המושג "גיבורי תרבות" כאילו נתפר עבורם. אנשים שהיו הדמויות הכי מדוברות של זמנם: סופרים, משוררים, רבנים ואמנים. המדינה כולה, לפעמים העם היהודי כולו, עקבו בעניין אחרי דבריהם ואחרי מעשיהם. להופעות שלהם נהרו המונים. אבל מבחנם הגדול בא כמובן לאחר מותם. האם הצליחה דמותם להטביע חותם גם אחרי שאינם עוד בינינו? האם ליצירות שיצרו, או להגות ולמחשבה שביקשו לבסס, יש עוד ביקוש?
בסדרת כתבות לאורך השנה הקרובה ננסה לבחון מה נשאר מדמותם של כמה מגיבורי התרבות הכי גדולים שלנו, עשרות שנים אחרי שהלכו לעולמם? והשבוע: פרופ' ישעיהו ליבוביץ', שבימים אלה מלאו חצי יובל שנים למותו.
אינטלקטואל במחלוקת
אם נגדיר את פרופ' ישעיהו ליבוביץ' "שנוי במחלוקת" זה כנראה ייחשב כאנדרסטייטמנט של המאה. הפרופסור לכימיה מרחביה, שנראה זקן עוד כשהיה בן חמישים, היה הפרובוקטור הגדול של החברה הישראלית, במיוחד מאז מלחמת ששת הימים ועד יום מותו, כמעט שלושה עשורים אחר כך. שום סטודנט אנרכיסט בשנות העשרים לחייו לא עורר סקנדלים כמותו. עיתון הסטודנטים של האוניברסיטה העברית נקרא, מאז נוסד ועד היום, בשם "פי האתון" – משום שליבוביץ' נהג לומר ש"גם אם תקשור אתון במשך שלוש שנים לגדר של האוניברסיטה, היא תצא עם תואר ראשון".
את פרסומו קיבל ליבוביץ' באותם שלושה עשורים בגלל שני מאבקים עיקשים שניהל: האחד – למען יציאת מדינת ישראל מהשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים (הנימוקים היו הבעיה המוסרית שבשליטה על הפלשתינים נטולי האזרחות, והסכנה הדמוגרפית במקרה שהשליטה בהם אכן תימשך. בגלל שני אלה חשב ליבוביץ' שהיציאה מהשטחים חייבת להיעשות גם באורח חד־צדדי, וללא ציפייה להסכם שלום, שהוא ממילא לא האמין בו). המאבק השני היה למען הפרדת הדת מהמדינה והימנעות מאכיפת מצוות ההלכה על אנשים שאינם מאמינים בהן.
בשני המאבקים האלה הוא לא בחל בביטויים קשים: הכותל המערבי, שמכיבושו התלהבו גם המוני אנשים חילונים, היה עבורו "דיסכותל" (לא מקום תפילה קדוש ואינטימי, אלא דומה יותר לדיסקוטק בהמולת החגיגות הנערכות בו). הרב שלמה גורן, שתמונתו כתוקע בשופר ליד הכותל הפכה לאחד מסמלי המלחמה, כונה אצלו "המוקיון התוקע בשופר". גולדה מאיר, ראש הממשלה שסירבה לקיים מו"מ עם אנוואר סאדאת על פשרה שאולי יכלה למנוע את מלחמת יום כיפור, הייתה "המרשעת הזקנה" (היא הייתה מבוגרת מליבוביץ' בחמש שנים בלבד). את מאבקו להפרדת הדת מהמדינה הסביר בכך שבמצב הקיים "הדת היא הפילגש של המדינה". והשיא היה כמובן כאשר כינה את חיילי צה"ל המתמודדים מדי יום עם המשמעות הביטחונית של שליטה במיליוני פלשתינים כ"יודו־נאצים".
הביטוי האחרון שלל מליבוביץ' את פרס ישראל. ב־1993, בימי ממשלת רבין כיהנה שולמית אלוני כשרת החינוך, ותחת הנהגתה הוכתר ממציא ה"יודו נאצים" בפרס היוקרתי ביותר של המדינה. הארץ געשה ורעשה, ואפילו ראש הממשלה עצמו, שכיהן גם כשר הביטחון ובעברו עשרות שנות שירות צבאי כולל תפקיד רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, הודיע שאם הפרס יינתן לליבוביץ' הוא לא מתכוון להגיע לטקס. אחרי כמה ימי סערה הודיע חתן הפרס עצמו שהוא מוותר על הכבוד, וכך נמנע התקדים של החרמת הטקס על־ידי ראש הממשלה.
אתגר לתיאולוגיה הדתית
בניגוד לרוב האינטלקטואלים, ליבוביץ' לא הסתפק בכתיבת מאמרים בעיתון או בחתימה על עצומות. עיקר פרסומו נבע מההופעות הציבוריות הישירות שלו, שבהן העניק לצופיו את השואו הקבוע; מופע האימים של ליבוביץ'. איש זקן, עם גב כפוף, שנראה ממילא כמו מכשף שיצא מאגדות האחים גרים, מדבר בשקט, ואז לפתע עולה הקול והוא יורה בקהל את אחד הגידופים החביבים עליו – מאלה שהוזכרו קודם, או אחרים. והצופים מתמוגגים, כאילו הייתה זו הפעם הראשונה ששמעו את הביטוי.
הקהל הגיע בהמוניו, כאילו היה מדובר בשחקן משובח; למעשה, הוא באמת היה שחקן משובח. בפאנלים אינטלקטואליים שבהם השתתף ליבוביץ' היו האולמות בדרך כלל מלאים עד אפס מקום. הוא היה לרוב הדובר האחרון בפאנל, שהרי המארגנים ידעו שרק כך יחזיקו את הקהל עד הסוף, וכשעלה לבמה, או כשהגיע תורו לדבר, הוא לא הכזיב. לזכותו ייאמר שגם בגיל מופלג היה תמיד נענה לכל בקשה להופיע במקום הנידח ביותר בארץ, ולעיתים קרובות גם סתם לארח בביתו קבוצות אנשים, או יחידים, שרצו לשמוע את דעתו על הא ועל דא. אחרי מותו יצא לאור מבחר מן המכתבים שבהם השיב לפונים על שאלותיהם במגוון שאלות, כאילו היה מין גורו שאמור לדעת את התשובה הנכונה לכל שאלה ערכית. רק סמלי היה שאת שעותיו האחרונות, לפני מותו בגיל 91, בילה בדיון תיאולוגי עם בחור ישיבה שפגש ברחוב.
אבל חוץ מהפרובוקציות הפוליטיות שהסעירו את דעת הקהל הכללית, ליבוביץ' הסעיר במיוחד את החברה הדתית־לאומית, ודווקא בגלל החלק היותר רציני באישיותו הציבורית, החלק התיאולוגי. כאן צריך לומר שבזמן כלשהו בין שנות החמישים והשישים של המאה הקודמת שינה ליבוביץ' את תפיסתו הדתית מקצה לקצה, ושתי הגרסאות הסעירו את שומעיו הדתיים.
בשנים שלפני קום המדינה ובעשור שלאחריה ליבוביץ' היה גדול התומכים ביעד של "מדינת הלכה", היינו שמדינת ישראל תפעל לאור ההלכה היהודית. אבל התנאי שלו לכך היה שההלכה תתאים את עצמה למעבר מנורמות של קהילה יהודית לנורמות של מדינה ריבונית שצריכה לדאוג לכל תחומי החיים. מבחינתו, פירוש הדבר היה למשל היתר גורף לכל מה שנדרשת מדינה ריבונית לקיים בשבת – פעילות צבאית ומשטרתית, וגם פעילות אזרחית של משרד חוץ – ובלי פטנטים גלותיים מהסוג של "גוי של שבת", או פתרונות אלקטרוניים מהסוג של מכון "צמת".
לימים – יש הטוענים שמתוך אכזבה מאי ההיענות לחזונו המקורי והכרה בכך שאורח החיים ההלכתי לא יוכל לעצב את אורחות המדינה – הוא עבר לקיצוניות ההפוכה (מהפך שהוא הקפיד להכחיש כל חייו): לא רק הפרדה מלאה ומוחלטת בין דת למדינה – כולל הימנעות של המדינה ממימון שירותי דת וחינוך דתי, דבר שאפילו קיצוני החילונים אינם דורשים – אלא גם תפיסה המנגידה עקרונית בין האמונה הדתית לכל ערך אנושי. לשיטתו, אם אדם מצפה שהקב"ה ירפא את החולה הקרוב לליבו, או יספק לו פרנסה, הרי זו עבודה זרה, שכן הוא אמור לעבוד את הקב"ה מתוך תחושת החובה ולא למען סיפוק אינטרס כלשהו. ליבוביץ' גם הנגיד בין הדת והמוסר, וטען שהגילוי המופלא ביותר של אמונה בכל מקורות ישראל הוא נכונותו של אברהם לעקוד את בנו, שהרי בכך הוכיח אברהם שהצו הדתי נעלה מבחינתו על כל ערך אנושי, כולל אהבת אב לבנו.
