"היידיש שבה לחיים אבל צריך לעזור לה"

ריאיון עם שמוליק עצמון זה כמו לזכות להיות קהל יחיד במופע תיאטרון של שחקן בודד. לא כי הוא אינו אותנטי, חלילה, אלא כי את מה שיש לו לומר עצמון מביע בתיאטרליות נהדרת. עטור ברעמת השיער הלבנה המזוהה איתו כל כך – הקול שלו עולה ויורד, המימיקה ממחישה, הידיים מוסיפות לדרמה, והוא מודע לכך לגמרי. צוחק על עצמו. מספר את ההלצה היהודית על מי שידיו טמונות בכיסים מפני הקור, ולכן הוא אילם לכמה שעות.

בקיץ האחרון הוא חגג 90. "70 שנה על במות ישראל, 90 על במת החיים", כהגדרת ערב ההוקרה שנערך לו בהבימה. בניגוד לרבים מבני גילו, הוא עדיין איש עסוק. את הפגישה איתו צריך לשלב בין חזרה מנסיעה לפולין ליציאה אל מוסקבה. לשם הוא נוסע כדי לציין 160 שנה להולדתו של שלום עליכם, "באחד התיאטרונים הכי הכי. אני מופיע שם עם עוד כמה טוביה־אים מ'כנר על הגג' שמשחקים את התפקיד בכמה שפות".

בדירה שלו ושל רעייתו, מרחק הליכה קצר מהתיאטרון הלאומי, תלויות תעודות הוקרה וניצבים פרסים שבהם זכה במשך השנים, כולל שני דוקטורטים לשם כבוד שהוענקו לו. מפעל החיים הגדול שלו הוא הקמת תיאטרון היידישפיל לפני למעלה מ־30 שנה, וקידומה של התרבות היידית בארץ. לאחרונה זכה בפרס שר החינוך ליוצרים בתחומי התרבות היהודית ע"ש אורי אורבך ז"ל בתחום התיאטרון.

בחזרה לבית אבא

הפרס הנוכחי עוד מרגש, לאחר כל העיטורים שבהם זכית?
"בהחלט. מכיוון שהוא מתייחס אל התרבות היהודית, שבה בחרתי באופן מודע. זה גרם לי לסיפוק גדול. אולי זה עניין של גיל, אבל אני מרגיש שמנסים כל הזמן לחקות את החוץ, כאשר בפנים יש לנו כל כך הרבה משלנו להוציא ולגלות. והפרס הזה מעודד אותי להמשיך במאבק הזה".

בגילוי לב הוא אומר כי לא תמיד הלך בדרך הזו. "אני ניסיתי לברוח מהיהדות. כשהגעתי לארץ ב־48' רציתי להיות ישראלי. המשמעות של זה אז הייתה להיות משוחרר מכל התחייבויות הגלות. באתי בן 18, עם בגאז' לא קטן של סבל העם היהודי. אני שריד שואה. לא אוהב את המילה ניצול. כי לא הצילו אותנו, אנחנו שרדנו". יחד עם משפחתו הם נמלטו מפולין שבה נולד אל בריה"מ ונדדו בה עד לתום ימי המלחמה.

"היום אני שומע את הדור השלישי של עולי המזרח מתלוננים על הקיפוח בקליטה שלהם. אבל רבים מהם באו לתקופה הקשה פה מבתים טובים. אנחנו באנו מגיהינום ולא קיבלו אותנו יפה. קראו לי סבון. אמרו לי 'אתה משם'. למזלי, או לרוע מזלי, הגעתי הנה עם עברית טובה ועם מודעות ציונית גבוהה יותר משל רבים מילידי הארץ. דיברתי עברית מגיל 8. אבא שלי היה ציוני, ממייסדי הפועל המזרחי. הוא חינך אותי לאהבת הארץ ולאהבת היהדות. הייתי לומד איתו כמעט יום יום לאור הנר, ממש כמו שביאליק מתאר את 'המתמיד'. לכן כשהגעתי ארצה דיברתי שפה יפה. הייתי אומר צפרא טבא, הואל נא, יען כי. וצחקו עליי. אז בישראל היו במודה של יפי הבלורית והתואר. אני טענתי שגם לי יש בלורית יפה, אבל התואר שלי זה שואה. ואת זה לא רצו לשמוע. הבנתי שאת זה אני צריך למחוק.

