"אחד הרעיונות המופלאים שלהם זכה האדם"

אף שחלפו מספר שבועות מאז שנתקבל בכנסת החוק המכונה "חוק המרכולים", נמשך עדיין הפולמוס הציבורי סביב משמעותו ותועלתו. בתחנות השידור ובעיתונות הכתובה מוסיפים לעסוק בנושא. כזכור, ברוב של קול אחד בלבד נתקבל החוק. סיעות האופוזיציה הצביעו כולן נגדו, וכך עשתה גם סיעת ישראל ביתנו הנמנית עם "המחנה הלאומי". גם בקרב חברי סיעת הליכוד נתגלו פרצות. לא כל חברי הסיעה נכחו באולם המליאה בעת ההצבעה על החוק, ורבים מחברי הכנסת של הסיעה, ביניהם שרים, יצאו חוצץ בפומבי נגדו. כמה מהם הזכירו את זאב ז'בוטינסקי ואת מנחם בגין, וטענו כי רוח חוק זה נוגדת כביכול את מורשתם. האמנם הם צודקים?

ראוי להידרש תחילה, ולו בקיצור רב, ליחסם של כמה מראשי התנועה הציונית לַשַּבָּת ולערכה בחיי העם היהודי. מתברר שכמעט כל ראשי התנועה נדרשו לסוגיית השבת, אם במישרין ואם בעקיפין.

אחד מסימני היהדות

תיאודור הרצל, מייסד ההסתדרות הציונית העולמית, נדרש לנושא בפרק החמישי של הרומן האוטופי "אלטנוילנד" פרי עטו. הרצל מתאר שם כיצד בעיר ירושלים, הנבנית לתפארה, ב"בניין הגדול והמפואר בְּלָבָן וזהב שֶׁגַּגּוֹ נשען על עמודי שיש שבראשם כותרות זהב", מצוי בית המקדש של היהודים "שנבנה מחדש". כשבאים כמה מגיבורי הרומן אל בית המקדש באחד מלילות השבת הם נוכחים לדעת כי בעוד שבצוהרי יום שישי "עוד המו" הסמטאות של העיר מרוב אדם, הנה עתה, אחר כניסת השבת, "ההמולה נָדַמָּה… החנויות נסגרו זו אחר זו. השבת ירדה בחגיגיות על העיר הרוחשת חיים… כל מי שהתהלך בסמטאות האלה, דבק בו רוח דתי, תהיה עמדתו כלפי הדת אשר תהיה… השבת שָׁכְנָה בלבבות".

מקס נורדאו נדרש לסוגיה אגב דיון שהתעורר בזמנו בשאלה אם רצוי לבטל את השבת ולדחותה ליום א' בשבוע. להוגה־הדעות הציוני לא היה ספק כי דבר זה, שבו "מבטלים סימן אחד מסימני היהדות", עלול להביא לביטול "ההבדלים שבין ישראל לאומות העולם", היינו להתבוללות גמורה של היהודים בקרב האומות האלה.

אחד העם במאמרו "שבת וציוניות" קובע כי כדי לעמוד על ערכה של השבת "אין צורך להיות ציוני או מדקדק במצוות", שכן כל המרגיש קשר אמיתי עם חיי האומה היהודית בכל דורותיה "לא יוכל בשום אופן… לצייר לו מציאות עַם ישראל בלי 'שבת מלכתא'". במאמרו מביא אחד העם את אמרתו הידועה מאז מאוד, ולפיה "יותר משישראל שמרו את השבת, שמרה השבת אותם". דעתו בעניין נחרצת: אילולי השבת היו היהודים "יורדים לבסוף לדיוטא התחתונה של 'חומריות' ושפלות מוסרית ושכלית".

אבל חשובות בעניין זה דעותיהם של זאב ז'בוטינסקי ושל מנחם בגין, האבות הרוחניים של תנועת הליכוד ואולי של המחנה הלאומי כולו, שהרי בשני אילנות גדולים אלה נתלו מתנגדי החוק מקרב חברי הכנסת של הליכוד ושל ישראל ביתנו.