תשובות קשות לעיכול
מה נשאר מכל זה, אחרי 25 שנה? פרופ' אבי שגיא, איש המחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בר־אילן ועמית בכיר במכון שלום הרטמן, שהיה בעצמו קרוב מאוד לליבוביץ' בתקופות שונות של חייו, אומר ש"ליבוביץ' הוא דמות שדהתה ונמחקה. אני רואה שזרם הפניות שהיו אליי בחייו, או בשנים שאחרי פטירתו, להסביר את הגותו, הולך ויורד. חוקרים צעירים כבר לא מבקשים לכתוב עליו. קודם כול, מפני שעיקר כוחו הציבורי נבע מהיותו אדם שהגיב בזמן אמת על שאלות ספציפיות שעלו בשיח הציבורי, והוא הגיב באופן חד ונוקשה שהכריח אנשים להקשיב לו. עם מותו, כמובן האפשרות הזו איננה קיימת. גם ביחס להגותו, אנשים הלכו והבינו שהשאלות שליבוביץ' עורר אמנם מעניינות וחשובות, אבל התשובות שלו, העמדות שהוא הציג כאמת שאין בלתה, בכלל לא הכרחיות מבחינה פילוסופית, וגם לא עומדות במבחן המסורת וההלכה היהודית האותנטית.
"הוא ניסה לשכנע אנשים לקבל מודל רמב"מיסטי קיצוני של 'מורה הנבוכים', שאפילו הרמב"ם לא באמת האמין בו. לפי ליבוביץ', האמונה לשמה, האמונה האמיתית, מחייבת שתעמוד מול אלוהים רק מתוך תחושת חובה. לא תרגיש כלפיו כלום ולא באמת תבקש ממנו כלום, כי כל זה 'עבודה זרה'. זו תפיסה שאיננה הכרחית מבחינה פילוסופית, ובוודאי שאיננה מתאימה לאתוס היהודי עצמו. יהודים פונים לקב"ה בגוף שני, וגם אנשים שאלוהים שלהם הוא לגמרי מופשט יכולים להרגיש חרדת קודש בתפילה, מתוך תחושה של 'שיחה' ומתוך תקווה להיענות. המודל של ליבוביץ' הוא בעצם הקצנה חריפה של המודל הדתי הפרוטסטנטי".
הרב אילעאי עופרן, הרב של קבוצת יבנה וראש המכינה הקדם צבאית "רוח השדה", נכדו של ליבוביץ', היה ילד בכיתה ז' כאשר נפטר סבו באלול תשנ"ד (אוגוסט 1994). מטבע הדברים הוא לא זוכר הרבה מהסבא, ובוודאי שלא שוחח איתו על הגותו: "את הספרים שלו קראתי כמובן הרבה אחרי מותו. ולמען האמת, בזיכרונות המשפחתיים של האנשים היותר מבוגרים במשפחה, סבתא גרטה היא דמות הרבה יותר דומיננטית מסבא, כשגם הזיכרונות על סבא הולכים יותר למישור המשפחתי. העובדה שהיה איש ציבור היא רק התפאורה של זה".
ועם זאת, בהתייחסות להגותו אומר עופרן: "הציר הכי משמעותי כדי להבין את סבא הוא ההבחנה החדה שהוא ערך בין אינטרסים לערכים. זה הציר המרכזי של כל משנתו, בכל התחומים. אינטרס, מבחינתו, זה כל מה שאדם עושה כדי לספק את צרכיו, בעוד ערך הוא היכולת לעשות משהו מתוך בחירה לגמרי חופשית, גם אם אין בו שום תועלת. לכן, זהות דתית או מעשה דתי שמכוון להשגת אינטרס – בריאות, פרנסה, ילדים – הוא פסול, וגם נסיגה מהשטחים בשביל הסכם שלום היא לא הדבר הראוי אלא רק נסיגה כי זה הדבר הנכון. אבל לרוב האנשים קשה לקבל את זה. זה היה קשה עוד בחייו, ובטח קשה בימינו, כאשר הכול מעורבב ואף אחד כבר לא מדבר בשפה שתובעת ניתוק בין ערכים לאינטרסים".
האמת היא שהפער שעופרן מדבר עליו בולט גם בינו לבין סבו. עופרן למד פסיכולוגיה ומתפרנס, בין היתר, מעבודתו כפסיכולוג קליני. סבו תיעב את עצם התחום המכונה "פסיכולוגיה", שהרי כולו מוקדש להסברת צעדיהם של אנשים לא משיקולים ערכיים, אלא משיקולים אינטרסנטיים. עופרן: "הפסיכולוגיה שהוא הכיר ואכן תיעב היא זו שבאה מבית מדרשו של פרויד, שאכן, באופן מאוד קיצוני, חשב שערכים זה חרטוט שאנחנו מספרים לעצמנו, ובסוף, אם תחפור עמוק, תגלה שהכול נועד לסיפוק צרכים. אבל כבר בימיו של פרויד היו גם תפיסות אחרות".
לגיטימציה לקיצונים
פרופ' ישראל אלדד, שהיה פרטנר קבוע של ליבוביץ' להתאבקויות אינטלקטואליות ברחבי הארץ, התריס נגדו עוד בחייו ש"אף אדם לא התחיל להניח תפילין בהשפעתו של ליבוביץ', שהרי אי אפשר באמת להתחבר לתפיסה דתית כל כך קרה וטכנית". האמת היא שפגשתי במשך השנים אנשים שטענו שהתקרבו לאורח חיים דתי דווקא לאחר שקראו את ליבוביץ', אבל הם באמת היו מקרים נדירים. בוודאי התפיסה הזו לא מתאימה לדתיות העכשווית, הניאו־חסידית, שכל עניינה הוא זהות דתית שמחפשת רגש, ואת מה שהאדם "מתחבר" אליו, לעיתים קרובות גם על חשבון המחויבות לדקדקנות הלכתית.
ההנגדה של ליבוביץ' בין הדת למוסר בעייתית עוד יותר. מצד אחד, הוא היה כאמור מוסרניק קיצוני, שדרש ויתור על השטחים מטעמים מוסריים גם אם לא במסגרת הסדר שלום. אבל את הטענה הזו הוא פיתח בכובע הפילוסופיה הכללית. בשבתו כתיאולוג יהודי, ליבוביץ' טען שהמחויבות הדתית אמורה לגבור על כל מחויבות מוסרית. היו שטענו בעקבות זאת שעם כל תיעובו של ליבוביץ' את אנשי "גוש אמונים" והימין הדתי הקיצוני בכלל, הרי למעשה תפיסתו נותנת לגיטימציה לכל מעשה פונדמנטליסטי, שייעשה מנימוקים דתיים. פרופ' פנחס שיפמן, משפטן דתי, אף טען שבתפיסה הזו היווה ליבוביץ' מודל המעניק לגיטימציה לברוך גולדשטיין ולאנשים שתיכננו את פיצוץ כיפת הסלע, כמו גם לרוצחים מן החמאס ודאעש.
שגיא ועופרן אכן שותפים לביקורת החריפה כנגד ליבוביץ' בעניין זה. עופרן: "זו העמדה שהכי מצערת אותי אצל סבא, והכי קשה לי איתה. באופן פרדוקסלי, העמדה הזו היא בדיוק מה שנותן לכאורה לגיטימציה לכל הקיצונים הדתיים, יהודים ואחרים, שעושים את כל הדברים הנוראים שסבא תיעב".
שגיא אומר שזו לא רק עמדה מוסרית בלתי נסבלת, אלא גם עמדה אנטי־יהודית: "פעם ציטטתי בפניו את הביקורת של שיפמן נגדו בעניין הזה, ואת הטענה שתפיסות המוסר שלו ושל גוש אמונים בעצם זהות במהותן. ואז הוא אמר לי: ההבדל הוא שהאלוהים שלהם נמצא בתוך העולם, והם באמת מאמינים שהוא מצווה אותם דברים בפועל מה לעשות. ואילו האלוהים שלי נמצא כל כך מחוץ לעולם, כך שרק אני עובד אותו והוא לא עובד אותי. אמרתי לו: אתה באמת חושב שאפשר לבסס את כל הדת היהודית על תפיסה כל כך מופשטת?
