ואכלת ושבעת ושכחת

וְהָיָה לִי בָּרוּר כְּמוֹ שְׁתַּיִם וּשְׁתַּיִם/ כִּי אֶהְיֶה בִּשְׁבִילְךָ כְּמוֹ לֶחֶם וּמַיִם/ וּכְמוֹ לֶחֶם וּמַיִם אֵלַי תַּחֲזֹר (אלכסנדר פן)

לחם ומים, המזון הבסיסי, מתוארים ביצירתו של הצייר ארם גרשוני (נולד 1967). גרשוני, בנו של הצייר האקספרסיבי משה גרשוני, בחר להתרחק מדרכי ההבעה המודרניסטיות של אביו ולצייר בטכניקה קלאסית מאופקת ומוקפדת. חצי כיכר "לחם שחור אחיד" מונחת על "קרש לחם" שהיה פריט בסיסי בימי הצנע בישראל במחצית המאה שעברה. הקרש מונח על משטח שיש נקי. כיכר הלחם מטילה צל עדין על קיר בהיר הזקוק לסיוד. במישור הקדמי של הציור ניצבת כוס זכוכית פשוטה, מלאה במים.

התמונה אינה רק ציור משובח אלא גם מעוררת תיאבון ומעלה זיכרונות נעימים. חצי כיכר הלחם פונה לעבר הצופה ומרמזת שכבר היה מי שהתכבד ואכל ממנה. הלחם הטרי מזכיר את ארץ ישראל הישנה והטובה. נדמה שתכף סבתא תיכנס, תדשדש בנעלי הבית שלה, תוציא ממקרר אמקור קטן וחורק חבילת חמאה וריבה מעשה ידיה, תבצע מן הלחם הטרי פרוסות עבות וריחניות ונתיישב לאכול. ציור של חצי לחם שחור אחיד הוא לי מכתב אהבה מעולם פשוט וצנוע שהיה ואיננו עוד.

שולחן ערוך כל טוב

בניגוד לגרשוני, ציורו של פלוריס ון-דייק (1575–1651), מבכירי אסכולת הארלם, מציג את השפע. מפה ורודה מבד דמשקאי. עליה מונחת מפה לבנה מגוהצת למשעי, מקושטת בדוגמת ציפורים ופרחים עדינה, שוליה מעוטרים באמרת תחרה הדורה. על המפות מוצגים שייריה העשירים של ארוחת הבוקר. במרכז השולחן מתנוסס מגדל המורכב משלושה חריצי גבינה מסוגים שונים. לצדו קערה סינית גדושה בתפוחים, ולפניה צלחת פיוטר עמוסת ענבים עסיסיים בהירים וכהים. בתוך קערית סינית נוספת מבהיקים זיתים שחורים, שהיו מאכל נדיר ואקזוטי בהולנד של המאה ה-17. בין שתי הקערות ניצב גביע יין בעל רגל עם עיטורי זהב.

הציור המדויק והריאליסטי מעורר דרך חוש הראייה את שאר החושים. כמעט ניתן למשש את הבד, להריח את הגבינות ולנגוס בתפוחים. אך הציור הלכאורה מושלם הזה מציג מציאות שאינה מושלמת. בקדמת התמונה שורר אי-סדר. קליפת תפוח המשתלשלת בקצה השולחן, חצי תפוח, קליפות אגוזים, לחמניות נגוסות ומעל לכול חצאי חריצי גבינה ענקיים המעידים שהסועדים אכלו די שובעם והותירו.

שפע הפירות ומגדל הגבינות מציגים את הרווחה הכלכלית שממנה נהנה בעל הבית ההולנדי שהזמין את התמונה. הכלים המיובאים מסין הרחוקה מעידים על היות הולנד מעצמה ימית משגשגת שתושביה נהנו מייבוא מוצרי צריכה מארצות אקזוטיות. אך כפי שמקובל בציור ההולנדי, הציור אינו מתאר "טבע דומם" בעלמא, אלא נושא עמו משמעויות סמליות. מגדל הגבינות כמו בוקע מתוך החשכה; המבט נמשך ממנו אל עבר צלחת הפיוטר המבהיקה המונחת בקצה השולחן – ומגלה שהיא עומדת ליפול.

סכין בלב הגבינות

הציור מציג את הקוטביות שבחיי אנוש. מגדל הגבינות מסמל את הגאווה האנושית על הישגים כלכליים ואף משמש מטפורה לחיי האדם. הגבינה הבהירה היא גבינה צעירה וטרייה, המסמלת את הילדות ואת הנעורים. הגבינה האמצעית, הבשלה יותר, מייצגת את גיל הביניים. ואילו הגבינה המצומקת המתנוססת בראש המגדל היא גבינה מיושנת עזת טעמים שהזִקנה נִמשלת לה. גבינות מיושנות היו עזות טעם ונחשקות, אך נחשבו מסוכנות לעיכול. האמן הניח את מוצר המותרות האהוב אך המזיק לבריאות במקום לא יציב, בראש המגדל. התפוח האכול מרמז על חטא אדם הראשון ועל הפיתויים האורבים לאדם.

