בשנת 1967, שבועות ספורים לפני מלחמת ששת הימים, תקפו מטוסים סוריים את המדינה וכמפקד פלוגת טנקים עם ארבעה עשר טנקים הוזעקתי. פרסתי את הטנקים שלי מול הגבול הסורי מקיבוץ חולתה ועד לקיבוץ דן. מִפקדת הפלוגה ישבה ליד שמורת החולה בואכה יסוד המעלה.
עברו מספר ימים וליל הסדר היה בפתח. הרב הראשי לצה"ל, האלוף שלמה גורן, בא לבקר את הפלוגה השומרת על הגבול. הוא התעניין כיצד נחגוג את ליל הסדר ועניתי בפשטות – כל צוות על הטנק שלו, במקום שבו הוא ממוקם.
פרויקט מיוחד – זיכרון אחד מהסדר
"למה אתה לא אוסף אותם לנקודה אחת ותחגגו יחד?", שאל הרב גורן ואני לא הצלחתי להסתיר את הפתעתי אל מול שאלתו.
"אתה מתכוון שאשאיר שמירה בנקודות השונות ואביא את הצוותים לנקודה אחת?!"
"אני רוצה שתחגגו יחד ליל סדר כהלכתו", השיב. "כן, כבוד הרב, יבוצע", מיהרתי להחליף נושא לפני שישנה את דעתו. ידעתי שאסור להסיע חיילים ממקום למקום אם זו איננה תנועה מבצעית. לפתע, כמו באופן פלא, הגיעו הגדות לחג ומזון מיוחד ואנחנו בצל האקליפטוסים התארגנו לחגיגה הגדולה.
הרקע שבו גדלתי היה מתאים לניהול ליל סדר כהלכתו. שלחתי רכב מיוחד וזה אסף את כל הצוותים, אך החיילים המופתעים לא הבינו מאין שאבתי את הסמכות להסיעם בליל החג לנקודה אחת. ההגדות חולקו לכל החיילים ולאור פנסים אישיים מן הטנקים מצאנו את המילים הכתובות.
אשתי, דליה, הייתה בהיריון מתקדם, אך היא הצטרפה אליי בגלל שהייתי אמור להיות בחופשה שהגיעה לי עדיין מירח הדבש. גברים בבגדי עבודה מלוכלכים ואישה אחת בהיריון שרים מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות. שתינו את היין הכבד שחילק הצבא עד שראשינו החלו להסתחרר והתחלנו לשיר בקולות רמים ובמקהלה אחת "בצאת ישראל ממצרים", עד שחשבנו שאף החיילים הסורים שמעו אותנו.
היה זה ליל הסדר המיוחד ביותר שעברנו בחיינו, אנו – יוצאי מצרים, השומרים על גבול סוריה.
תא"ל אביגדור קהלני הוא בעל עיטור הגבורה ממלחמת יום הכיפורים. ספרו האחרון "מנהיגות במעגלי החיים" ראה אור בהוצאת עוז 77
