לאור הידוע לנו, הניסיונות השונים לחידוש הסמיכה והסנהדרין במשך השנים נכשלו. גם בזמן המועט שבו התקיימו המוסדות הללו, לא זכו הסמוכים להכרה מכל שכבות העם וחכמיו. האם כיום המצב שונה? האם יש ממש בניסיונות העכשוויים לחידוש הסנהדרין, או ששוב אנו ניצבים לפתחה של אותה סיטואציה, שבה הרצון לתיקון העולם מתנפץ שוב אל סלעי המציאות הכואבת?
במבט ראשון נראה שהסיכויים לחידוש הסנהדרין כיום פחתו במידה רבה. דורנו הינו דור ליברלי; הקהילתיות קיימת בעיקר ברמה הסמלית, וכל אדם חי לעצמו. ברור שלא ניתן לקבל הסכמה של כולם – כל חלקי העם, כל הקבוצות, כל הפלגים וכל האנשים – על סנהדרין אחת. הרי הסנהדרין מעולם לא שימשה כמועצה מייעצת או כיצרנית מנשרים של "הוגים ואנשי דעות". בית הדין הוא הרשות השופטת, והוא מסמיך את הרשות המבצעת. איזה כוח, אם כן, יכולה סנהדרין כלשהי להפעיל בעולם הדתי בן ימינו? לא רק שאין ברשותה כוח במובן המוחשי; גם הכוח הקהילתי עתיק היומין שהושתת על החיבור והמארג הקהילתי, שכל הרחקה ממנו היא בבחינת נידוי שמנתק את האדם ממקור חייו, והרבה פעמים גם מפרנסתו, אינו קיים עוד. לכל עמדה דתית שהיא יש מפלט ולגיטימיות אי שם ברחבי הכפר הגלובלי. כל ניסיון להפעיל כוח בתחום אינו אלא עילה לעוד מחלוקות ומריבות, שגם כך משקלן מעיק על הקירות שלנו.
ביטול המבנה הדמוקרטי
גישת תומכי הסנהדרין גורסת כנראה שהמושלם הוא אויבו של הטוב. ברור שלא ניתן כרגע להקים סנהדרין שתענה על כל הדרישות ותייתר את ברכת "השיבה שופטינו כבראשונה". אך כך היא גאולתם של ישראל. כפי שיישוב ארץ ישראל התחיל במושבות ובהיאחזויות שמבחינה ריאלית נראו רחוקות עוד יותר מאשר חידוש הסנהדרין, נתחיל אפוא במוסד שיהיה חסר סמכויות והכרה, ונגרום לכך שיצבור כוח במשך הזמן, עד שיתפוס את המקום החשוב הראוי לו ובאחד מגלגוליו יזכה להיות חלק מתהליך הגאולה השלמה.
ואולם, כשאנו מבקשים מאדם מן החוץ, הרואה את עצמו מפוכח וריאלי, לתמוך ביוזמה כזו – אנו בעצם מבקשים ממנו לשתף פעולה עם הצגה שאינו מאמין בה. אם ברור שלסנהדרין שיקימו שבעים ואחד חכמים, ולא חשוב מי יהיו, אין באמת סמכות וגם לא תהיה לה הכרה כזו, איך בדיוק אפשר לתמוך בכך שהם יתנהגו כאילו הם בעלי סמכות? זו תהיה הצגה, ואפילו לא הטובה בעיר.
אפשרות אחרת היא ליצור במודע "סנהדרין שבדרך", כאשר היא לא מנסה להתנהג כמו סנהדרין, אלא כמו גוף שמכין את הרקע, את התנאים ואת הצורה החיצונית. הבעיה עם יוזמות כאלו היא שהן כמו הקמת ועדה ממשלתית – מין קבורת חמור לנושא, במקום לצאת לציבור ולהודות: כרגע אין לנו איך לעזור.
כך, עצם הרעיון של הסנהדרין אינו יכול להשתלב בתורה ובהלכה של ימינו. היהדות של ימינו היא דמוקרטית. היא מורכבת מעשרות זרמים מרכזיים וממאות רבות של תתי זרמים שהאדם רשאי לבחור ביניהם, ולמצוא את הגישה המחשבתית וההלכתית הקרובה לליבו, או הקרובה ליכולותיו. מובן שסנהדרין במובן החז"לי לא יכולה להיות בנויה מייצוג של כל הזרמים האלו, וקבלת החלטות באופן דמוקרטי במתכונת הפוליטית. הקמת סנהדרין פירושה ביטול ההכרה במבנה הדמוי־דמוקרטי של היהדות בת זמננו, וביטול בפועל של סמכות כל ראשי הקהילות וראשי הישיבות להנהיג דרכים משלהם והלכות משלהם. במקרה של סנהדרין, הגישה אמורה להשתנות. כל ספרי הקיצורים ופינות ההלכה מן התקשורת הכתובה והמשודרת צריכים לעבור דרך הסנהדרין, שיוציאו מתחת ידיהם רשימה ארוכה של "כן" ו"לא" האמורה לחייב את כולם.
סנהדרין שתהווה ארגון גג לקהילות וזרמים, כמין "מועצת גדולי תורה" המכירה בלגיטימיות של זרמים רבים ואף מחזקת אותה, וכל מטרתה היא להנפיק הצהרות משותפות שנוצרו בעמל רב על מנת שירצו את נטורי קרתא ואת נוער הגבעות גם יחד, היא לא סנהדרין.
ואם במונחים יווניים עסקינן, היא תהיה דומה יותר ל"אמפיקטיונה" היוונית. ייתכן שאין זה גוף חסר תועלת, אבל אם בכך מדובר יש להיפטר מהדימוי ההיסטורי והמקודש של הסנהדרין החז"לית. עלינו להניח אפוא לשאלת הסנהדרין, ולתת את הדעת לשאלת יחסי הכוחות בתוך התורה וההלכה, שהיא השאלה האמיתית העומדת מאחורי נושא זה.
לכל אדם חלק משלו בתורה
הניסיון המשמעותי האחרון ליצור סמכות הלכתית אחת מחייבת היה של רבן גמליאל דיבנה, אך הוא לא צלח. מול הניסיון הזה לא עמדו קבוצות וזרמים, שכן "יבנה וחכמיה" היוו כולם קבוצה אחת, שריד דל לאומה שלמה. מולו עמדו חכמים יחידים, שלא מיהרו להכיר בצורך הזה של סמכות הלכתית אחת מחייבת.
היסטורית, מאז ועד עתה, היהדות בנויה על לימוד התורה וההלכה המתחדשת. היו תקופות שהיצירתיות והחדשנות הופנו יותר לבירור שמועת הקדמונים, וכל חכם הציע את הדרך שלו לברר ולחקור מה בדיוק אומרת המשנה. והיו תקופות שבהן בית המדרש שבע מן הבירור הזה, וכשהוא הגיע לתמציתו הופנו החדשנות והיצירתיות לברר את גדריהן ומהותן של ההלכות עצמן. בסופו של דבר, מבחינה היסטורית עובדתית, בית המדרש של התנאים והאמוראים עסק במידה רבה בחידושים, בצורה שבה כל חכם הבין את קבלת רבותיו. כך גם עד היום חלק מהותי מהלימוד הוא עיסוק בשיטות השונות ויצירת הסברים שונים ורבים לרעיונות ולהלכות.
השאיפה להקמת סנהדרין היא דרישה לביטול התהליך הזה, הפיכת כל המשא ומתן התלמודי של המון העם ותלמידי החכמים לדיון תיאורטי, הכפוף בפועל להחלטת הסנהדרין. אף בתחום ההנהגה למעשה יש כאן דרישה להעמיד את היהדות על הלכה בלבד, שכן השקפה על צורת החיים הנכונה ליהודי היא הבסיס גם להכרעת ההלכה.
ואולם, כשם שאין פרצופיהם שווים כך אין דעותיהם שוות. כל אדם הוא עולם רוחני בפני עצמו, לכל אחד יש החלק שלו ברוחניות: בעולם וגם בתורה. תורת חז"ל מגביהה עוף בהרבה מעל רובד הפשט, שבו המקום מצומצם ומצריך צורת חשיבה ותפיסה מאוד מסוימת, אל רבדים גבוהים וטמירים, בנפש האדם וגם בתורה. ממנה נפתח הפתח לראות את כל רובדי החיים והעולם דרך התורה. לא רק משפט השור שנגח מדבר אלינו מתוך התורה אלא גם "סבא דמשפטים" של הזוהר יונק את תורת גלגול הנשמות מתוך אותה פרשה בתורה. ומתוך ריבוי ההשקפות והשערים האלו משתלשל גם ריבוי אפשרויות הלכתיות.
למן אותו רגע שבו נפתחו שערי השמים וכל יהודי מצא את חלקו ושורש נשמתו בתורה, שוב לא אפשרי היה לכנס את כל חלקי התורה להכרעה אחת. כי ההכרעות וההלכות נאצלות ומשתלשלות מתפיסת העולם והתורה. אמנם, מאמינים אנו באמונה שלמה שכל התהליכים של הגלות הם תהליכים של בירור ותיקון. בעת החושך מתחברות הנקודות מן התוהו זו לזו ויוצרות מארג יציב שנפרש סביב העולם לאט לאט. התיקון הכללי עניינו היות האנושות נכונה להתמודד עין בעין מול הציות, אותו דבר שנכשל בו אדם הראשון. דור התיקון ישוב למצב שבו החובה תהיה ברורה, והאנשים פשוט יצייתו לה, בלי כל התחכמות אנושית, אותה מציגה התורה בפרק הראשון שלה במלוא נלעגותה.
בעולמם של הראשונים, חלקם בתורה היה ברור להם. דעתם נבעה מתוך מארג עצום של עומק ורוחב בכל התפיסה הרוחנית. אך בדורנו, דור של איסוף ידע ואינפורמציה, אנו פחות מחוברים לצד מסוים. המציאות מחייבת אותנו להיות בתוך קונספט כל שהוא, בבחינת "לתפוס צד", אבל בכל פינה מחשבתית שאנו פונים אנו רואים רשימה של דעות ואפשרויות. אין לנו את החיבור הטבעי והאורגני שאפיין תמיד את לומדי התורה למקומם ולדרכם. העיקרון של "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" שהיה אצל קדמונינו בבחינת ביטוי מוקצן שיאפשר להכיל את הניגודים הוא אצלנו מושכל ראשון. אין אנחנו רלטיביסטים, אבל הרוח הזו מלווה אותנו בלימודנו. כי על כורחנו מתאסף הידע סביבותינו.
מעטים האנשים שמסוגלים לצעוק, להילחם ולהשתולל על ענייני דעות, כאשר כבר התרגלנו להמליץ כי כל דעה "יסודה בהררי קודש" (ונניח כאן בצד את הוויכוח מול דעות שהן "מבחוץ" לעולם הדתי). מורגלים אנו יותר במליצות המסבירות מדוע לכל פלג ולכל קבוצה יש מקום ויש כנגדו שער ברקיע.
זו אכן התקדמות גדולה מאוד לקראת התיקון הכללי וצעד גדול לאנושות לקראת הסנהדרין העתידית, שתסנתז את כל הידע ואת כל החלקים של כל יהודי ויהודי בתורה להכרעה השקפתית והלכתית אחת. אליה כן נוכל להתחבר עד עומק הנפש, כי היא תהיה האמת האחת והשלמה.
להסתכל אל התיקון האחרון
כדי לקרב את עמנו אל התיקון הזה, ניתן לחזק שני כוחות מרכזיים שמקומם מוחלש שוב ושוב: הראשון הוא ההשקפה על מרכזיות ההלכה והתורה כגורם מכריע ושאיפה לחיזוקו וחידושו. במצב הדברים העכשווי, נראה לפעמים כאילו האדם מעצב את הדת שלו. לכל אדם יש אפשרות לבחור מקום ומקור תורני או רוחני לדברים שהוא חפץ לעשות ולצורה שבה הוא רוצה להיראות. זו אפילו לא דמוקרטיה, זו אנרכיה. נכון שהדבר גורם לפיתוח כל הצדדים וכל החלקים של התורה, אבל חובה לשים לב לכך ששאיפתנו היא שהחלקים האלו יתחברו לאחדים, והם יעצבו אותנו בסופו של דבר, ולא אנחנו אותם.
השני הוא ההתנהגות בפועל, שצריכה להתמקד במשותף ולא במפריד. בין כל הפלגים והקבוצות והסוגים ישנו גם משותף. הדרך ליצור בעתיד איחוי וחיבור של החלקים השונים הוא התמקדות במשותף גם אם נראה שאין כרגע מה שיכול לגשר על המפריד. זה נשמע כמו דיבור בעלמא על אהבת ישראל וכו', אבל אני מדבר על הפן המעשי, יצירת שיתופי פעולה בפועל ככל האפשר עם אנשים המשתייכים לזרם אחר, לקבוצה אחרת.
למי שרוצה לראות אדם מסוים כחבר הסנהדרין, הרעיונות האלו לא יועילו. אבל למי שרוצה לקדם את העם כולו למצב עתידי שבו תהיה התורה שלנו ראויה ומתאימה לאיחוד ואיחוי, ייתכן שיועילו. אני מאמין שתפיסה כללית של כל חלקי העם את ההלכה כגורם מעצב, ואת הפילוג כחלקי וזמני, תקדם אותנו בצעד גדול קדימה, לקראת חידוש הסנהדרין.
הרב יהושע ענבל הוא ראש כולל "חושן המשפט" במודיעין עילית ומרצה ב"ערכים". מחבר ספרים בהלכה וביסודות תורה שבעל פה
