רחל ולאה: אשר בנו שתיהן את השירה העברית

לאה גולדברג, המשוררת המופלאה שאיורה מתנוסס עכשיו על שטרות הכסף שלנו, לא התעניינה כל כך בא-לוהים, שכמעט לא מופיע בשיריה, ולמעשה, כפי שמיד נראה, הייתה עוינת אליו, אולי בגלל מה שנראה לה כעלבונות חייה. זאת בניגוד למשוררת המופלאה האחרת, רחל, שקדמה לה, וגם היא מתנוססת על שטרות הכסף האחרים שלנו, באותו מעשה-חן בנקאי אינסופי שזומן לנו בהפתעה, לכבוד השירה ולכבוד העברית, ולכבוד הנשים ולכבוד שתי משוררות גדולות הראויות באמת להנצחה גדולה בחיים הישראליים.

הנה כך כתבה רחל, בפנייה ישירה לא-לוהים, בשירה הקטן-גדול (והבלתי מולחן עדיין, ככל שאני יודע), "תנ"כי פתוח":

תְּנָ"כִי פָּתוּחַ בְּסֵפֶר אִיּוֹב.

– אִישׁ מֻפְלָא! לַמְּדֵנוּ גַּם אָנוּ

לְקַבֵּל אֶת הָרַע כְּקַבֵּל אֶת הַטּוֹב

בִּבְרָכָה לָאֵ-ל שֶׁהִכָּנוּ.

כלומר, רחל פונה לא-לוהים ("לַמְדֵּנוּ גם אנו") בבקשה ללמד אותה ואת כולנו לדעת "לקבל את הרע כקבל את הטוב", ברמה איובית ממש, "בברכה לא-ל שהכנו".

רואה בקפה

לאה גולדברג, לעומת זאת, הייתה הרבה פחות סלחנית לא-לוהים והרבה פחות איובית. היא ממש לא רצתה ללמוד "לקבל את הרע כקבל את הטוב / בברכה לאל שהיכנו", כמו רחל, אלא בדיוק להיפך. גולדברג הכריזה על עצמה כבר בשיר שכתבה בגיל 22 את ההכרזה המדהימה הבאה: "אַתְּ אשה לא יפה בת עשרים ושתיים", ולאורך השנים קוננה לא מעט על חייה. היא ראתה את א-לוהים, על פי שיר זה לפחות, כאחראי לכל זה.

בשירה "אֶת א-לוהַי ראיתי בקפה", הנועז והאפיקורסי מאין כמוהו, היא רואה את א-לוהים בעשן הסיגריות של בית הקפה, לא בעשן המזבח, והנה הוא "יורד למטה לנשק רגלי אדם ולבקש את סליחתו" על הסבל האנושי, ובין השאר בוודאי את סליחתה של לאה גולדברג עצמה:

אֶת אֱ-לֹהַי רָאִיתִי בַּקָּפֶה.

הוּא נִתְגַּלָּה לִי בַּעֲשַׁן סִיגַרְיוֹת.

נְכֵה-רוּחַ, מִסְתַּלֵּחַ וְרָפֶה

רָמַז לִי: "עוֹד אֶפְשָׁר לִחְיוֹת!".

 

הוּא לֹא הָיָה דּוֹמֶה לַאֲהוּבִי:

קָרוֹב מִמֶּנּוּ – וְאֻמְלָל,

כְּצֵל שָׁקוּף שֶׁל אוֹר הַכּוֹכָבִים

הוּא לֹא מִלֵּא אֶת הֶחָלָל.

 

לְאוֹר שְׁקִיעָה חִוֵּר וַאֲדַמְדַּם,

כְּמִתְוַדֶּה עַל חֵטְא לִפְנֵי מוֹתוֹ,

יָרַד לְמַטָּה לְנַשֵּׁק רַגְלֵי אָדָם

וּלְבַקֵּשׁ אֶת סְלִיחָתוֹ.

הנה שתי נשים, שתי משוררות גדולות, שיש דמיון גדול ביניהן, כפי שנבהיר מיד, ובכל זאת: האחת, רחל, מקבלת את הדין הא-לוהי, והאחרת, לאה, כועסת עליו. קשה שלא לחשוב בהקשר זה על שמותיהן ועל דמותן, שכמו מחדשים עלינו במובן מסוים מאוד את רחל ולאה התנ"כיות. משום שרחל המשוררת אכן הייתה, על פי הצילומים, יפת תואר, ואילו עיני לאה היו רכות; האחת יפה ומקבלת, והאחרת – לא-יפה ומרירה.

מעבר לכל זה, כאמור, היה דמיון גדול בין השתיים – גם דמיון גורל וגם דמיון שירי. שתיהן לא נישאו, לשתיהן לא היו ילדים, ושתיהן ידעו להתוודות על ייסוריהן בעוצמה גדולה. הנה כך כותבת רחל באחד משירי הווידוי הנפלאים שלה: באכזריות עצמית נטולת רחם, היא מוליכה זרים אל חדרי ליבה ומגלה הכל:

אֶת כֻּלִּי סִפַּרְתִּי עַד תֹּם. / בְּחַדְרֵי חֲדָרַי / הוֹלַכְתִּי זָרִים וְהִצְבַּעְתִּי: / כָּאן – / גַּאֲוָה רְמוּסָה, כָּאן – צִפִּיַּת שָׁוְא, / וְשַׁלְוָה לְאַחַר יֵאוּשׁ – / לְהַלָּן.

לפנינו משוררת נדירה ביותר, שאמירתה הענווה "רק על עצמי לספר ידעתי" הקטינה אותה בעיני כמה קוראים טועים, שהרי מה שאמרה על עצמה אמרה בעצם על כולנו. ובוודאי שסיפרה הרבה יותר מאשר על עצמה. ובין השאר, כמובן, סיפרה על פי דרכה את סיפור הציונות הגדול: סיפרה על הכינרת. סיפרה על החלוציות. סיפרה על האהבה ועל הגעגוע לאהבה – ותמיד בהזדמרות נפלאה. לגמרי לא פשוט, לגמרי נדיר, להיות ככה, פשוטה ומקסימה, נדירה בכוח האהבה שלה, נדירה בכוח הווידוי, בעומק הרוחני המשכיל, בנועם המוזיקלי, בענוות הרקפת, בעברית הרעננה והשקופה תמיד (כי מבעדה רואים את המשמעות).

לא זו בלבד שרחל לא התחבאה במילים, אלא להיפך – היא ראתה באמירת כל נפשה, בהתפשטות מן המסכות הליטראטיות (ומכאן פשטותה, כי פשטות היא התפשטות), את עצם השירה. נפלא ניבא עליה ביאליק (במאמרו "שירתנו הצעירה") ש"ערוגות שירתה ילבינו לנצח". וברור גם שאלמלא הייתה רחל, לא הייתה גם לאה גולדברג, שלמדה ממנה גם היא להוליך זרים אל כל אכזבותיה וייאושיה ואהבותיה.

הספר שצנח

נחשוב לרגע על השורה ההיא של לאה גולדברג, "את אישה לא יפה בת עשרים ושתיים", המופיעה בספרה הראשון (ואולי הטוב ביותר: "טבעות עשן", מ-1935). תארו לכם כמה אומץ וחוסר זיוף וחוסר התחנחנות יש כאן: עומדת אישה צעירה, משוררת צעירה, בפנינו, ומה שהיא באה לספר לנו (ובעיקר לעצמה) הוא שהיא לא יפה.

מעניין אגב שאת השיר הזה לא כללה גולדברג במבחר שיריה הראשון, "מוקדם ומאוחר", שערכה בשנות השישים. את יכולה להיות אמיצה ולהיחשף בגיל 22, אבל אחר-כך, כשאת נדרשת לעמוד מחדש מול עצמך, את מוותרת. אין כוח להגיד שוב (כשאת כבר בת 40, נניח) שגם בגיל 22 היית לא יפה (ואולי היה בה יופי. מי יודע. לא הכרתי אותה).

שירי הווידוי ושורות הצער העצמי הם עיקר תוכנו של ספר שיריה הראשון. גולדברג מספרת בו על בדידות, צער ובכי, על עצמה ועל פחדי הערב, שבו שוב תהיה לבדה עם עצמה:

אֲנִי יוֹדַעַת אֶת פֵּרוּשׁ הַמִּלָּה 'עֶרֶב'.

וְהִיא נוֹסֶכֶת תּוּגָה אֶל לִבִּי הַמֻּחְרָד,

כִּי זוֹהִי הַשָּׁעָה שֶׁבָּהּ דַּלְתִּי נִסְגֶּרֶת,

וְהִיא תִּפָּתַח רַק בְּיוֹם הַמָּחֳרָת

ובהמשך:

סִפְרִי צָנַח, חַלּוֹנוֹתַי קָרִים / וְלִי לֹא טוֹב – – -.

והנה היא נותנת לעצמה דין וחשבון אכזרי על מי שנטש אותה לטובת בחורה צעירה יותר, יפה יותר, כחולת עין יותר ובעיקר שמחה יותר:

האחרת

 

הֶעֱלִיבַנִי וַיֵּלֵךְ. לוֹ לֹא אִכְפַּת

אִם נוּגָה אֲנִי וּבוֹדְדָה הָעֶרֶב.

כְּבָר פָּתַר לִבּוֹ: יוֹם הַמָּחֳרָת

שְׁעָרִים יִפְתָּח אֶל הָאַחֶרֶת.

 

רְאִיתִיהָ מְרַחֶפֶת בְּמָחוֹל

צְעִירָה, גְּמִישָׁה וּמְנַצַּחַת

בְּמַבַּט עֵינֶיהָ הַכָּחֹל

צָחֲקָה שְׁמָמָה זוֹרַחַת

 

בַּמַּרְאָה מוּלִי פֶּה רָחָב וּמַר.

עַל הַמֵּצַח קֶמֶּט דַּק נִמְתָּח.

רַק עַתָּה אָבִין מַדּוּעַ הוּא אָמַר:

"לִי לֹא טוֹב אִתָּךְ".

אנחנו קוראים ונדהמים מן המכות העצמיות הישירות. שום הנחה לעצמה. שום פינוק. שום שקר עצמי: "בַּמַּרְאָה מוּלִי פה רחב ומר". והיא מבינה בדיוק למה אותו אהוב  נטש אותה למען מישהי שמחה יותר ויפה יותר, גם אם אישיותה של "האחרת", כדברי גולדברג הקנאית והמרירה, היא "שממה זורחת". כאלה הם הגברים, לפחות חלקם: אוהבים את הריקניות ואת השמחות.

הרבה שנים לפני התבססותה של התנועה הפמיניסטית מגלה גולדברג אחווה מוחלטת עם אחיותיה, הנשים המקופחות, הרמוסות, וגם אם היא משכילה פי כמה מהן, אין בדבריה אפילו טיפת התנשאות אחת. רק שותפות גורל מרה:

יֵשׁ רַבּוֹת כָּמוֹנִי: בּוֹדְדוֹת וְנוּגוֹת,

הָאַחַת כּוֹתֶבֶת שִׁירִים, הַשְּׁנִיָּה מוֹכֶרֶת בְּשָׂרָהּ,

הַשְּׁלִישִׁית מְרַפְּאָה רֵאָתָהּ בְּדָווֹס,

וְכֻלָּנוּ שׁוֹתוֹת בַּצָּמָא אֶת הַכּוֹס הַמָּרָה.