"יותר מזה: כל מי שבקיא, ולו במקצת, במקורות היהודיים יודע שהתפיסה הרווחת היא שהמוסר הטבעי קודם להלכה ולדברי התורה. אדם מחויב קודם כול למוסר הטבעי, וציוויי ההלכה הם תוספת המונחת על גבי המוסר הטבעי. פה ושם יש עמדות קיצוניות אחרות, אבל במסורת היהודית הן נחשבות שוליות, גם אם בימינו הייתה להן עדנה".
המקום שבו השקפת עולמו הדתית של ליבוביץ' דווקא זכתה לעדנה הוא בחזרה להשקפותיו המוקדמות – אלה שדגלו בשינוי הלכתי רדיקלי לאור השינוי הרדיקלי בתנאי המציאות, עם המעבר לריבונות. השיח ההלכתי, לפחות בציבור הדתי־לאומי, עוסק כיום רבות בצורך להעניק לריבונות משמעות הלכתית. אבל אולי בגלל שליבוביץ' הפוליטי הפך להיות כל כך מוקצה, גם המדברים על הצורך בשינוי ההלכתי הריבוני לא מעניקים לו את הקרדיט על החלוציות שגילה בטיפוח התפיסה הזו.
עופרן: "אני פוגש רבנים שאומרים לי במפורש: סבא שלך צדק. לא מזמן אמר לי משפט כזה רב שמכהן באחד התפקידים הרבניים הבכירים ביותר בשירות המדינה. הוא הזמין אותי למשרד שלו, ואמר לי ש'רק עכשיו, מהתפקיד שאני ממלא, אני מבין כמה אי אפשר לפתור בעיות עומק בשיטה המקובלת של פתרונות טכניים, ונדרש שינוי גישה מהותי כמו שחזה סבא שלך'. מה שסבא לא הבין זה שחברה דתית לא יכולה להכיר בזה באופן מפורש. הרי כל 'הלכות מדינה' שעוצבו על־ידי הרב גורן, שהיה אחד האנשים היותר שנואים על סבא, והרב ישראלי, ורבים אחרים, בפועל הולכות בכיוון הזה. הן מרחיבות עד אבסורד מושגים כמו פיקוח נפש ומושגים אחרים, כדי להגיע לתוצאה הרצויה שמאפשרת את הפעלת מערכות המדינה בשבת. אבל הם הבינו שעולם ההלכה לא יוכל לקבל כפירה מפורשת בשולחן ערוך, אלא רק חריגה דה־פקטו ממנו".
לא נכנע לרגש
מה הביא את ליבוביץ' לניסוח עמדה כל כך חריפה של נתק בין הדת לבין המוסר, והחיים בכלל? מבחינת ליבוביץ', זו כמובן שאלה לא לגיטימית. הוא כאמור התייחס לאידיאולוגיות כעניין טהור וצרוף, ולא קיבל ניסיונות להסביר אותן מבחינה פסיכולוגית. אבל שגיא בכל זאת מנסה את כוחו בהסבר: "קודם כול, צריך לומר שהיה בביוגרפיה שלו יסוד של חינוך קפדני מאוד, יסוד עמוק של חובה שלא מקבלת את הכניעה לצו הרגש. אבל מעבר לכך, נדמה לי שזה נובע דווקא מהארוס הדתי העצום שהיה בו. הוא באמת היה אדם מאמין גדול, מאמין בכל רמ"ח איבריו. ואני חושב שבאופן מודע הוא ביקש לסרס ולתחום את הארוס הדתי, שלו ושל אחרים, מחשש שמא יגיע למקומות של אובדן שליטה. במובן מסוים זה דומה לבן דורו, גרשום שלום, שהיה גם יריב קשה של ליבוביץ', שגם אצלו הייתה תשוקה דתית עזה ומתוך תחושת האיום שהרגיש ממנה הוא ניתב אותה לעולם האינטלקטואלי של חקר הקבלה".
אני שואל את עופרן אילו היה נפגש עם סבו היום מה היה אומר לו, והוא עונה: "שהוא לא מבין בבני אדם. שאי אפשר ליצור דיכוטומיה כל כך חדה ומוחלטת בין הרעיונות והצרכים של בני האדם. במציאות האנושית מה שמניע בני אדם זה שילוב עלום בין אידיאולוגיה, פסיכולוגיה, וסוציולוגיה, ולא רק מימוש של ערכים 'טהורים'".
את הפרובוקציות הבוטות של סבא, עופרן דווקא לא מייחס לאי הבנה של נפש האדם. "דווקא בזה הוא הבין מעולה את נפש האדם. הוא ידע טוב מאוד שפרובוקציה היא האמצעי הכי טוב למשוך קשב. מצד שני, כשאתה אומר 'יודו נאצים' יצרת קשב, אבל איבדת את ההקשבה. הרחקת את הקהל מעמדותיך. אבל קירוב הקהל לעמדותיו אף פעם לא היה מטרה שלו. הוא חיפש לומר אמת. הוא לא תפס את עצמו כפוליטיקאי שצריך להשפיע, אלא כנביא – לא במובן שאלוהים התגלה אליו, אלא במובן שהוא מחויב לאמת הצרופה, ולא לשום אינטרס, גם לא אינטרס של השפעת דבריו על החברה. היה בו משהו אינדיבידואלי ואופוזיציוני עמוק, במודע ובמכוון".
היסוד הזה בלט גם בסיפור חייו. בצעירותו, היה ליבוביץ' חלק מהחבורה המובילה של ארגון "ברית חלוצים דתיים", הגרסה הייקית של בני־עקיבא, שהורכבה מצעירים יהודים ילידי גרמניה שהכשירו את עצמם לחיי קיבוץ ועבודה חקלאית עוד בגרמניה. הם היו למעשה המייסדים של הקיבוץ הדתי. ליבוביץ' היה אחד המנהיגים הבולטים של הקבוצה הזו. גם כשבני החבורה עלו לארץ והתפזרו ברובם ביישובי הקיבוץ הדתי, עוד היו שנים רבות שהוא נתפס כאידיאולוג המובהק שלה. עוד בשנות החמישים הוא בילה הרבה שבתות כמרצה בקיבוצים הדתיים. אבל במשך השנים הוא הלך והתרחק מהם, הן במישור הרעיוני והן במישור הפרטי, של התרחקות מטובי חבריו.
שגיא: "היה לי פעם אירוע מכונן איתו בהקשר הזה. כשהוא נאלץ לוותר על פרס ישראל, החברים אירגנו לו 'פרס ישראל אלטרנטיבי'. בטקס דיבר, בין היתר, אריה פישמן, ההיסטוריון של הקיבוץ הדתי, שסיפר על דעיכת מעמדו של ליבוביץ' בקרב בני החבורה הזו. כשיצאנו מהאולם, שאלתי את ליבוביץ': שעיה, למה הפסקתם להיות חברים, ולמה נשארת קשור רק עם אליעזר גולדמן [מרצה לפילוסופיה יהודית, שהיה גם הוגה דעות חשוב, וחבר קיבוץ שדה אליהו; י"ש]. ראיתי דמעות בעיניים שלו, והוא התחיל להסביר לי שזה קרה בגלל הטבח בכפר קאסם [אירוע שבו נטבחו עשרות מבני הכפר, שחזרו מעבודתם בלי שידעו שעל הכפר הוטל עוצר; י"ש]".
פרופ' עקיבא ארנסט סימון, גם הוא מבני דורו של ליבוביץ', דיבר פעם על הטרגדיה של חייו, ש"עם האנשים שאני מתפלל אינני יכול לדבר [כיוון שאינם סובלים את דעותיו היוניות; י.ש.], ועם האנשים שאני מדבר אינני יכול להתפלל". טרגדיה דומה, ואולי אף חריפה יותר, פקדה את ליבוביץ'. החברה הדתית, שהוא היה הוגה בולט ומתסיס בתוכה כל עוד דיבר על "מדינת התורה", גם אם שיטותיו להגיע לכך היו מאוד שנויות במחלוקת, הפנתה לו עורף מרגע שדיבר על "דיסכותל" ו"יודו נאצים". ואילו עם השמאל החילוני, שליבוביץ' היה כוכבו הנערץ, משום שלא היסס להתבטא בחריפות כנגד הכיבוש ואף לקרוא בהתמדה לסירוב לשרת בשטחים, לא רק שלא יכול היה להתפלל, אלא גם לא יכול היה לדבר את השקפותיו הדתיות. אילו היה מנסה, כנראה שהיה נעשה פחות כוכב משהיה בפועל. השקפתו בדבר העליונות המוחלטת של הצו הדתי על פני הצו המוסרי לא יכלה להתקבל על־ידי חסידיו החילונים, וכך היה יוצא קירח מכאן ומכאן.
