ליל הסדר בבית סבי וסבתי הוא מזיכרונות הילדות המשמעותיים בחיי. בכל ליל סדר נוסף הם מתגברים בתחושת געגוע. מאז התגייסתי בקיץ 1973, את רוב לילות הסדר עשיתי בצה"ל. זה היה תמיד כל כך שונה מאותו ליל סדר בבית סבא. מעולם לא ביקשתי ולא ציפיתי שיקרה משהו שמתחיל למלא את הערגה למשהו דומה. ובכל זאת בליל הסדר תשס"ה, עם חיילי גולני בפלוגתו של רס"ן דגן ורטמן, חוויתי ליל סדר מיוחד ובלתי נשכח.
הייתי אז מפקד אוגדה 36, האחראית בין היתר גם על חטיבת גולני. זה היה ליל הסדר האחרון בגוש קטיף, והוא נערך בחרדת החורבן והגירוש ההולכים וקרבים, בציפייה גדולה לנס. בערב החג ביקרתי את אסתר בזק ז"ל בביתה רחב הידיים בנווה דקלים. היא סיפרה בגאווה על ההכנות שהשלימה לאירוח שבעים האורחים שיגיעו לביתה לקראת החג. ליל הסדר באותה שנה היה במוצאי שבת.
פרויקט מיוחד – זיכרון אחד מהסדר
בשבת לקראת צהריים הצטרפתי למח"ט גולני ארז צוקרמן, מפקד קרבי נערץ עתיר זכויות. נפגשנו תחילה עם מחלקת רובאים גדוד 12, שוחחנו עמם בקרבת מלון נווה דקלים, טרם יציאתם עם ערב לפעילות מבצעית. המשכנו משם אל מוצבי ציר פילדלפי. עם חשכה בתצפית במוצב החוף ברפיח ים, הבטנו אל הגבול המצרי בואכה סיני ואל הים שנפתח למלוא האופק. ירח ענק של ט"ו בניסן הציף את גלי הים באור של חג, כמו חיזיון נשגב, כמו המתנה לרגע של התגלות גדולה, כמו הרגע לפני קריעת ים סוף. עם שאון הגלים הדהדו המילים: "אז רוב נסים הפלאת בלילה… ויהי בחצי הלילה". ראיתי את סבא שלי, ר' שמואל הכהן וינגרטן, בשירת ובכמיהת "קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה" וייחלתי לנס גדול.
בחצות הלילה, אחרי ביקור במוצב טרמית הידוע, הגענו לבסיס הגדודי ביציאה מזרחה מציר פילדלפי. המ"פ דגן ורטמן חזר עם חייליו באותה שעה מפעילות, והם ניגשו לחדר האוכל הדחוס לעריכת הסדר. דגן ישב בראש השולחן והוביל בעצמו את הסדר בענווה הגדולה ובדבקות שכה אפיינו אותו. מה שחוויתי שם בלתי ניתן לתיאור. חיילי גולני, במצרף המגוון של עם ישראל בקיבוץ גלויותיו, הלכו עמו בשירה ובקריאת ההגדה מההתחלה עד הסוף, בהיענות מופלאה, כמו הגמדים של שלגייה. בחצי הלילה, עם רובאי גולני, בשאגת "מה נשתנה" ואחר כך "והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו", היה משהו נשגב. נזכרתי להשוואה בסיפור הציני שהיו מספרים על הרב גורן שבא כרב צבאי ראשי לערוך סדר מרכזי עם הרמטכ"ל וכשהתחיל לקרוא את ההגדה החיילים הרעבים הפסיקו אותו בשירת "אנחנו עוד לא אכלנו שום דבר…". ליל הסדר של דגן וחייליו היה ממש אחר. הייתה בו שותפות גדולה והתעלות פשוטה שכולה אחווה.
מאז מלחמת יום כיפור חגגתי עשרות לילות סדר במדים עם חיילינו הנפלאים. ליל הסדר הזה עם דגן ורטמן וחייליו, ליל הסדר האחרון בגוש קטיף, היה החשוב בחיי.
רס"ן דגן ורטמן ז"ל נהרג שנתיים וחצי לאחר מכן במבצע עופרת יצוקה. יהי זכרו ברוך. הוא מלווה אותי מאז בכל ליל סדר בעוצמת חוויה בלתי נשכחת.
אלוף (מיל') גרשון הכהן הוא עמית מחקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים
