בישראל חיים היום מאות אלפי אזרחים שאינם יהודים על פי ההלכה, אך הם "זרע ישראל", ושותפים מלאים לגורל העם היהודי. הם עלו לארץ מכוח החוק, הם משרתים בצה"ל, משלמים מיסים ומעורים בחברה. למרות היותם "גויים", כמעט אין הדבר מונע מהם מלהתחתן עם בחירי לבם היהודים בכל דרך שהם חפצים. מי שמערים קשיים על גיורם עלול לגלות ביום מן הימים שצאצאיו החליטו להקים משפחה עם גוי מ"זרע ישראל".
ברור לכול שיש לגייר את טעוני הגיור וניתן לגייר את מרביתם ולהסדיר את זהותם היהודית על פי ההלכה. זהו תפקידה של הרבנות הראשית, שהשפעתה על הרבנויות השונות ברחבי העולם גדולה. אך לצערנו, במצבה ובהרכבה הנוכחיים הרבנות הראשית אינה מסוגלת לעשות זאת. זהו מחדל ממושך והאחריות מוטלת על ממשלות ישראל ובעיקר על העסקנים והרבנים החרדים שכפו דעתם על קברניטי המדינה. העם היהודי מדמם ומאבד את מיטב בניו, וכעת לא עת לחשות. שכן החמרה בגיור משמעותה הקלה בהתבוללות. לכן יש לאמץ את הדרכים ההלכתיות הלגיטימיות לחלוטין שמאפשרות לתת מענה רחב לבעיות הגיור בדורנו.
ראש וראשון לפוסקים אשר נקטו גישה מקילה בנושא הגיור הוא הרמב"ם אשר התווה בהלכות איסורי ביאה (פרק יג) התוותה דרך גיור התקפה בדיעבד, וזאת למרות שהיו בהליך "פגמים" רבים: 1. כשלא בדקו מה מטרת הגיור; 2. כשלא ביצעו את ההליך כסדרו – כולל הודעת מצוות וקבלתן על ידי הגר; 3. כאשר מי שגיירו את המתגייר היו שלושה הדיוטות (כלומר לא דיינים או תלמידי חכמים); 4. כשלאחר הגרות התברר שהוא בא להתגייר בגלל סיבה אישית; 5. וכאשר לאחר הגרות חזר הגר לסורו ולאורחות חיי הגויים. למרות הפגמים הללו פסק הרמב"ם (הלכה יז) שהגרות תפסה, וכך פסק השולחן ערוך (יורה דעה רסח, יב).
ניתן לומר שכל ההלכה הזו היא "הלכת דיעבד", אך הרמב"ם לא הסתפק בכך ובתשובה בשו"ת פאר הדור (סימן קלב) התיר לכתחילה שחרור שפחה גויה אשר חיה עם יהודי וכן לגיירה ולחתנה עם יהודי. ההסבר שהרמב"ם נתן לכך הוא "מפני תקנת השבים, אמרנו מוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו, וסמכנו על אומרם עת לעשות לה' הפרו תורתך". כלומר, לעיתים מוטל עלינו לא לקיים את ההלכה כפשוטה וכלשונה דווקא משום החשיבות של הדת וההלכה. נוהל זה 'נקרא עת לעשות לה".
צורת החשיבה של הרמב"ם בעניין זה מתבססת על גישת חז"ל שלמדו כי הדין של "אשה יפת תואר" המובא בתורה יסודו מהטעם "שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ולא יאכלו בשר תמותות נבלות" (קידושין כב). כלומר עדיף שיעשה הדבר בהיתר גם אם מפוקפק ולא יעבור בשאט נפש על האיסור.
ומה עם שמירת המצוות?
עתה נציין כמה פרטים שבהם נהגו חכמי הספרדים להקל:
א. גרות לשם נישואין, כפי שהזכרנו לעיל. ב. הם לא הזכירו בספריהם תנאים באשר לקיום המצוות. ג. הרב יוסף משאש מעיד בספרו שו"ת "מים חיים" (ב, קח, א) וזו לשונו: "דבר זה לגייר כל הבא להתגייר, פשוט הוא בכל מקום בכל ערי מערב ובכל ערי אלג'יריאן וטוניס". ד. גיור קטנים שאותם מביאה אמם להתגייר כשהיא עצמה אינה מתגיירת. יש לגייר אותם וכך נהגו בתי דין בעבר (איש מצליח, יורה דעה, מ). ה. כשמדובר היה באיש גוי הנשוי ליהודייה, שבלאו הכי בניהם יהודים, חכמי צפון אפריקה הקלו מאוד מפני שהרחקתו של האב הגוי תגרור גם את אשתו ובניו היהודים לחיות חיי גויות כמוהו. ו. אם על ידי דחיית הבא להתגייר לא נשיג דבר ובין כך ימשיכו לחיות יחד בנישואי תערובת והבאת ילדים גויים (כשהאם גויה) עדיף לגייר את האמא כדי לטהר את זרעו של היהודי. ז. כשהמתגיירים הם "זרע ישראל", הרי יש מצווה להחזירם לצור מחצבתם ולשורשם, וכל שכן וקל וחומר לשיטת כמה ראשונים שבכל גיור מקוימת מצווה. ח. כשהגרים יגורו בארץ ישראל ויהיו בסוף כמו שאר העם המסורתיים המקיימים מקצת מצוות, הדבר נחשב קבלת מצוות גם לפי הפרשנות המחמירה ביותר. ט. אם הם מאמצים חיי מסורת, גם אם לא בהקפדה על כל המצוות, כי אם על כמה מהמצוות העיקריות, יש בזה קבלת היהדות והמצוות בצורה מספקת.
כזו הייתה גישתם המקילה של חכמי הספרדים לאורך דורות. אולם בחמשת העשורים האחרונים שינה הממסד הרבני בישראל את הגישה המקילה שאותה ביטאו בפשטות דברי תשובתו של הראשון לציון רבי בן ציון עוזיאל בספר תשובותיו (משפטי עוזיאל ב, נח): "אף על פי שידוע שרוב הגרים אינם מקיימים מצוות אחרי מילה וטבילה בכל זאת לא נמנעו מלקבלם". ושוב בתשובה אחרת (ז, כ) ביתר נחרצות: "אין תנאי קיום המצוות מעכב את הגרות אפילו לכתחילה, ומותר ומצווה לקבל גרים וגיורות אף על פי שידוע שלא יקיימו כל המצוות".
אחת הבעיות המרכזיות טמונה בכך שחלק מהליך הגרות הוא "קבלת המצוות" על ידי הגר. כבר הוזכר לעיל שלדעת הרמב"ם אין הדבר מעכב, אולם לדעת התוספות ביבמות (מה ע"ב) הדבר אכן מעכב. אלא שפוסקים רבים הרחיקו מכוונת התוספות והסבירו שעניין קבלת המצוות הוא קיום המצוות בפועל על ידי הגר לאחר גיורו ולא הצהרתו על קבלת המצוות. מכאן יצא דין מעוות לגמרי, נגד התלמוד המפורש. הם לא הבינו שאי שמירת המצוות אינה פוגמת כלל בקבלת המצוות גם לדעת מי שסובר שהקבלה מעכבת, וכל שכן וקל וחומר להולכים בשיטת הרמב"ם.
הרבנים שהלכו בדרך זו שכחו כי "קבלת המצוות" עצמה אינה כי אם מדרבנן (טוב טעם ודעת, קי"א) והיא אך למצוה מן המובחר (שו"ת הרדב"ז ד, פז). דרך זו ממיטה אסון על היהדות. היא אינה מאפשרת לגייר, מרחיקה רבים מלהצטרף לעם היהודי, ולא זו בלבד, היא גם דוחפת רבים שהם מזרע ישראל להתבולל בנישואי תערובת כשאין להם מוצא ודרך להצטרף לעם היהודי.
תלוי בדעת הדיינים
ספרים שלמים נכתבים כיום בדיני הגיור על פי השיטה המחמירה. את כולם יישא הרוח, ויסודם בהבנה מוטעית. יש בידינו הכלל "שעת הדחק כדיעבד דמי", ואנו בוודאי בשעת הדחק, כאשר בקרבנו כ־400 אלף אזרחים שאינם מוגדרים כיהודים אלא "זרע ישראל" הזקוקים לפתרון בעיית זהותם, ועלינו ליישם לכתחילה הלכות שדינן בדיעבד.
להלכה, אין הכניסה ליהדות תלויה בפרמטרים ברורים וסגורים, אלא בשיקול דעת הדיינים אם לקרב אם לרחק. עליהם האחריות לעשות את הדבר הנכון הן על פי ההלכה והן על פי המוסר והשכל הישר, בבחינת "ועשית הישר והטוב". כפי שראינו, גם הרמב"ם, כשראה צורך, התעלם ממשנה מפורשת. החכמה היא תמיד לעשות גם הישר (ההלכה) וגם הטוב (המוסר והשכל). השולחן ערוך בספרו בית יוסף (סימן רסח) הסביר את מעשיו של הלל הזקן שקיבל לגיור אנשים שבאו להתגייר כשהם מתנים תנאים לגיורם, דבר שהוא נמנע על פי הדין. לדעת הבית יוסף הלל קיבל אותם על פי הכלל והעיקרון "הכל כפי ראות בית הדין". מכאן נבין כי רשאי בית הדין לחרוג מההלכה הנוקשה כשהוא מוצא לנכון ויש צורך בדבר.
