ספרו של הרב חיים נבון הוא ספר חשוב הכתוב היטב, ומתמודד עם סוגיה תרבותית ורעיונית חשובה ביותר המונחת על סדר יומה של החברה המערבית כולה, כמו גם על שולחנה של התרבות הישראלית והיהודית. הרב נבון מצליח כמדומני בספרו זה להביא לידי מיצוי את יכולתו המופלאה לשלב בין חדות אנליטית לבין שפע הקשרים ואנקדוטות שלא רק מנעימים את הקריאה בספר, אלא גם מעמיקים בדרכם את הגיונם ומובנם של הטיעונים והרעיונות עצמם.
לאורך הספר רותם הרב נבון את סגנונו המשובח למען פריסתה של תפיסת עולם מקיפה ושיטתית בדבר החשיבות הגדולה והערך העמוק של עוגני הזהות בחייו של אדם ובחייה של חברה, ויהו אלו עוגני זהות תרבותיים, לאומיים, דתיים, מגדריים ומשפחתיים.
הטיעון בעד הזהות מנוסח לאורך הספר בשני מובנים עיקריים המשלימים זה את זה: דסקריפטיבי ונורמטיבי. המחבר טוען שנטיית ההגות הקיומית והפוסטמודרנית לתאר את האדם כיחידה אינדיבידואלית של חירות צרופה גם מחמיצה עובדות יסוד על אודות טבע האדם ואופני הווייתו הממשיים בעולם (הרובד הדסקריפטיבי), וגם לוקה ברמה הנורמטיבית מצד נטישת מחויבותו המוסרית של האדם למעגלי הזהות שלו (הרובד הנורמטיבי). באחד מארבעת חלקי הספר מתפרס המחבר גם לעיסוק נרחב בהגות פוליטית עכשווית הקשורה במושגי השוויון והחירות, תוך קשירת הדיון הזה בצורה מקורית לדיון רחב על מקומה של הזהות בחברה ובתרבות העכשווית.
זהות לא מאוימת
ככלל אני מוצא עצמי מזדהה באופן יסודי עם הדגש הערכי הזה, ואף עם החשיבות הגדולה של הצבתו והנכחתו בתוך האקלים התרבותי הנוכחי של העולם המערבי. יחד עם זאת אני מוצא בספר שתי בעיות יסודיות, הקשורות לדעתי זו בזו. אתאר כאן את שתיהן, ואני מותיר לקורא הנבון לעמוד על הקשר והזיקה ביניהן.
ראשית, הספר לוקה בעיניי בחד צדדיות ובשלילה גורפת מדי של ההגות והרגישות הפוסט מודרנית כולה, על קרבה וכרעיה, ללא כל נכונות להכיר בכך שיש בה יסודות קיומיים עמוקים שראוי להיות קשוב אליהם, ולמזג אותם בתוך המסכת ההגותית הכוללת שמעמיד המחבר, המתמקדת בשבח הזהות והמושרשות בה. ואפרש את שיחתי.
אני סבור שהזהות, על עומקיה הרגשיים והקיומיים, לא אמורה להיות רק מאוימת מן הגילוי של נקודת החירות העמוקה שמאפיינת את הקיום האנושי. שכן האדם הוא לא זברה, והוא לא יכול לנמק את זהותו רק בכך שזוהי הזהות שלתוכה נולד.
הרב נבון עוסק לאורך הספר בנושא הבחירה, ובעיקרו של דבר הוא מגדיר את הבחירה האישית כקומה שנייה שנבנית על גבי קומת הזהות הראשונית, הנתונה. אינני מזדהה עם תיאור זה באופן מלא. קומת הבחירה היא לא רק הקומה השנייה, אלא יש בה כדי להעמיק ולבסס מחדש גם את יסודות הבניין ושורשיו. כדי להסביר את עמדתי, איעזר בדבריו החשובים של המהר"ל בפירוש הפסוק "כי האדם עץ השדה".
הרב שג"ר זיהה נכון
המחבר מביא ומנתח בספרו את משנתו של רבי אלעזר בן עזריה במסכת אבות, המדמה את מעשיו של האדם לשורשיו של העץ ואילו את החכמה לנופו של העץ ולענפיו. אך המהר"ל ראה את האדם באופן אחר, ואף מהופך: השורשים שלו נמצאים דווקא בראשו, ואילו ידיו ורגליו נדמים לענפי העץ ותוצריו.