 

וְכֻלָּנוּ יוֹדְעוֹת:

בְּקַרְנֵי בֹּקֶר סְתָיו הַנּוֹבְלוֹת

יֵשׁ חֲלוֹם נְשִׁיקָה מִתְאַדֶּה וְעוֹלֶה … לֹא אֵלֵינוּ,

וְכֻלָּנוּ פּוֹתְרוֹת

חֹם עוֹלָם בְּעֵינֵי אִמָּהוֹת

וְתִינוֹק אֵין אִתָּנוּ

וְכֻלָּנוּ פּוֹגְשׁוֹת בְּפִתְחֵי חֲדָרִים עֲזוּבִים

שִׁמָּמוֹן אָפֵל וְקַר.

עוברות עוד שלושים-ארבעים שנה, ולאה גולדברג עדיין באותה תנוחה נפשית, באותו צער בדיוק. עדיין רווקה, עדיין בודדה, עדיין ערירית ונטולת ילדים. באחד השירים האחרונים שפרסמה בחייה, "על הנזק שבעישון", היא שוב מתארת, בשיר מקסים באירוניה העצמית שלו ובאינטונציית הוויתור והפיכחון, בדידות כבדה, אבל הפעם היא כבר מבינה, אחרי כל השנים האלה, שגם הבכי על עצמה בשירים לא יעזור:

בֹּקֶר גָּשׁוּם. לֹא לָקוּם. לֹא לְעַשֵּׁן, אֲפִלּוּ

לֹא לְהַרְבּוֹת בִּקְרִיאָה. אֵיזֶה אָבִיב מְשֻׁנֶּה!

אֵיזֶה אָבִיב מְשֻׁנֶּה. חֹשֶׁךְ בַּבֹּקֶר כְּאִלּוּ…

לֹא לְהַרְבּוֹת בִּקְרִיאָה. אֵיזֶה אָבִיב מִתְעַנֵּן!

 

פַּעַם הָיִית מִתְאוֹנֶנֶת. עָזַר לָךְ? הֶחְיָה אֶת מֵתַיִךְ?

הַכְּאֵב שֶׁבַּגּוּף, שֶׁבַּשִּׁיר, בָּעִתּוֹן, בְּשִׁיר-הַשִּׁירִים.

סְיָג לַחָכְמָה? יִתָּכֵן. טוֹב שֶׁלָּמַדְנוּ בֵּינְתַיִם

לֹא לְהָעִיר שְׁכֵנִים, לֹא לְהַטְרִיד חֲבֵרִים.

 

בֹּקֶר גָּשׁוּם. לֹא לָקוּם. לַיְלָה עָבַר בְּשֶׁקֶט.

לַיְלָה עָבַר. וְעַכְשָׁו – אֵיזֶה אָבִיב מִתְעַנֵּן!

בֹּקֶר כְּמוֹ לַיְלָה. זֶה טוֹב. רַק הַדְּמָמָה חוֹנֶקֶת.

אֵיזֶה אָבִיב כָּבֵד! אָמַרְתִּי לָךְ: לֹא לְעַשֵּׁן.

איזה יופי של שיר כאב. איזו מוזיקה של מילים, אילו חרוזים אנושיים, חכמים, מדברים. איזה אביב מעונן שפורץ אלינו מן הדף. ישר אל תוך הנפש. תקריאו את זה לעצמכם בקול, לפי המוזיקה,  ותראו איך אתם מתענגים.

משהו הדומה להתאהבות

אומרים (אני ממש לא בטוח) שסיפור האהבה הגדול (וכנראה הבלתי ממומש) של לאה גולדברג היה עם המשורר אברהם בן יצחק, שפרסם בסך הכול שנים עשר שירים בחייו, וזכה לתהילת עולם ("אשרי הזורעים ולא יקצורו / כי ירחיקו נדוד", כתב כזכור באחד משיריו המפורסמים, שיר בשבח הנסיעה ונגד הבורגנות).

בספרה הקטן "פגישה עם משורר", שכולו נסב על פגישותיה עם בן יצחק, מודה גולדברג רק ב"משהו הדומה להתאהבות":

נכונה אני להיות על ידו קטנה עד מאוד, לא רק משום שאני מתייחסת אליו אחרת, לא משום שאני אשה ויש כאן משהו הדומה להתאהבות, אבל פשוט משום שאני יודעת תמיד כי יש גדולים הרבה ממני, ונכונה להרכין ראש בפניהם.

שוב הענווה הזו. האושר שבענווה. התחושה הנהדרת שיש מי שיודע יותר ממך, ואתה מתמכר לקסם הדעת שלו. אבל לשאלה אם התקיים ביניהם מגע מיני התשובה היא לא, כפי שמיטיב לצטט המשורר אלי אליהו ברשימה יפה במיוחד שכתב על הספר ההוא ב"הארץ". בעניין זה אומרת לנו לאה גולדברג במפורש: "הוא היה אהבתי הגדולה, היחידה, שלא חלפה ולא תחלוף, היחידה שערכה היה מלא… הייתה זו האהבה האמיתית שנתנה לי כל מה שאהבה ללא מגע ותשוקה יכולה לתת".

ועוד נוגע אלי אליהו בציטוט נפלא אחר של לאה גולדברג מתוך הספר, שבו היא שונאת את חייה היוקרתיים, המסודרים כפרופסור לספרות השוואתית באוניברסיטה העברית. היא כמעט מקנאת באלזה לסקר שילר, המשוררת היהודייה-גרמנייה הגדולה שחיה בשנותיה האחרונות בירושלים, משוגעת ועזובה, על שיגעונה ועל אומללותה:

העניות הנוראה הזאת, הבדידות המטורפת הזאת של המשוררת הגדולה. האם לא הייתי גם אני חייבת להיות דלה, גלמודה, וכמעט מנודה כמוה, אילמלא עשיתי שקר בנפשי כל הימים, אילמלא חטאתי לאמת, לטוהר, לשירה?… ואני – אנה אני באה לפניהם עם החיים "הנורמליים" שלי.

כלומר, אפילו אומללותה ובדידותה שלה עצמה נראו ללאה גולדברג כמותרות של בורגנות, לעומת הבדידות והאומללות של משוררים מיוסרים יותר ממנה. במובן זה מותר לומר שהיא בחרה אולי בערירות שלה כחלק מגורל המשוררת.

ודווקא האישה הזו, שלא היו לה ילדים משלה, כתבה כמה מספרי הילדים הכי אהובים בעברית. הגֵנים הרוחניים והנפשיים שלה עברו למאות אלפי ילדים בישראל, שזה אולי הרבה יותר מהגֵנים הממשיים שאנחנו יכולים להעביר לדורות הבאים באמצעות ילדינו. שלא לדבר על השירים שהפכו לפזמונים נפלאים, שזו אולי המתנה הכי גדולה שיכול משורר לקבל בימינו.

כל כך כואב שלאה גולדברג לא זכתה לשמוע את הלחן הנפלא שחיבר בועז שרעבי לגעגועיה לטוהר של ההליכה היחפה בשדות: "ומחשוף כף רגלך יילטף בעלי האספסת/ ותמתק ותמתק דקירתם" ואת הלחן הנפלא שחיבר דני ליטני ל"ולא היה בינינו אלא זוהר", ואת ילדי הגן הקוראים שוב ושוב את "איה פלוטו?". אין נצח שירי גדול מזה. נפלא הכבוד הלאומי שעשינו לגולדברג עם שטר הכסף, אבל נפלאה ממנו האהבה האמיתית לשיריה. משוררים מעטים מאוד זוכים לכך בכלל, ואחרי מותם בפרט. לאה גולדברג זכתה.

ספרו של מנחם בן "מסע אל שיא השירה הישראלית", מאמרי שירה מקובצים, יראה אור בקרוב