התרבות החילונית שרויה במשבר עמוק. רק חילונים שעדיין לא תפסו זאת עשויים להתנשא על הציונות הדתית. הדברים שייאמרו כאן אינם באים, אפוא, לנגח את הציונות הדתית אלא להזכיר לה את הכוחות התרבותיים הגנוזים בה, מתוך הערכתה כתנועה שעוצמתה הרוחנית הייתה אמורה לבוא מזמן לידי ביטוי במקומותינו ולא רק במקומותיה.
כגודל הציפייה כך גודל התמיהה. שכן יש פער כמעט בלתי נתפס בין מידת השפעתה של הציונות הדתית על הפוליטיקה הישראלית לבין מידת השפעתה על התרבות הישראלית. מבחינה פוליטית, הציונות הדתית היא התנועה הקובעת את סדר יומה של מדינת ישראל בארבעים השנים האחרונות. מבחינה תרבותית, היא כמעט בלתי מורגשת. היא לא מילאה עד כה שום תפקיד בעיצובה של התרבות העברית המודרנית – לא בדור התחייה, לא בתקופת היישוב, לא בדור המדינה ולא בדורנו. אם יש לציונות הדתית מה להציע לתרבות החילונית שאיבדה את דרכה, סודה שמור עִמה. תרומתה לספרות הישראלית קלושה, ותרומתה לשאר שטחי האמנות הישראלית אפסית, למעשה.
התחום היחיד שבו תרמה הציונות הדתית את חלקה לחיי הרוח בישראל הוא התחום היהודי המסורתי של לימוד המקורות. היא עשתה ועושה רבות בתחום זה, הן בעולם־השיח האקדמי הן בעולם־השיח הרבני והן באזורי התפר שביניהם, החל בשלושים כרכי "דעת מקרא" של מוסד הרב קוק וכלה בספריהם של רבנים משכילים כמו אהרן ליכטנשטיין, יהודה ברנדס או בני לאו. אבל תרבות חיה אינה נמדדת בחקר עתיקותיה אלא ביצירתה החיה.
הציונות הדתית לא הצמיחה אף סופר או משורר בעל נוכחות מרכזית בספרות הישראלית, מלבד אלה שעזבו אותה, כמו חנוך לוין או חיים באר. חוקרי הספרות היחידים שיכלו לשנות זאת התקבצו בגטו המגזרי של אוניברסיטת בר אילן, ולכן אין להם שמץ מן ההשפעה שיכלה להיות להם אילו לימדו בשאר האוניברסיטאות. קנון הספרות הישראלית הוכתב בלעדיהם כשברוך קורצווייל (שלא היה, כשלעצמו, איש הציונות הדתית, אלא ליברל חובש כיפה) יסד את המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בר אילן, והוא מוכתב בלעדיהם מאז ועד היום. אפילו בתחום ההבעה הספרותית של החוויה הדתית עצמה, כחוויה של ערגה או התפעמות רוחנית, לא העמידה הציונות הדתית אף משורר שעוצמת קרינתו על התרבות הישראלית – ועל משוררי הציונות הדתית עצמם – מתקרבת כהוא זה לעוצמת קרינתם הרליגיוזית של אמיר גלבוע, פנחס שדה, דליה רביקוביץ' או יונה וולך.
ובאשר ליצירה קולנועית וטלוויזיונית: הציונות הדתית סיימה את המאה העשרים בלי לתרום דבר למסך הגדול או הקטן. רק בעשור האחרון של המאה היא גילתה את הקולנוע, והקימה את בית הספר "מעלה". טוב מאוחר מלעולם לא, אבל בעשרים השנים שחלפו מאז דומה שהמהלך הזה הניב רק סרט אחד המסַפֵּר, למרות עיסוקו בדמויות של ציונים־דתיים, סיפור אנושי החורג מענייניו הפנימיים של המגזר: "הערת שוליים" של יוסף סידר. סרטיו הקודמים של סידר, "ההסדר" ו"מדורת השבט", ראויים אמנם לשבחים שהורעפו עליהם, וכמוהם גם סדרת הדרמה הטלוויזיונית "סרוגים", שנוצרה על ידי בוגרי "מעלה", אליעזר שפירא וחוה דיבון; אבל גבולות עולמן של יצירות אלו, עם כל מעלותיהן, הם גבולות המגזר; לצופה החילוני הן סיפקו בעיקר חוויה אנתרופולוגית.
העובדה שהציונות הדתית לא השתתפה כמעט כלל בעיצוב פני הספרות, האמנות, המוזיקה, התיאטרון והקולנוע הישראליים מתמיהה פחות וחמורה פחות מהעובדה שהציונות הדתית לא השתתפה בבנייתה של עצם התשתית התרבותית: היא לא מילאה, למשל, שום תפקיד בעיצובם של חגי ישראל כחגים ישראליים. את לוח השנה העברי־ישראלי, על חגיו ומועדיו העתיקים והחדשים, נחלו ילדי ישראל החילונים ממשוררים וממלחינים חילונים, כשם שנחלו ממשוררים וממלחינים חילונים את כל שאר שירי הילדות הישראלית. הם גדלו מגיל הגן על שירי ביאליק ונעמי שמר, לוין קיפניס ופניה ברגשטיין, לאה גולדברג ויוני רכטר, ע' הלל וסשה ארגוב, מרים ילן־שטקליס ושמוליק קראוס. את "הליכה לקיסריה", תפילת הציבור הישראלית ביום השואה, כתבה צעירה חילונית בקיבוץ שדות ים, והלחין חבר קיבוץ נען. את שירי יום הזיכרון, המבטאים את דם התמצית של החברה הישראלית, כתבו חיים גורי, יהודה עמיחי, חיים חפר, נעמי שמר, נתן יונתן. ושוב: יש כאן פער כמעט בלתי נתפס בין מחויבותה המוחלטת של הציונות הדתית לאתוס השואה והתקומה לבין תרומתה האפסית לעיצובו של האתוס הזה בתרבות הישראלית.
לכאורה, יכולה הציונות הדתית להתהדר בעגנון, גדול הסופרים העבריים בעת החדשה. אבל גם אם נתעלם לצורך העניין מן הפרק החילוני בחייו של עגנון (מראשית דרכו כסופר, עם עלייתו ארצה ב־1908 והתערותו בבוהמה של העלייה השנייה, עד שובו ב־1924 משהותו הממושכת בגרמניה), וגם אם נתעלם לצורך העניין מן העובדה שלא הציונות הדתית טיפחה את עגנון אלא י"ח ברנר, זלמן שוקן וברל כצנלסון, שפרסמו את סיפוריו ב"הפועל הצעיר", ב"הארץ" וב"דבר", וגם אם נתעלם לצורך העניין מן השאלה אם הרוח העולה מרוב יצירותיו החשובות של עגנון היא רוח של אמונה או רוח של כפירה – בקיצור, גם אם נתעלם מכל ההיבטים הביוגרפיים והספרותיים המעמידים בספק את זיקתה של היצירה העגנונית לציונות הדתית – עדיין קשה להצדיק התהדרות שכזאת לאור העובדה שלציונות הדתית אין כמעט זכר ביצירותיו של עגנון. יתר על כן, עגנון מת ארבע שנים לפני הקמת גוש אמונים ותחילתו הממשית של מפעל ההתנחלות ביהודה ושומרון. לכן אין לבלבל בין עגנון האדם לבין עגנון הסופר. עגנון האדם היה ציוני דתי; עגנון הסופר התעלם מקיומה של הציונות הדתית, ומת לפני שהיא קיבלה את ממדיה העיקריים כתופעה ישראלית.
אינטלקטואלים ולא יוצרים
הכרוז למען ארץ ישראל השלמה, שעגנון היה בין החתומים עליו, יכול ללמד אולי יותר מכל מסמך אחר עד כמה התקשתה הציונות הדתית, ומתקשה עד היום, להעמיד יוצרים ואנשי רוח בעלי משקל תרבותי כלשהו לטובת המאבק הרעיוני והפוליטי החשוב לה ביותר. התנועה למען ארץ ישראל השלמה הורכבה בעיקרה מאנשי תנועת העבודה, ובראשם נתן אלתרמן, משה שמיר ואליעזר ליבנה – שלושת מחבּריו של הכרוז. גדולי הסופרים והמשוררים של דורם חתמו על הכרוז – ומלבד עגנון, איש מהם לא השתייך לציונות הדתית.
מבין כל החתומים על הכרוז, אורי צבי גרינברג הוא היוצר השייך ביותר לענייננו: יותר מכל יוצר עברי אחר שידעה תרבותנו במאה העשרים, אצ"ג הוא התגלמות האמן שהציונות הדתית יכלה להצמיח ומעולם לא הצמיחה. שירתו המשיחית מבטאת בדיוק נמרץ את עולמם הנפשי והרעיוני של מנהיגי גוש אמונים – אבל אצ"ג לא היה איש הציונות הדתית. שירתו הייתה דתית, אבל הוא היה אדם חילוני הן מבחינת אורח חייו, מאז שהתפקר בנעוריו כרוב חלוצי העליות הראשונות, והן מבחינת השתייכותו הפוליטית (תחילה לתנועת העבודה, ואחר כך לתנועה הרוויזיוניסטית). מותר לצפות מתנועה רעיונית הנאבקת כל ימיה על דעת הקהל שתצמיח מקרבה אנשי רוח בעלי יוקרה תרבותית והשפעה ציבורית הנגזרת מיוקרה תרבותית זו; ומותר לתמוה עליה אם לא הצמיחה אנשים שכאלה.
החולשה התרבותית הזאת אינה של "הימין", אלא של הציונות הדתית. אלתרמן, אצ"ג, משה שמיר ושאר היוצרים החשובים שחתמו על הכרוז למען ארץ ישראל השלמה היו ימניים מבחינה מדינית. ולא רק הם. גם אהרן מגד, פנחס שדה, דוד שחר, אפרים קישון, יונתן רטוש, אהרן אמיר ואהרן אפלפלד. לא מדובר בחסרונם של יוצרים ימניים בעלי משקל, אלא בחסרונם של יוצרים דתיים־לאומיים בעלי משקל – בין אם הם אנשי ימין או אנשי שמאל; ומבחינה זו, דווקא העובדה שהציונות הדתית הצמיחה אינטלקטואלים (כולל אנשי שמאל כאוריאל סימון, אבי רביצקי ומשה הלברטל) מבליטה את כישלונה בהצמחתם של יוצרים.
ארוטיקה אלטרנטיבית
"לדרוש מחברה יהודית־שורשית שתפיק מתוכה 'תרבות' במובן המצומצם המערבי", כתב דניאל שליט, "הרי זה דבר שאין בו שום היגיון. גם לדרוש ממנה להעמיד בדיוק אותו סוג יוצרים או אותו סוג צרכני תרבות שמעמידה התרבות המערבית – הרי זה להכחיש את ייחודה".
אילו אמר זאת חניך מצוי של עולם הישיבות, הייתה זו אמירה אפולוגטית של קרתן דתי הבז לתרבות הכללית מתוך בורות. אבל דניאל שליט הוא אינטלקטואל ואמן שגדל על ברכי התרבות הכללית, מוזיקאי שניצח על התזמורת הקאמרית הישראלית ולימֵד פילוסופיה באוניברסיטת תל אביב לפני ואחרי שחזר בתשובה. כאיש תרבות מעמיק ורחב אופקים, הוא יודע שגם אם אין לדרוש מהציונות הדתית להעמיד, כדבריו, "בדיוק אותו סוג יוצרים או אותו סוג צרכני תרבות שמעמידה התרבות המערבית", עדיין נשאלת השאלה: מדוע לא תעמיד הציונות הדתית יוצרים וצרכני תרבות מסוג אחר, כאלטרנטיבה יהודית־שורשית לתרבות המערב?
בתחילת שנות האלפיים, לנוכח התמסחרותה המואצת של התרבות הגבוהה, חזר שליט ותהה על הקשר הרצוי בין יהדות לאמנות. "מצד אחד, האמנות יכולה לבטא את האדם על כיסופיו אל מעבר לעצמו; מצד שני, יש בה יסודות של בידור, תאוותנות, אלימות, גסות", ויסודות אלה השתלטו עליה בעידן המיסחור הגורף, הפוסט־מודרני. "האמנות המערבית כבר ירדה ממדרגתה; במקום ביטוי עליון של הרוח האנושית, היא נעשתה סחורה לממכר, מצרך בשוק. אופייני לתרבות המערבית היום (לא רק במוזיקה), שהכול בה מיתרגם לכסף, ואין בה מקום לממדי ערך. אין דרך, כביכול, להעריך שיר טוב, ספר טוב, סרט טוב, אלא באמצעות היקף המכירות. בימינו, אם כן, לשם החיבור בין היהדות למוזיקה, יש צורך, ראשית כול, לחזור אל ממדי ערך כלשהם".
היצירה היהודית ששליט מייחל לה נושאת, אפוא, בשורה עולמית, בעיקר משעה שתרבות המערב התדרדרה לתעשיית תרבות. האם אפשר לתלות תקוות אמנותיות מרחיקות לכת במגזר שלא עשה אמנות מימיו? אם התרבות החילונית בת זמננו, ברבים מגילוייה הבולטים, היא עבודה זרה שטופת זימה וניהיליזם, הרי שדווקא בתור תנועה יהודית אמורה הציונות הדתית להציע לחברה הישראלית ספרות ואמנות שהארוטיקה במרכזה – ארוטיקה אלטרנטיבית, לא אלילית, ארוטיקה של רגשות ולא של ריגושים, "פואטיקה של צניעות", כהגדרתו של אליעז כהן.
ואין לצמצם זאת, כמובן, לתחום הארוטי. אם הספרות הישראלית היא ספרות המשקפת, כדבריו של הלל ויס, את אי יכולתו של הצבר החילוני "לקבל את ההיסטוריה הזוועתית והנפלאה של עמו, ואת נכונותו לעשות הכול כדי לנרמל אותה", הרי שהציונות הדתית, בהשתמטותה המתמשכת מהצבת אלטרנטיבה ספרותית ותרבותית, היא שותפה לדבר עברה. ואם המציאות העכשווית מתאפיינת, כדבריו של ויס, ב"אובדן הכושר להעביר סמלים מדור לדור, מפני שנחסמה הדרך להזדהוּת עם סמלי העבר ולהלבשתם באינטרפרטציה מעודכנת", הרי שאין לציונות הדתית על מי להלין אלא על עצמה, שלא עשתה להחייאתם הספרותית של סמלים אלה בתודעה הישראלית.
הלכה לימות המשיח
אבל האם זה אכפת לה בכלל, לציונות הדתית? האם יש בה יותר מקומץ אנשים המוטרדים מהיעדר השפעתה על התרבות הישראלית?
הנה ניסוי פשוט לבדיקת העניין.
הואיל והציונות הדתית השוותה את עצמה פעמים רבות, מאז הקמת גוש אמונים, לתנועה הקיבוצית, והואיל וכל אחת משתי התנועות הדפיסה כבר ארון שלם של ספרי הגות ומחקר על אודות עצמה, די בבדיקת תוכן העניינים של ספרי עיון אלה כדי ללמד עד כמה מעסיקה השאלה התרבותית את האידיאולוגים ואת חוקרי הבית של כל תנועה. ובכן: ארון הספרים העיוני של התנועה הקיבוצית לזרמיה – מלבד הקיבוץ הדתי – מתפוצץ מרוב מאמרים בענייני תרבות, אמנות וספרות, ואילו בארון הספרים העיוני של הציונות הדתית – כולל הקיבוץ הדתי – קשה למצוא התייחסות כלשהי לנושאים אלה. כלומר: הפער התרבותי התהומי בין שתי תנועות ההתיישבות הללו מתבטא לא רק בכך שהקיבוצים (ואמנים יוצאי קיבוצים – מוזיקאים, סופרים, ציירים וכו') תרמו תרומה עצומה לכל שטחי התרבות הישראלית בשעה שהציונות הדתית לא תרמה לה כמעט דבר, אלא מתבטא גם בפער התהומי השורר ביניהן לגבי עצם מודעותן לקיומה של התרבות.
מבחינה זו, מאלף להשוות בין ספר המאה של התנועה הקיבוצית לספר המאה של הציונות הדתית. הספר "הקיבוץ: מאה השנים הראשונות" מכיל בין השאר את המאמרים "תרבות הקיבוץ בין מסירה ליצירה", "ספרות הקיבוץ: מאה שנים לתנועה הקיבוצית", "האמן הקיבוצי לדורותיו", "סרטי הקיבוץ" ו"הזֶמר הקיבוצי"; ואילו בספר "מאה שנות ציונות דתית", מפעל סיכום מונומנטלי המשתרע על שלושה כרכים עבי כרס, יש רק מאמר אחד הנוגע לעניין התרבותי – ואפילו המאמר האחד הזה, לא ציוֹני דתי כתב אותו אלא משקיף חיצוני, חילוני, בן קיבוץ.
"האם יש בכוחה של הציונות הדתית כיום להוות כוח רוחני – ולא כוח פוליטי – שעשוי להשפיע על דמותה החברתית והתרבותית של המדינה החילונית?", תוהה אהוד לוז באותו מאמר, ומציב שלושה תנאים הדרושים לכך, לדעתו. התנאי הראשון הוא "צמיחתה של תיאולוגיה חדשה שתהווה בסיס לאוריינטציה תרבותית־חברתית־חדשה". התנאי השני הוא "טיפוח מנהיגות רוחנית חדשה" שתהיה "בעלת יכולת להזרים דינמיקה חדשה להלכה", והתנאי השלישי הוא "דה־פוליטיזציה של הדת על ידי הפרדת הדת מן המדינה, או, למצער, על ידי כינון מערכת יחסים חדשה ביניהן".
בהציבו לציונות הדתית את שלושת התנאים הללו, לוז משחק לידיהם של שומרי חומותיה. שכן אם הסיכוי שהציונות הדתית תתחיל לתרום משהו לתרבות הישראלית תלוי, כדברי לוז, בהתקיימותם של תנאים כה מרקיעי שחקים וכה קשים להשגה; אם העניין תלוי, כדברי לוז, במהפכה תיאולוגית, וכאילו לא די בכך, גם במהפכה הלכתית, וכאילו לא די בשתיהן, גם במהפכה פוליטית פנים־מגזרית של החלפת רבני הציונות הדתית במנהיגים רוחניים מזן אחר, וכאילו לא די בשלושתן, גם במהפכה פוליטית כללית־ממלכתית של הפרדת הדת מהמדינה – הרי שהציונות הדתית יכולה לנשום לרווחה: מדובר בהלכה לימות המשיח.