נבון מצטט את דבריו אלו של המהר"ל בעמוד האחרון של ספרו, באופן כמעט אגבי, אך כלל לא דן בהם ובמשמעותם ביחס לתמה המרכזית של הספר כולו. שהרי יש כאן תמונה הפוכה לחלוטין של הקיום האנושי: על פי תמונה זו שורשי קיומו של האדם מצויים בראשו ובתודעתו העצמית. האדם יכול לקנות יציבות ומושרשות בחייו ובזהותו דווקא מכוח תהליכים תודעתיים וקיומיים שהוא מתנסה בהם ומתמודד עימם לאורך חייו. המודעות לנקודת החירות העמוקה של האדם, לאור זאת, היא לא רק מודעות מפרקת, אלא גם מודעות שבכוחה להעמיק ולחבר את האדם באופנים נוספים ועמוקים יותר למעגלי השייכות והזהות שאליהם נולד.
בשפה הקבלית ובהגות החסידית מכנים את התהליך הזה "סוד הנסירה״. דווקא הניתוק שקשור בגילוי של נקודת הבחירה והעצמיות של האדם הוא זה שבכוחו להוביל למפגש עמוק יותר עם שורשיו הראשוניים של האדם. שכן לאחר ה"נסירה" מתאפשר מפגש שהוא בבחינת "פנים בפנים" ולא רק "אחור באחור", כפי שהיה לפניה. וכך מנוסחים הדברים בלשונו של הרב קוק: "היכולת לעמד במעמד הפכי ומנותק מהקדושה, רק היא תתן את האפשרות לרצון המשוכלל לצאת מן הכח אל הפועל, וכל זמן שלא נתגבר כח הרצון של הטוב בעולם כראוי, אין יכולת גם כן להנתק ממנו. רק בעקבא דמשיחא יבוסם העולם בכללו, עד שהרצון העצמי יהיה בתכלית הטוב, ולעומתו תתגבר היכולת גם על הנתיקה הגמורה, ובחירת ההתדבקות בטוב הא־להי יהיה ברצון גמור וחפשי לגמרי" (שמונה קבצים, קובץ א, פסקה תרמ"ג).
הרב שג״ר, בהגותו פורצת הדרך, ידע לזהות את הפוטנציאל הטמון בחלקים מן ההגות והרגישות הפוסטמודרנית, אשר מכוחה ניתן לכונן נקודת חיבור פנימית ועמוקה יותר בין האדם היחיד לבין הקשרי חייו ובינו לבין א־לוהיו. לטענתו, הריק הפוסטמודרני מעמיק ומשכלל את פעולת הנסירה, ובכך הוא הופך את נקודת הבחירה וכינון העצמיות שבאה בעקבותיה לפעולות עמוקות ומשוחררות יותר, שבאות מתוך עומק הרצון הפנימי שמשוחרר מכל תביעה חיצונית מגבילה. כאשר תנועה זו של הרצון החופשי מכוונת את האדם לשורשי זהותו ומהותו הפנימית (בין אם ישנה מהות נתונה כזו ובין אם היא דבר מה שמתעצב מכוח חייו הממשיים של האדם; בנקודה זו ישנו הבדל בין הגותו המוקדמת של הרב שג"ר להגותו המאוחרת, ואכמ"ל), הרי שנוצר בינו לבינם חיבור עמוק הרבה יותר מאשר החיבור שיכול להיווצר מתוך ראיית הזהות כנתון שאין לערער עליו, כשיטת הרב חיים נבון.
כעת, עומד הרב חיים וקובע בנחרצות שהרב שג״ר פשוט טעה; אך זאת מבלי לקיים כל דיון ולו בסיסי ביותר בטענותיו של הרב שג"ר ובמכלול ההגותי והרוחני שהוא העמיד לאורך שנים ביחס לסוגיות אלו ממש. אפשר כמובן לחלוק על הרב שג"ר, ואפילו באופן גורף, אך דומני שהדבר דורש דיון מינימלי בהגותו, שנעדר לחלוטין מן הספר.
מבחן המניינים המשותפים
וכאן אני מגיע לנקודת הביקורת השנייה שלי על הספר. ביקורת זו קשורה ליחס שבין תמונת העל ההגותית שבה מבקש לשכנע אותנו הרב נבון לבין עמדות קונקרטיות שהוא נוקט, המשקפות בעיניי שמרנות ונוקשות עמוקות הרבה יותר מאלו שתמונת העל ההגותית שהוא עצמו דוגל בה דורשת או אפילו מאפשרת.
כך, למשל, מבקש המחבר לשכנע אותנו שעמדה שמרנית לא מאמצת בהכרח באופן הרמטי כל נוהג וכל מוסד חברתי שהתבסס בעבר, והיא שומרת על מידה מסוימת של גמישות, שיקול דעת ואפשרות של תנועה גם בתוך ומתוך המושרשות העמוקה בזהות הקיימת ובמוסדותיה העתיקים והמקודשים. לשמרנות אין רק מחסן, כותב נבון, "יש לה גם מסננת". אך דומה כי ההצהרות המאוזנות הללו לא מצליחות להתממש, שעה שהמחבר מביע את דעתו הנחרצת על תופעות קונקרטיות שאליהן הוא מתייחס לאורך הספר.
הבה ניקח דוגמה אחת מייצגת. גם במסגרת הספר עצמו, כמו גם בבמות אחרות, הרב נבון לא חוסך את שבט ביקורתו מיוזמות שונות הקשורות ברצון לאפשר לנשים ביטוי בעולם עבודת ה' הציבורית, וזאת מכוח הטענה שיש בכך סטייה מן המנהג המקובל של אבותינו ואמותינו. התנגדותו למניינים שוויוניים, למשל, ולצירוף נשים למניין, היא מובנת לחלוטין, ואכן מתבססת על עקרונותיה של העמדה השמרנית (ואף אני מצדד בה בדרכי). כך גם לגבי נשים הקוראות בתורה בברכה במניין נשים.
אך מה לגבי יוזמות המבקשות לצעוד בנתיב הזה באופן עדין ומאוזן יותר, מתוך כבוד עמוק למסורת ומתוך רצון לכבד את עקרונותיה וכלליה? כמו, למשל, נשים שמבקשות להיפגש עם התורה לא רק כצופות, ועל כן מתכנסות לכינוסי תפילה וקריאה בתורה של נשים שלא כוללים אמירת דברים שבקדושה?
יוזמות מסוג זה הרי פועלות לכאורה בהתאם לתמונה המאוזנת שאותה הציג הרב נבון לגבי הממדים הדינמיים של ההגות השמרנית. אם תמורות עדינות שכאלו במסורת הנוהגת, המעוגנות היטב בהלכה ושהקשריהן וסיבותיהן התרבותיות והחברתיות בימינו ברורים לכול, לא יכולות להתרחש, ואף נפסלות באופן קטגורי – אז מה בדיוק נשאר לנו מן הגמישות שאמורה לאפיין את ההגות השמרנית כפי שמתאר אותה הרב נבון?
תמורות עדינות במסורת הנוהגת המעוגנות היטב בהלכה. קריאת מגילה בקהילת שירה חדשה. צילום: יצחק וולף
כל הגות זקוקה לגמישות
יחס ביקורתי דומה ניתן בספר גם לאלו המחפשים להתקשר בדרכם ליסודות אותנטיים (בעיניהם) בתוך המסורת עצמה, וגם לאנשים נוספים המחפשים למצוא נתיבים אישיים בתוך הזהות המסורתית הקולקטיבית שעימה הם מזדהים ואליה הם חשים שייכים. הרב חיים טוען בספר שזהות צריכה להיות דומה יותר לבית, ולא לצינוק. אבל קשה למצוא בספר ביטויים מוחשיים לניסיונות לגלות תנועה וחיים בתוך זהות נתונה, שהמחבר רואה אותם כלגיטימיים וכראויים.
והנקודה הזו עומדת לדעתי לרועץ ביחס למהלכו של הספר כולו. שכן כדי שעץ יוכל להשריש ולהצמיח פירות מתוקים וטובים הוא זקוק לא רק לשורשים עמוקים, אלא גם לאדמה תחוחה ולא קשה או מסולעת מדי. הוא זקוק גם לזרימה של מים חיים, ולמרחב שמאפשר צמיחה, התפתחות והתגוונות. דומה כי כל אלו ניתנים במשורה וביד קפוצה ביותר על ידי המחבר.
הגות גדולה, כך שמעתי פעם מפרופ' רביצקי, משולה לקריקטורה, בכך שהיא מבליטה ומקצינה יסודות מסוימים של המציאות הרעיונית והממשית מבלי לראות את התמונה הגדולה בצורה מאוזנת.
אין ספק בעיניי שניתן להחיל הגדרה זו על חלקים נרחבים של ההגות הפוסט מודרנית הרדיקלית, שמתמקדת בחירותו העמוקה של היחיד תוך התעלמות ולעיתים דריסה של צדדים חשובים אחרים במציאות חייו הממשית. אך ספרו של הרב נבון מהווה גם הוא לפרקים קריקטורה מקבילה, שמרוב התמקדותה בזהות ובהשתייכות היא מצמצמת יתר על המידה, לטעמי, את הערך הרוחני העמוק של חירות האדם, ואת ההישגים הרוחניים שניתן להגיע אליהם מכוחה, ורק מכוחה.
ועדיין, ואולי אפילו דווקא משום כך – נחזיק טובה ותודה לרב נבון על הישגו המרשים בספר זה ועל איזון השיח, הכל כך חשוב ומתבקש. כעת, משעה שספרו של הרב נבון מונח על המדף בכל עוצמתו הרעיונית, הדרך למעשה יצירתי שיבקש ליצור סינתזה פורה בין הרעיונות המתנגשים קרובה הרבה יותר.
מכים שורשים ביקורת יהודית על הפירוק הפוסטמודרני, חיים נבון, ידיעות ספרים, תשע"ח, 192 עמ'