"אבא החדיר בי אמונה. אני שמרתי שבת והנחתי תפילין עד שהוריי הגיעו ארצה, שנה אחרי שאני הגעתי. אז הרגשתי שאני משוחרר. את כל שמירת המצוות הייתי צריך להשיל ממני כשהחלטתי להתערות. גם את זה למדתי לעשות בשואה, להתערות. לא חזרתי בשאלה, חזרתי לנוחיות.

"את יודעת איך אבי גילה שאני לא מניח תפילין? כבר גרתי מחוץ לבית, אבל הייתי מגיע לשבתות ובימי ראשון לוקח איתי את התפילין. יום אחד אבא אומר 'נו, הפסקת להניח תפילין?'. מה פתאום, השבתי. 'אז איך יכול להיות שהכף מכסף מונחת אצלך בתיק התפילין כבר שבועיים ולא אמרת כלום?', הוא נזף בי. לא זכרתי את הסיפור הזה הרבה שנים, אבל לאחרונה אני כותב ביוגרפיה והסיפורים האלו עולים לי".

תחייה מחודשת

בטקס קבלת פרס שר החינוך בחודש שעבר עצמון לא נכח בפועל. ענת עצמון, בתו, קיבלה אותו בשמו. "זו הזדמנות טובה להודות לשר רפי פרץ על הפרס. לא הייתה לי הזדמנות בטקס, כי נסעתי באותו שבוע לאושוויץ, להשמיע שם צליל של יידיש אחרי 75 שנה". מדובר באירוע שהתקיים לציון 75 שנה להתקוממות הזונדר־קומנדו. "זה אחד ממעשי הגבורה הגדולים שהיו. לאחרונה, מאז שאני לא פעיל יותר בתאטרון שהקמתי, אני עסוק מאוד במחויבות ליידיש, כי בעיניי גם היא קורבן של השואה".

כלומר, האסון התרבותי שהתחולל, בצד ההשמדה הפיזית האיומה.
"אכן. אסון תרבותי שלא היה כמוהו. ויש לי הרגשה שהיה גם מי שלא היה אכפת לו שכל זה ייעלם. כי בתחילת המדינה חשו שהולכים לבנות את היהודי החדש, הישראלי. והיום ברטרוספקטיבה אני יכול לומר שאני רואה את חיי הגלות באור אחר ממה שניסו לצייר לנו פה בארץ באותם ימים". כדי לחזק את הדברים הוא מציג ברכה מצולמת ששלח נשיא המדינה, ראובן ריבלין, לאירוע לרגל יום הולדתו ה־90. שם הוא אומר לו, "כשייסדת את תיאטרון היידשפיל לפני כ־30 שנה, עוד נשמעו קולות שתבעו לשכוח את הניב הגלותי הזה. אתה התעקשת וצדקת".

"עם כל הניסיונות שנעשו למחוק את היידיש, היא, בכוחותיה האחרונים, פורצת", מוסיף עצמון. "בעיניי זה כמו גוף שכבר ראו אותו מוציא את נשמתו, והוא שב פתאום לחיים. אבל הוא צריך תמיכה, צריך לעזור לו. וזה לא נוגד את העברית, רק מחזק אותה. הרי ראשוני יוצרי העברית היו דוברי יידיש, או לדינו או ערבית. אבל לא הייתי רוצה שיקרה לנו מה שקרה ללדינו, אותה דוברים היום רק כ־200 אלף איש. ליידיש יש למעלה משלושה מיליון דוברים".

החרדים.
"והם לא בני אדם? בעיניי הם הרזרבואר של היידיש. שם מטפחים את היידיש. כשהתחלתי את התיאטרון היו באים אלי נציגים מבני־ברק, ככה בשקט, צופים בהצגות לראות אם הכול בסדר, ונותנים אישור לאחרים לצפות. בתקופתי בתאטרון היה מגיע הרבה קהל מסורתי ודתי. היום כשזה עבר לצוותא, לדעתי די איבדו את הקהל הדתי, וחבל. היינו עושים שלום־עליכם, בשביס־זינגר, י. ל. פרץ, איציק מנגר, יעקב גורדין. וזה גם גרם לתיאטראות אחרים להיפתח לזה – הקאמרי למשל עשה את כנר על הגג. זה בזכות תיאטרון היידיש שהכניס לכאן את היצירות הללו. בשנות ה־60 כשכנר על הגג היה שלאגר ענק בברודווי, זה לא נכנס כאן.