מחסום גיל 30
מוטב להימנע, אפוא, מהצגת האתגר התרבותי של הציונות הדתית כעניין עצום (כחזונו של דניאל שליט) הכרוך בהתגברות על קשיים עצומים (כשלושת התנאים שמציב לה אהוד לוז). האתגר גדול, לא עצום, וההבדל בין אתגר גדול לעצום הוא ההבדל בין דרישה סבירה לבין פנטסיה אוטופיסטית. ככל שהדרישה מופלגת יותר, כך היא רצינית פחות. ככל שהדרישה צנועה יותר, כך קשה יותר להשתמט ממנה בתירוצים ובדחיות. קל להדוף חזונות בומבסטיים; קשה יותר להדוף את שאלתו של הרב דב ברקוביץ': "האם יש מקום בחברה הלכתית לאמנות מקצועית, המחייבת חופש לביטוי אותנטי של אמת פנימית?"
זו כבר באמת שאלה צנועה. לא על תרומתה הרוחנית של הציונות הדתית לכלל ישראל שואל כאן ברקוביץ', אלא על מצבה הרוחני של הציונות הדתית עצמה, כחברה חשׂוכת יצירה אמנותית. תהיות אלו דחפו אותו להקים את עמותת "בית אב – ליצירה והתחדשות בתורה". תהיות דומות הולידו את כתבי העת הספרותיים "דימוי" בעריכתה של חוה פנחס־כהן ו"משיב הרוח" בעריכתם של יורם ניסינוביץ', שמוליק קליין, נחום פצ'ניק ואליעז כהן, ואת המגמות לאמנות שנפתחו במכללות "אמונה" ו"תלפיות", וכאמור, גם את בית הספר לקולנוע ולטלוויזיה "מעלה".
אמנם, ספק אם אפשר לתאר את שנות התשעים כ"שנים של שפע" ספרותי וקולנועי בציונות הדתית, כהגדרתה של יעל שנקר (מן הסתם, גם יבול דל הוא "שפע" בהשוואה לשממה הקודמת), וקביעתה של שנקר שפירות ה"שפע" הזה נוכחים מאז שנות התשעים "בלב הקאנון הישראלי" היא כבר הגזמה פראית; משוררים כמירון איזקסון, יונדב קפלון ואדמיאל קוסמן, גם אם קנו להם מקום של כבוד בספרות הישראלית מאז שנות התשעים, אינם ממוקמים "בלב הקאנון הישראלי", ואפילו חיים סבתו, המצליח מבין הסופרים הדתיים, הוא עדיין סופר מגזרי לגמרי, שזכה לביקורות אוהדות רק בעיתוני המגזר, ואילו במדורי הספרות של העיתונות החילונית קיבל תגובות צוננות, בפעמים הנדירות שבהן זכה בכלל להתייחסות.
בהשוואה למצבה התרבותי של הציונות הדתית במשך רוב המאה העשרים, אין להכחיש שעל סף המאה העשרים ואחת התגלו בה סימני חיים תרבותיים, אבל ספק אם מישהו הבחין בסימני חיים אלה מחוץ למגזר הדתי־לאומי. במפגש פומבי שנערך בשנת 2012 בין פרופ' אלחנן ריינר לבין הרב אלחנן ניר, קבע ריינר: "אין לפי שעה ספרות דתית. ספרות הציבור הדתי לא הפכה את החומרים שלה לפתוחים מעבר לה, ל'אוניברסליים'. היא מבטאת בעיקר שיח פנימי שלה עם עצמה ואינה מבטאת את הרחוב הישראלי". ריינר מכיר אמנם בכך ש"שיש פה משהו התחלתי, תשוקה ליצור דבר חדש", אבל בסופו של דבר, "הספרות הדתית־מתנחלית נראית לי מנותקת"; היא "לא חוצה את הקו הירוק שבלב".