אמנים הולנדים בעיר הארלם במאה ה-17 התמחו בציורי "טבע דומם" שבמרכזם עומד שולחן אוכל מלא כל טוב. ציורים אלו השתייכו לסוגה אמנותית המכונה "סצנות יום יום" או "ציורי ז'אנר", שהייתה אהובה על ההולנדים במאה ה-17. אלפי ציורים המתארים פעולות יומיומיות שנעשו בתוך הבית ובחצר הוזמנו על ידי בורגנים הולנדים ונתלו בבתיהם. הציורים המימטיים להדהים המתארים את שולחן הסעודה גרמו הנאה חושנית לצופים והפגינו את השפע שזכו לו בני "תור הזהב" ההולנדי. אך במקביל, כאמור, הייתה להם משמעות מוסרית. וזו עמדה בניגוד להפגנת השפע הזו עצמה.

הסכין המופנית אל לב הגבינות, הצלחת התלויה על בלימה, הקליפות, כל אלה מזכירים לאדם שחייו קצובים. ואף כי הוא זוכה לאכול ולשבוע, הרי השפע שנותר על השולחן מכריז כביכול ש"אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו". יצירות כגון זו, המתמודדות עם מידת הגאווה האנושית הנלווית להצלחה, מכונות "וניטס" (הבל הבלים), כאזהרת הכתוב בפרשתנו: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן… וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה".

פרשת עקב מזכירה כי בני ישראל חוו במדבר רעב מייסר, שבעקבותיו זכו להורדת המן, מזון מן השמים. "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ" (ח, ג). לקראת הכניסה לארץ מבטיחה התורה שבניגוד למדבר, זו תהיה ארץ פורייה שבה ייהנו יושביה משפע של אוכל – ויברכו את ה' עליו:

 

אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ… וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ (ח, ז-י).

המדרש מראה כי הפרשה מסמיכה באופן עקבי בין האכילה והשביעה לבין סכנת הגאווה ושכחת ה' – ורואה בברכה תרופת נגד חיונית למידת הגאווה:

כל מקום שאתה מוצא אכילה ושביעה שם אתה מוצא אזהרה… כתיב: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ" (שם, י-יא), אף כאן מה כתיב למעלה מן הענין: "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ, וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה, וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ" (שם, יב-יד; ילקוט שמעוני, עקב, רמז תתנ"א).

לא על הלחם לבדו

ארם גרשוני לא צייר חלות של שבת וגביע יין אלא לחם פשוט וכוס מים – ובכל זאת זהו ציור יהודי-ישראלי המייצג את ימי התום של שנות הקמת המדינה, שהתאפיינו בפשטות ובצניעות. הציור מעורר געגוע אל הימים שבהם הסתפקנו בלחם אחיד ובצענו ממנו לאנשי הבית ולאורחים גם יחד. "אִם בַּשַּׁעַר יֵשׁ אוֹרֵחַ / שֶׁנָּחַת מֵעֵבֶר יָם, / מָה נַצִּיעַ לָאוֹרֵחַ / בְּבוֹאוֹ מִשָּׁם?", שאלה נעמי שמר בשיר "האורח", והשיבה ברוח הפשטות ההיא: "טֶנֶא יָרֹק,  פֶּרַח לָבָן, / יַיִן אָדֹם, פַּת בְּמֶלַח / זֶה מָה שֶׁיֵּשׁ. / שֵׁב אִתָּנוּ כָּאן".

יצירתו של ון-דייק מתארת יחס שונה לאוכל. שפע המזון המוצג בתמונה מזכיר את ארוחות הבוקר המוגזמות המוצעות במלונות הישראליים. האורח מעיף מבט בדלפקים העמוסים שלל גבינות וסלטים צבעוניים, מריח את החביתות ויודע שאין סיכוי שהוא יוכל לטעום מכל אלה. יודע, ובכל זאת מתעקש לנסות. תעדנה על כך הצלחות הגדושות שהסועדים מניחים אחריהם באנחה.

החברה הישראלית היום דומה יותר לחברה ההולנדית מהמאה ה-17 מאשר לחברת הצנע בישראל של שנות הח'מישים של המאה העשרים. רבים מאיתנו מקדישים זמן רב להכנת הארוחה, לעיצוב השולחן, לאכילה, לשיחה על אוכל, לצפייה בתוכניות ריאליטי העוסקות באוכל.

אשרינו שזכינו לחיות בדור שבו איננו אוכלים "לֶחֶם צָר וּמַיִם לָחַץ". אוכל אינו רק צורך קיומי עבורנו, אלא תשוקה המסעירה את החושים, אמצעי לתקשורת בין-אישית ולשמחת הגוף והלב.

דווקא בשל המקום המרכזי שתופסת האכילה בתרבות שלנו, נדרשת תזכורת: "לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם".

 

מתוך הספר "אמנות כפרשנות חלק ב'" של יעל מאלי, שעתיד לראות אור בקרוב