בהשפעת אמו, שהתפללה בוקר וערב, הדליקה נרות שבת, הקפידה על כשרות חמורה ולימדה "מודה אני" ו"קריאת שמע" את ילדיה, אמר זאב ז'בוטינסקי קדיש על אביו, שמת בעודו ילד, בכל השנה הראשונה לפטירתו, ומאז, כל ימי חייו, רחש כבוד למסורת היהודית. בימים שאחר כך יכיר ז'בוטינסקי שני אישים שבזכות אישיותם עמד על ערכה הגדול של המסורת היהודית בחיי העם היהודי.

האחד היה הרב אייזיק לייב פאלק, הרב הצבאי של הגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה, שבימים אלה מציינים 100 שנה להקמתו. רב זה היה אהוב על ז'בוטינסקי ועל כלל חיילי הגדוד העברי. כל כך חיבבוהו חיילי הגדוד עד שהחליטו מרצונם להימנע מעישון סיגריות בימי השבת. השני היה הראי"ה קוק שבהתנהלותו ובמוסריותו כבש את לב ז'בוטינסקי, עד כי זה סבר שראוי שרב גדול זה יינתן לו התואר "הכוהן הגדול" של הרבנים היהודים כולם. מעניין מכתב ז'בוטינסקי מיום א' בתמוז תרפ"ט לרב קוק. במכתב זה כותב ז'בוטינסקי כי "בהסתדרות ברית תרומפלדור (=בית"ר) יש חוק האוסר על חבריה כל מעשה של חילול שבת בפרהסיה".

מקור לתחיקה סוציאלית

ז'בוטינסקי נמנע מחילול שבת בפרהסיה. לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה־16 בשנת תרפ"ט הוזמן ז'בוטינסקי להתארח בשבת בבית שברובע היהודי בעיר העתיקה, ולנאום בבית הכנסת "רבי יוחנן בן־זכאי" שברובע לפני יהודי העיר. עם רעייתו ואחותו שנלוו אליו, הגיע ז'בוטינסקי כבר ביום שישי לבית מארחו מרדכי מלכה, מגיבורי פרעות תר"פ בירושלים, ובכל השבת הקפיד על כללי ההתנהגות הנאותים של יום המנוחה. העיתונאי אייזיק רמבה, שהיה מזכירו, מספר כי באחד מימי השישי נסע ז'בוטינסקי ברכבת אל אחת מקהילות ישראל. תוך כדי אותה נסיעה נכנסה השבת. ז'בוטינסקי לא היסס. הוא ירד מן הרכבת באחת התחנות הכפריות שלפני היעד, ואת המשך דרכו, מרחק של כעשרה מילים, עשה ברגל.

על ערכם הגדול של השבת ושל עוד סמלים מתחום מורשת היהודים העתיקה, כמו הפֵּאָה והיובל, עומד ז'בוטינסקי באריכות במשנתו הסוציאלית רחבת ההיקף. מתברר כי השקפת עולמו הסוציאלית הושפעה עמוקות מהם. במקום אחד כתב ז'בוטינסקי על השבת את הדברים האלה:

העיקרון של "שבת" הוא אותו שורש אשר מתוכו צמח מלוא היקפה של התחיקה הסוציאלית בימינו, המגינה על זכויותיו ועל מצבו של הפועל השכיר. מלבד מנוחת השבת מצויים בתנ"ך עוד כמה וכמה חוקי מגן לוויסותה של עבודת שכיר… את כל הפרטים הללו אפשר לכלול באורח סמלי במושג שבת. תמצית המושג היא בכך שהחברה אסור לה לעזוב את הפועל השכיר לחסדו של נותן העבודה… במובנה הרחב השבת היא הרֵאשית והמקור לכל אותן הרפורמות אשר מאות שנים של לוחמים סוציאליים ידעו להשיגן בתחומים לאין ספור של ההגנה על הפועל. עקרון זה הופיע לראשונה בתנ"ך לא רק כאחת מתרי"ג המצוות, אלא כאחד מעשרת הדברים.