ניר אינו חולק על ריינר; הוא רק מעט יותר אופטימי. "אני עוד לא אומר שמשהו חדש מתחיל. אבל אנחנו לקראת. אני רואה המון התחלות נפלאות בגיל 20, הכישרון אדיר, אבל הוא נעצר לקראת גיל 30. בגיל הזה הבחור הדתי גם צריך להתמסר לתורה, גם ללכת בעולם עם כמה ילדים וגם לדאוג לפרנס אותם והיצירה מה יהא עליה. ועדיין, אני רואה התחלה של שינוי… כמעט בכל האולפנות יש היום מגמות אמנות, תקשורת וקולנוע. אבל הכול זה רק התחלות ראשוניות וצריך להמשיך. אם תהיה מסירות נפש ליצירה, יכול להיווצר משהו חדש. מבוקש דוס שיעסוק ביצירה אחרי גיל 30".
רבנים מתגאים בבורותם
אכן, בשנים האחרונות נפתחו באולפנות מגמות לאמנות, תקשורת וקולנוע, אבל כפי שאומר דוד שפרבר, "הדרך לפריצה האמיתית של הציונות הדתית לעולם האמנות עוד ארוכה", שכּן "בתי הספר הדתיים לאמנות עדיין בנויים כבתי חרושת להוראה ולא כבתי יוצר ליצירה איכותית ומפרה". האמן אבנר בר־חמא, ששימש ראש המגמה לאמנות במכללת תלפיות, מתריע: "גל היצירה האמונית השואף להתפרץ ולהיחשף בשנים האחרונות על ידי צעירים וצעירות מהמחנה הדתי־לאומי עלול להיתקע במסגרת צרה, שבה כוחות יצירה הנובעים ממעמקי הנפש ייוותרו ללא מימוש עצמי או לכל היותר יהפכו לאפיזודה חולפת, אולי כזאת שתמצה את עצמה בהקניית מיומנות מוגבלת של ציור דיוקנאות רבנים או לכל היותר ציורים מעורפלים בעקבות סיפורי חסידים".
האם אפשר ללמוד אמנות – לא כל שכן, להיעשות אמנים – תחת פיקוחם של רבנים שאין להם שום מושג באמנות ושום עניין בה? "לא זו בלבד שרבני המכללות ברובם לא התנסו מעולם בתהליך היצירה הפלסטית ולא למדו תולדות האמנות", מציין שפרבר, "אלא שהם אינם מבקרים בתצוגות אמנות עכשוויות והם רחוקים מאוד מהבנה של המדיום והשיח. למעשה, מתברר כי הם בורים בתחום שעליו הם מופקדים". הסיכוי להצמיח אמנים בסביבה רבנית שכזאת אינו גבוה מהסיכוי להצמיח בה סופרים ומשוררים: כשנחום פצ'ניק, ממייסדי "משיב הרוח", סיפר על כתב העת לרב טאו, הודיע לו הרב שאין מקום לספרות שאינה ספרות קודש, ולכן פסל על הסף לא רק את משוררי "משיב הרוח" אלא כל סופר ומשורר עברי מודרני, כולל ביאליק ועגנון.
גישתה של החברה הדתית לאמנות, אפילו במוסדות הבודדים שבהם היא מעניקה לה איזושהי דריסת רגל, עדיין אינה גישה רוחנית־תרבותית אלא גישה אינסטרומנטלית בלבד, וגישה זו היא המסבירה, לדברי שפרבר, את הצלחתו של בית הספר "מעלה", שנתפס בציבור הדתי לא כל כך כבית ספר לקולנוע אלא בעיקר כבית ספר לתקשורת, "המשמש מנוף להחדרת 'סוכנים' של הציונות הדתית לעולם התקשורת החילוני".
מבחינה זו, המטרה הושגה. "סוכנים" לא מעטים של הציונות הדתית חדרו בשנים האחרונות לתקשורת החילונית, ובשנת 2014 אף הקימו ערוץ טלוויזיה משלהם, ערוץ 20, המסמן, מצד אחד, את שיאה הנוכחי של התעצמותם התקשורתית, ומצד שני – את שיאה הנוכחי של התבצרותם המגזרית. ברור מאליו שחדירה זו לתקשורת הארצית מגבירה את השפעתה הפוליטית של הציונות הדתית; אבל השפעתה התרבותית זניחה כשהייתה, וכך היא צפויה להישאר כל עוד ימשיכו רבניה להתגאות בבורותם.
