם הגענו לתקופה של בְּהָנִיחַ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ. לכן רמות שונות של התנדבות ושל מסירות נפש נדרשות עדיין מכולנו. והאמת, הדבר בולט שזאת תכונה מרכזית של כל מי שבשם ישראל מכונה.
יהי רצון שדברינו יהיו לחיזוק כוחות הבטחון של מדינתנו האהובה העושים עבודת קודש יומם ולילה.
הכותב הוא ראש הקתדרה למתמטיקה, חינוך ויהדות במרכז האקדמי לב