"אספר לך סיפור מצחיק, איך קיבלתי את הפרס על תרבות יהודית. נסעתי עם אשתי לפולין להופיע בפסטיבל יידי שאני היועץ שלו שם. היו לנו כמה ימים של הפסקה אז נסענו לנוח באיזה מקום הבראה של גויים. אני קצת משוגע בענייני תחזוקת הגוף. הולך הרבה, שוחה כל יום, שומר את הגוף בשביל לשמור על הראש. זה חשוב. אז הלכתי לעשות מסאז', ובאמצע מתקשרת מזכירתו של שר החינוך, והוא מבשר לי על הפרס. כשחזרתי, אמרתי לאשתי – הניה, קיבלתי עכשיו שני מסאז'ים. אחד לגוף ואחד לנשמה. אני מרגיש שהצלחנו עם התיאטרון לגבור על האדישות ואולי גם על הפוליטיקה כדי לשמר את היידיש. אני יו"ר המכון לטיפוח תרבות יידיש. כל מה שאני רוצה היום הוא שהשפה והתרבות הזו תהיה חלק מהיהדות הישראלית".

אז אפשר לומר שכיום אתה יותר אופטימי בנוגע לחיבור בין התרבות הישראלית לשורשים היהודיים?
"אני בהחלט אופטימי. כשהתחלתי עם היידיש חשבתי שזה הולך לקראת ה'נעילע'. היום זה כבר לא כך. עם זאת עדיין לא הגענו למנוחה. אני היום אומר למי שאפשר – יש לנו אוצר בידיים, בואו נפַתח אותו, לטובתנו. אבל לפתח בלי אמצעים כלכליים אי אפשר. אני יזמתי רשות לשימור תרבות היידיש. יש חוק בעניין, שבעקבותיו הוקמה הרשות. כשאמרו לי מה ומי, אמרתי בואו ננסה. זה גם למדתי בתקופת השואה. תמיד לנסות עוד דרך. מי שהיה ילד או נער בשואה, יודע לא לפחד ולא להתייאש. את יודעת כמה מגיבורי צה"ל בראשיתו היו שורדי שואה? כי אתה תמיד מחפש עוד דרך".

לתמוך בפריפריה התרבותית

כשהוא מדבר, מדי פעם משתרבבות לו מילים משפות אחרות לשיח המתגלגל. עצמון מתנצל. אומר שיש לו "סכיזופרניה של שפות" בראש. שולט על בוריין בעברית, יידיש, אנגלית, גרמנית, רוסית ופולנית. "עכשיו זה קורה לי בגיל הזה. פתאום המילה באה לי בנעחט", הוא צוחק. "יידיש היא שפה מלאת הומור. שפה מוזיקלית ופיזיקלית.

"לגבי היידיש, היום הגיע הזמן להחליט, או שאנחנו מקדמים אותה, או שאנחנו עוזרים לקבור אותה. אבל היא חלק מהזהות שלנו. מלאה בחכמת חיים, בערכים תרבותיים. עמים אחרים מעריכים את זה – כנר על הגג מוצגת בארבעים שפות ברחבי העולם. 'שלום עליכם' מתורגם בסין לשמונה דיאלקטים. ואנחנו פה, יהודים, אם אנחנו רוצים להבטיח את זיכרון השואה, אני רוצה תקומה של תרבות היידיש. זה לא חייב להיות של כולם, אבל זה חייב להיות. אמר לי ידידי יצחק נבון, נשיא מדינת ישראל לשעבר, לא בדיוק אשכנזי מובהק, שכל זמן שיהיה בישראל יהודי אחד שירצה לשמוע יידיש חיה, חייבים לקיים את התאטרון. ואני אומר שכל זמן שאנחנו נרצה להיות מדינה יהודית, ישראלית, חייבים לטפח ולתת לשפה הזו אמצעים לחיות, להתפתח, גם אם זה מצומצם.

"תמיד מדברים שצריך לתת לפריפריה, אז אנחנו פריפריה רוחנית שחייבים לעודד אותה", אומר עצמון ביחס לסיוע ממשלתי להנצחת השפה. "היום הגעתי לגיל שאני יכול לתבוע. מכספי הפיצויים ששימשו לבנות תעשייה ושאר מיזמים אפשר להפריש קצת גם לטובת שימור תרבות היידיש. לא רק תאטרון, גם הכשרת מורים שילמדו את השפה. היידיש לא קיבלה אפילו פרומיל מתקציבי התרבות שקיבלה העברית. אני לא נלחם בשבילי, אני לא מקבל משכורת. זו חובה מוסרית שלנו.

"את יודעת כמה תיאטראות דוברי יידיש היו, רק באירופה, עד מלחמת העולם השנייה? בפולין, בגרמניה, בליטא, בלטביה. 2־3 בכל ארץ. יש לי פה רשימה של שחקנים דוברי יידיש שנספו בשואה, ואני מדבר בשמם. מותר לי. למה ממשלת פולין וממשלת רומניה מסבסדות תיאטרון יידיש, בונות מבנים, ופה אין דבר כזה? אני לוקח לעצמי עכשיו משימה שהמכון יהיה המוביל, מפעל בינלאומי להצלת היידיש. כי אם לא נקבל מספיק תמיכה כלכלית, השפה עלולה להיעלם עם הזמן".

אתה עוד מופיע היום?
כמענה לשאלה הוא צוחק. מהבמה לא ירחיקו אותו. "החלטתי לחגוג את ה־90 שלי בשתי שפות. אחת מהן הייתה ההופעה שלי בפסטיבל תיאטרונטו בקיץ האחרון, במחזה יחיד, 'יוסל רקובר מדבר עם אלוקים'. הייתה חוויה בלתי רגילה להופיע עם זה. לא הלכתי לפסטיבל כדי להתחרות עם הצעירים אלא כדי להדגיש את זה שלא נפרדתי מהתאטרון העברי, ואני ממשיך. זה התקבל בצורה נהדרת.

"הייתה לי הופעה עם ההצגה הזו בפני אנשי צבא ביד ושם, במאי האחרון. סביבות יום השואה. שאלו אותי בזהירות 'תוכל לקום בשש וחצי בבוקר כדי לנסוע לירושלים', ועניתי", הוא מחכה קול של ישיש בא בימים, "כיין, אני יכול להגיע לירושליים'. מצחיק אותי שמתייחסים אליי ככה. שאלתי מי הקהל, אמרו לי שהפיקוד הראשי של צה"ל. נהיה לי חושך בעיניים. הרי הסיפור הוא של אדם שהולך למוות שלו, הכנתי את זה לציון 75 שנה למרד גטו ורשה".

הצגה ללא מחיאות כפיים

הסיפור עוסק ביוסל, שאיבד את אשתו וששת ילדיו. הוא מתאר את גטו ורשה בשעותיו האחרונות וחושף את תחושותיו לגבי המוות הקרב. "ההצגה היא 48 דקות. אני לא עושה מזה תיאטרון, אלא מנסה להביא את התגלמות הנפש של האדם, את הנשמה. אני רוצה להראות איך נראה האדם כשהוא עומד לעשות את המעשה האחרון בחייו, ולא מאבד את האמונה. כשגמרתי את ההצגה היה שקט מוחלט. ואותי לימדו אנשי תיאטרון גדולים שכשיורד המסך ואין מחיאות כפיים, זה הסימן החשוב ביותר שההצגה הצליחה. כי הקהל היה בפנים, בתוך הסיפור, ולוקח לו זמן לצאת. זה מה שקרה שם.

"דממה, ופתאום מחיאות כפיים, וכל הקצינים הבכירים נעמדו על הרגליים ומחאו לי כפיים. זה היה מרגש. עודד אותי להמשיך בדרך שאומרת שעל השואה צריך לדבר דרך הלב ולא דרך הראש. כי אדם לא יכול לתפוס מספר של שישה מיליון, אבל אם שחקן מסוגל להביע את מה שעובר על אדם אחד, זה נוגע לאנשים בנפש.

"את הדבר הזה חוויתי גם לאחרונה באושוויץ. כשהזמינו אותי לטקס לזכר מרד הזונדר־קומנדו, ביקשו שאקריא שם חלקים מיומנו של אחד ממשתתפי המרד. אמרתי שאני קודם צריך לקרוא. נפגשתי עם מארגני האירוע בקרקוב, בבית המלון שמנהל אחי, יוסי וירצר. קראתי את הספר, והם נתנו לי לבחור את הקטעים שאני רוצה לקרוא. אמרתי בסדר גמור, אבל לא אקרא בפולנית. זה נכתב ביידיש, ואני אשמיע את המילים של אותו אדם כפי שכתב אותן. הוא מתאר שם איך הם מובילים את המתים לשרֵפה. יש שם תיאורים אפוקליפטיים ביידיש נפלאה. האיש הזה שכתב ונרצח, הוא היה משורר. שאלו אותי מה יהיה, הרי הקהל יהיה מורכב מדיפלומטים ואנשים שלא מבינים מילה יידיש, אמרתי שישימו כתוביות. כך אני עובד כבר שנים.

"באירוע עצמו, לפני שעליתי, היו כל מיני נאומים ואנשים מחאו כפיים. אמרתי לעצמי, אולי אבקש שלא ימחאו לי כפיים, זה צורם. ואז אמרתי, לא. אעשה להם מבחן. להם ולעצמי. ההקראה נמשכה 28 דקות, והיה איתי הנכד שלי, שעשה את המוזיקה ברקע. והסתיים. דממת מוות הייתה. לא מחיאות כפיים ולא שום דבר. עצמתי את העיניים, עצרתי רגע כדי לחזור למציאות. ירדתי והתיישבתי במקומי ליד המנהלת החינוכית שם. והיא אומרת לי בדמעות, אני לא יכולה לעלות לדבר. כל הקהל היה בדמעות. הייתי מופתע לגמרי מעוצמת התגובה.

"אחרי זה לקחו אותי (בגיל שלי כולם חושבים שאני אלטר־קאקער, סליחה על הביטוי, וצריך להוביל אותי ממקום למקום. אני לא סובל את זה) לתערוכה שנפתחה שם. היא תלויה בפרוזדור חשוך, עם סיפורים על מי שנספו. והכול כתוב בפולנית ואנגלית, ואני עומד מול מנהלי המוזיאון וכל הצוות שם ואומר – 'אני מרגיש שאתם מאוד מעריכים אותי ולכן מרשה לעצמי לומר לכם. כל מי שעשיתם לזכרם את התערוכה, לא דיברו פולנית ולא אנגלית. הם דיברו יידיש. כשהלכו פה למוות, הם לא צעקו 'father, mother'. הם צעקו 'טאטע, מאמע'. איפה היידיש? הייתה דממה. אמרו לי, אתה צודק, נחשוב על זה. ביקשתי שלפחות קיר אחד, משהו. כי הנשמה של האסון הזה, של התרבות שנעלמה, נמצאת באוויר. איש לא מזכיר אותה".

להיצמד לאנשים הטובים

לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה ביקש לכלול את השפה במונומנט הנצחה. "כשהגעתי לפולין לראשונה ב־1990, אחרי 45 שנה שלא הייתי שם, מיד רצתי לראות את אושוויץ. אני לא הייתי שם, תמיד הרגשתי את עצמי 'פחות שווה' ממי שעברו את זה, וגם בר מזל. יש שם את הצריף ששמו לזיכרון ולידו אבן ענקית שעליה חרות פסוק מחזון העצמות היבשות של יחזקאל. בפולנית, באנגלית, בעברית. אין יידיש. כשראיתי את זה פרצתי בבכי. באמת. אשתי שעמדה לידי נבהלה, 'מה קרה'. לא הבנתי איך זה יכול להיות. חזרתי ארצה וכתבתי מכתב מלא רגש לנשיא המדינה. קיבלתי תשובה שאין מקום על האבן להוסיף שפה נוספת. אבל כמה שנים אחרי משה קצב הביא לשם עץ, ועל השלט שלו כבר היה כתוב גם ביידיש".

אגב, נציגות של השגרירות הישראלית לא הייתה באירוע באושוויץ. "אמרו לי שאין להם תקציב לצאת לאירועים. הנציגים הישראלים היחידים היו אח שלי, ואהרל'ה תמיר, שאחראי על מצעד החיים".

מה דעתך על החוק הפולני שאוסר לומר שמחנות המוות היו פולניים?
"אני מתייחס לזה כפי שאני מתייחס לכל הפוליטיקאים בכל העולם. סליחה שאני אומר. הם כולם פוחדים מהמדיה, מהעיתונאים. אז אני לא מאמין למילה שלהם. אני משתדל להיצמד לאנשים הטובים, וכאלה יש גם בפולין. בעיר הולדתי, בילגוריי, שיפצנו לאחרונה את בית הקברות בעזרת העירייה, עשינו פסטיבל תרבות יהודית. אני רוצה לעודד את מי שעושים דברים טובים, לא את הפוליטיקאים שעושים למען עצמם. אמא שלי לימדה אותי לא להיכנס לעלבונות.

"אני, היה לי מזל בחיים שנתקלתי בכל מיני אנשים שיכולתי ללמוד מהם. מהם למדתי להתנהל כאדם וכאמן".