"האם מותר ללמוד את המחזה 'אנטיגונה'?", שאלה נערה דתייה באתר אינטרנט המספק שירות שו"ת מקוּון. "אני נבחנת עליו בשתי בחינות בגרות, אחת בספרות ואחת בתיאטרון".
"מה ההתלבטות?", השיב לה הרב יובל שרלו. "זהו סיפור קלאסי של טרגדיה יוונית, ואנו למדים בו על תרבויות זרות, ומכאן לומדים הרבה מאוד על בני האדם ותרבותם, וגם זוכים להבין את ההבדל בין אמונתנו לבין הבליהם שלהם".
יצירת המופת של סופוקלס, המטלטלת את מיליוני קוראיה זה אלפיים וחמש מאות שנה; היצירה שמעולם לא נכתבה עמוקה ונוקבת ממנה בכל הנוגע לביטוי המתחים שבין הפרטי לציבורי ושבין דת למדינה; היצירה שרבים מגדולי ההוגים בעת החדשה החשיבוה, כדברי ג'ורג' סטיינר, "לא רק כטרגדיה היוונית המעולה ביותר אלא גם כיצירת האמנות הקרובה לשלמות יותר מכל יצירה אחרת של רוח האדם", ראויה להילמד, לדידו של הרב שרלו, בתור דוגמה להבלי הגויים.
"ההתנשאות הזאת, העקרונית, מתגלה, ככתם עובש, גם במקומות בלתי צפויים", העיר בארי צימרמן, שהתאכזב להיתקל בה אצל "הרב שרלו, העילוי, שפתיחותו ושכלו הישר הם כמגדלור לרבים וטובים". אם בארזים התגלו כתמי עובש, מה יעשו אזובי קיר?
התרבות הישראלית זקוקה למטעני הציונות הדתית. בלי מטענים אלה היא מתרחקת מהגשמת ייעודה כתרבות עברית, במובן היהודי השורשי שהיה למושג זה בפי מייסדיה, אנשי דור התחייה. לא עמי ארצות יסדו את התרבות העברית אלא בני תורה שעסקו בהתחדשות יהודית. חסרונם של יוצרים ואנשי רוח שכאלה הורגש כבר בדור תש"ח, והחמיר בהתמדה מאז ועד היום. מאין יימצאו לה, לתרבות הישראלית קצוצת השורשים, יוצרים שיעניקו לה את העומק התרבותי הדרוש לקיומה של תרבות עברית? החברה החילונית, שהתקשתה להצמיח יוצרים שכאלה עד כה, תתקשה בכך גם להבא, והחברה החרדית לא תצמיח יוצרים שכאלה אלא אם הם יתפקרו תחילה. מותר לחלום, כמובן, שמערכת החינוך החילונית תעבור מהפכה ניאו־ביאליקאית שבעקבותיה יצמח פה דור של חילונים המעורים ביהדותם, ומותר לחלום שמערכת החינוך החרדית תעבור מהפכה ניאו־רמב"מיסטית שבעקבותיה יצמח פה דור של חרדים הכשירים להשתלב בתרבות כללית. אבל עד שיתגשמו החלומות הללו, יעלו עשבים בלחיינו. בינתיים, עתידה של התרבות הישראלית כתרבות עברית תלוי במידה רבה בציונות הדתית.
אסף ענברי הוא סופר, מחבר הספרים 'הביתה' ו'הטנק' ומסות בענייני תרבות ישראלית . הנוסח המלא של המאמר מופיע בספר "ממשגיח הכשרות לנהג הקטר? הציונות הדתית והחברה הישראלית" הרואה אור בימים אלו בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה
