לפני כמה שנים, בעיצומו של קמפיין "לא נבחרות לא בוחרות" שקרא לשילוב נשים חרדיות במפלגות החרדיות, נתן הרב מרדכי נויגרשל שיעור לתלמידיו בסוגיית "אותן נשים חרדיות המבקשות ייצוג בכנסת". הרב מרדכי נויגרשל נחשב כבר סמכא בקרב החברה החרדית. הוא נתפס כסמן מוביל של "דע מה שתשיב" לחילונים בסמינרים המיועדים לקירוב רחוקים משכבות אקדמיות ומשכילות בחברה, עקב הידע שלו במדע פופולרי.
באותו שיעור, אחת ההתבטאויות הזכורות לי לא ממש לטובה הייתה "הנשים האלה סובלות מסכיזופרניה, הן זקוקות לטיפול פסיכיאטרי". ההסבר ה"מדעי־רפואי" שנתן הרב נויגרשל נתפס אמנם כפשטני וגס, אך מעיד על סתירות מובנות בין היהדות לתנועה הפמיניסטית כולה על שלל רעיונותיה וזרמיה.
אם אנסה לנתח את דבריו ולהתעלם מהעלבון הצרוב בהם, המסר של הרב לתלמידיו הוא שבשל הסתירה העמוקה בין היהדות וערכיה לרעיונות פמיניסטיים, סתירה שאיננה בת יישוב כלל, הרי שאותן נשים ה"קוראות לעצמן חרדיות" ומביעות עמדות פמיניסטיות בקול רם סובלות מסוג של פיצול אישיות, שכן אי אפשר לקיים את שתי הזהויות הללו במקביל.
דור של נשים משכילות
ואולם, מסתבר שמקורותיו של הפמיניזם החרדי שתולים דווקא בעומק המיינסטרים החרדי. ניתן לציין בהקשר זה את מהפכת החינוך של שרה שנירר, מייסדת תנועת "בית יעקב" שהכירה לראשונה בצורך של הענקת השכלה יהודית וכללית לבנות חרדיות, וכן את עיצוב תפיסת "נאר תיירה" (רק תורה) הליטאית המיוחסת לחזון איש, אשר שינתה את הנוהג שלפיו רק עילויים הקדישו את חייהם לתורה והפכה את לימוד התורה למחויבות קהילתית ואישית של כל ילד, נער וגבר. מציאות זו גרמה לבנות חרדיות לדאוג לפרנסת הבית. חתימתם של גוברין יהודאין על הכתובה לדאוג לפרנסה משמשת מאז מצבת זיכרון לאבותינו.
כדי לאפשר את האידאולוגיה הזו למדו הבנות בתחילה הוראה וגננוּת בלבד, אך גדילתו הדמוגרפית של הציבור החרדי יצרה את הצורך בפתיחת מסלולי הכשרה והתמקצעות נוספים שדורשים מהאישה החרדית הממוצעת לצאת מהחממה הקהילתית למקומות עבודה שונים, חרדיים וכאלה שלא, כדי לספק את הלחם והחלב, בזמן שבעלה יגע בלימוד תורה בכולל.
התמורות ההיסטוריות והחברתיות האלה יצרו דור של נשים משכילות, העובדות במגוון רחב של תחומים. לעיתים קרובות הן בעלות ידע כללי רב מבעליהן ומחזיקות כישורי חיים מפותחים יותר להשתלבות בחברה. הנשים הללו שואלות את עצמן שאלות. הטכנולוגיה מציבה אותן במקום שבו הן יכולות לדבר עם עצמן ועם אחרות ולדון במתחים הללו, ובעיקר חושפת אותן למגמות פמיניסטיות מתקדמות יותר, ואפילו לפמיניזם הדתי לסוגיו, העוסק בנושאי ליבה הלכתיים.
הפמיניסטיות החרדיות חשופות לשיח הדתי הער סביב סוגיות שוויון הלכתי בלימוד תורה לנשים, במניינים שוויוניים, באירועים דתיים קהילתיים כמו הקפות שניות, קריאת מגילה וכדומה, אך השיח המרכזי הרווח בפמיניזם החרדי הוא שיח הישרדותי יותר, בסיסי – זכויות עובדות, אלימות במשפחה, מעמדן של גרושות, נפגעות תקיפה מינית ועוד. ההבנה המתבססת היא שהנציגות הפוליטית החרדית כלל לא עוסקת בסוגיות אלה ולא נותנת פתרון לבעיות האקוטיות החברתיות, ולכן יש צורך בהול בנציגות פוליטית של נשים חרדיות שמכירות מקרוב את הבעיות, נגישות יותר לציבור הנשים בשל החיים בהפרדה מגדרית ויכולות לטפל בנושאים אלה טוב יותר מהנציגים הגברים.
בציבור החרדי ואפילו זה המודרני, בעל הסמארטפון והאינטרנט, קיים קושי לעכל את התופעה ולהבינה. אחת ההאשמות הנפוצות נגד פמיניסטיות חרדיות היא שהן אינן מציגות "שיח תורני" במעשיהן ועוסקות בעולם החומר בלבד. תוסיפו לזה את הניחוח השנוי במחלוקת לכל מה שנשמע פמיניסטי, ומכאן המסקנה ש"הן לא באמת חרדיות", ושקיים ספק גדול לגבי טיב יראת השמיים שלהן. בכך נסתם הגולל על טענותיהן, והן נזרקות לתוך סל אחד עם טענות של גופים חילוניים בדבר הדרת נשים הנהוגה בציבור החרדי. ניסיונן לשינוי פני המציאות נתפס כחתירה איומה נגד ערכי היהדות החרדית.
לא נלחמות כמו גפני
שיהיה ברור, הפמיניסטיות החרדיות מכירות בהחלט באופייה הלא־שוויוני של היהדות. הן בהחלט היו יכולות לעסוק בנושאים תורניים ובהיבטים הלכתיים, ואף להביע תרעומת על היחס ואולי בעיקר על הפרשנות השוביניסטית שנותנים לדת. חלקן יכולות ללמוד מהתהליכים שקרו בציבור הדתי־לאומי בנושא ואף לשאוב מכך השראה ועשייה ממש.
ואולם, הפמיניסטיות החרדיות אינן מתיימרות לשנות את המבנים הדתיים המוצקים והעתיקים האלה. הן מודעות לעובדה שבציבור החרדי, "פמיניזם דתי־הלכתי" נתפס כ"מסוכן" ו"רדיקלי" במובן שהוא "קיצוני וחותר תחת ערכי החברה והדת". על כן אותן פמיניסטיות מקבלות את המצע החברתי השמרני, ומבינות שגם אם יש להניח יסודות לשינויי עומק הלכתיים, אלו ככל הנראה יהיו נחלתו של דור הבנות והנכדות שלהן, בעיקר לאחר שיקומו תלמידות חכמים חרדיות שירכשו ידע ושליטה במקורות ההלכתיים ובארון הספרים היהודי, ידע שכרגע נמנע מהן, או נמצא בחיתוליו.
"חשוב לזכור את המוסר הכפול שבו נוהגת האליטה הגברית החרדית בפוליטיקה ובתקשורת, החיה בעולם מעורב ומתרועעת עם נשים, אך מנהלת מאבק מר ועיקש נגד נשים חרדיות החפצות בייצוג פוליטי כדי לטפל בנושאים החברתיים המוזנחים"
ההתנגדות לפמיניזם החרדי נובעת מהציפייה שהנשים הללו יילחמו מלחמות "גפניות", "ליצמניות" ו"דרעיות". דהיינו, יזעקו על חילול השבת, יפגינו נגד גיוס בני ישיבות ואולי אף יצאו בקול גדול נגד הפמיניזם ההורס את הבית היהודי. אך כיוון שהן מדברות בשונה מהנציגים הגברים, על זכויות עובדות, פגיעות מיניות, אלימות במשפחה, חינוך, השכלה, זכות הייצוג וכיו"ב, הן נשמעות כמייצגות פמיניזם ליברלי־חילוני. התרגלנו לנציגי ציבור העסוקים בעיקר במלחמות על צביון דתי במדינה ולא על רווחת האזרחים והאזרחיות.
הפרדוקס הקיומי של חיים חרדיים מבודדים מחד גיסא ומעורבים מאידך גיסא, בתוך מדינה חילונית וחופשית באופן יחסי, העניק זכויות גם לנשים חרדיות, כמו החוקים נגד פגיעה והטרדה מינית, זכות האישה לירושה, זכויות קניין, מניעת נישואי קטינות ועוד. ועדיין, ישנה דרך ארוכה לעשות גם בשדה האזרחי, בשל האוטונומיה שניתנת לציבור החרדי ובעיקר למנהיגיו לנהוג בבני הקהילה ובבנות הקהילה כרצונם.
פמיניזם תורני־הלכתי קיים אפוא אך לרוב הנשים בציבור החרדי הוא לא מדבר. אדרבה, הוא מפחיד אותן יותר ונשמע "רפורמי" ו"אנטי דתי", וכזה שלא באמת יכול להתקיים בחברה החרדית של ימינו. או כפי שניסחה לי זאת פעם חברה: "תעזבי אותי בשקט, תני לשתות את הקפה והעוגה בשבת בבוקר עם עיתון. אין לי מה לחפש בבית הכנסת מלבד בשמחות ובבר מצווה". זה אולי עצוב לשמוע, אך זו מציאות נפוצה.
מטרתי איננה לתת ציונים לפמיניזם נכון או לא, רע או טוב, אלא לנסות להבחין בין מרחבים תרבותיים שונים ומה אפשר להצמיח מעליהם. אני לא רואה את הציבור החרדי בשל לנוכחותן של תלמידות חכמים המעורבות בשיח התורני. קשה לבנות את הגג בטרם יש יסודות, והדבר מצריך זמן.
לכן, כל מי שמודאג משינוי מהפכני בחברה החרדית עקב מגמות פמיניסטיות חרדיות או דתיות, אין לו באמת ממה לחשוש. בציבור הדתי לאומי העניין מצוי בלב השיח כבר מעל שני עשורים ועדיין זהו זרם לא־מיינסטרימי והמחלוקות סביבו גדולות. כמו שזה נראה כעת, הפער היחסי בין מגמות חברתיות אוניברסליות לבין החברה החרדית ימשיך להישמר וליצור את החומות הדרושות להיבדלותה מ"ערכים מערביים", מתקדמים ככל שיהיו.
מכירות בערך ההפרדה
מורכבותו של הפמיניזם החרדי באה לידי ביטוי בסערה שהתחוללה לאחרונה סביב עניין ההפרדה בהופעה לקהל החרדי בעפולה. פעילות חברתיות פמיניסטיות רבות, וביניהן כותבת שורות אלה, קראו להניח למופע להתקיים בהפרדה בין נשים וגברים, ומצאו עצמן חוטפות אש משני הכיוונים. הצד החילוני־ליברלי תקף אותן משום שלא הצליח להבין כיצד יכולה פמיניסטית לתמוך במופע נפרד. חלקים מהצד החרדי האשימו אותן בנגד באי־עקביות וצביעות. הם התבלבלו מהשיח הזה, שכן הם רגילים לשיח המבקש להפסיק את ההדרה המובנית בפוליטיקה, במוקדי קבלת החלטות ובספֵרה הציבורית, ופתאום נשמע קול די אחיד שתמך בזכותו של הציבור החרדי בהופעה בהפרדה.
אך זו דרכו של הפמיניזם החרדי. לפחות בשלב זה, הפמיניזם החרדי נלחם למען זכויות אזרחיות שהקשר בינן ובין ליבת ההלכה קלוש, ומכיר היטב בזכות לקיום אירועים נפרדים הנהוגים מימים ימימה בחברה החרדית ונתפסים כנוגעים יותר לליבת ההשקפה החרדית ההלכתית, האוסרת התרועעות של נשים וגברים יחד.
מול התגייסות זו חשוב לזכור את המוסר הכפול שבו נוהגת האליטה הגברית החרדית בפוליטיקה ובתקשורת, החיה בעולם מעורב, משתפת פעולה ומתרועעת עם נשים, ואף תומכת במועמדותן של חילוניות לתפקידים ציבוריים – כמו במקרה של רותם קליש בחיפה, מרים פיירברג בנתניה, דליה איציק לנשיאות ועוד, אך מנהלת מאבק מר ועיקש נגד נשים מתוך הקהילה החפצות בייצוג פוליטי כדי לטפל בנושאים החברתיים המוזנחים.
ועם כל זאת, על אף שהפמיניזם החרדי על שלל מגמותיו הקיימות בשטח ממשיך לעסוק בענייני חולין אזרחיים במגוון דרכים, מתקיימים בו כבר כיום יסודות ראשוניים ושקטים של פמיניזם דתי תורני. מהשעה שבה פתחה שרה שנירר את שערי הדעת לבנות ישראל, אי אפשר לצפות מכולן לקבל בהכנעה גמורה הדרה, אי שוויון ופגיעה. על כן טוב יעשו אלה האמונים על שמירת הצביון היהודי אם יקשיבו לשיח הזה, לא יבטלו אותו ולא יפגעו בו, שכן האדישות הרבה שנשים מפתחות ליהדות עקב חוסר האונים והיכולת לשנות את ההלכה היא מסוכנת יותר ומנוונת כל חלקה טובה.
אסתי שושן היא מייסדת תנועת הנשים החרדיות "נבחרות" ומנהלת קבוצת הפייסבוק "פמיניזם חרדי"