במקום אחר כתב ז'בוטינסקי: "אינני מציע 'להמציא' תורה סוציאלית… אני אומר שכבר ישנה במסורת התנ"כית והתלמודית", ועוד כתב: "השבת היא אב טיפוס לכל תחיקה שמטרתה להגביל את זכויות ההון לעומת העבודה – מה שאנו קוראים היום ניצול אדם בידי רעהו".

אין פלא שבוועידת היסוד של ההסתדרות הציונית החדשה (הצ"ח) בשנת 1935 נקבע בהשראת ז'בוטינסקי כי "תעודת הציונות היא גאולת ישראל וארצו, תחיית מלוכתו ושפתו, והשרשת קודשי תורתו בחיי האומה… ותעודה זאת, זכות בכורה לה על תועלתו של היחיד, הקיבוץ או המעמד". הנה כי כן, מגלה ז'בוטינסקי הליברל את דעתו כי כמה חלקים ב"תעודת הציונות", ובהם "השרשת קודשי תורתו בחיי האומה" יש להם "זכות בכורה" אף "על תועלתו של היחיד", שהייתה – אף היא – זכות מקודשת בעיניו.

מעניין ביותר מכתבו של ז'בוטינסקי לבנו ערי, שנכתב במוצאי ועידת יסוד זו. נוסח זה של החלטת הצ"ח, כתב ראש בית"ר לבנו, "אני הצעתיו". והוא מוסיף: "אני תומך בכל אות ואות. אצלי זוהי מסקנה של הרהורי חמש שנים ויותר… יש בתורה עקרונות קדושים באמת, ודבר קדוש כדאי גם להשריש… לו אפשר היה לברוא דור שכולו מאמין, הייתי שמח".

כבוד לקודשי האומה

מנחם בגין היה משחר נעוריו "מאמין בן מאמין". הוא נתן פומבי רב לאמונתו זו הן בנאומיו והן בכתביו. הביטוי "בעזרת השם", למשל, היה שגור הרבה בפיו ובעטו. בנאומיו ובכתביו יש והביא ממזמורי תהילים, וכך עשה, למשל, בסוף נאום הניצחון שלו במוצאי יום ה־17 במאי 1977, יום הבחירות לכנסת התשיעית שהביאו ל"מהפך". בגין הוקיר את ערכן של השבת ושל המסורת היהודית בכלל. בספרו "מורי זאב ז'בוטינסקי" כתב:

השבת ניתנה לנו לפני אלפי שנים. זהו אחד הרעיונות המופלאים שלהם זכה האדם. עובדה היא כי כאשר אבותינו שמעו לקול 'שמור את יום השבת לקדשו' הם היו לא רק מעטים, אלא היחידים. הרעיון הזה… היה נחלת ישראל סבא, וממנו קיבלוהו עמים רבים.

אוסיף כאן לסיום אפיזודה מעניינת, בלתי ידועה למיטב ידיעתי, מחיי מנחם בגין, הנוגעת ליחסו אל יום השבת. חיים קורפו, שהיה שר התחבורה בממשלת בגין, סיפר לי כי לפני תחילת ישיבת הממשלה שבה נתקבלה ההחלטה להפסיק את טיסות חברת התעופה אל־על בשבת, קרא לו בגין והורה לו חד־משמעית שלא לתת יד לשום פשרות בעניין זה. "קַרקע את כל מטוסי אל־על בשבתות ובמועדי ישראל", הורה.

לאחר שנתקבלה בממשלה ההחלטה, הוסיף קורפו, כתב לו בגין פתק (הוא הראה לי אותו ואף נתן לי תצלום ממנו), ובו נאמר: "בבית הספר שלי (=בפולין) ניסו למרוח את שפתותי בשומן חזיר; נלחמתי בחירוף נפש – ואוּכל. בשבת לא כתבתי בבית הספר היסודי, התיכון והאוניברסיטה – אפילו פעם אחת".