כשהמגיהה עברה על "שער הרחמים", ספרה החדש של נילי ארבל המאגד תפילות ותחינות על הפריון, היא בכתה. גם המעצבת, כששלחה תיקונים אחרונים, בכתה לאחר שקראה את כל השירים. אשת יחסי הציבור שאיתה נפגשה ארבל בקשר לספר בכתה גם היא. בחיים היא לא בכתה ככה בפגישה מקצועית, סיפרה לארבל בסופה. כך גם המשוררות בכל סרלואי, שכתבה דברי פתיחה לספר, וסיון הר־שפי, ששיגרה לארבל הודעת טקסט ובה כתבה שהיא מרגישה "שוחה בנהר דמע מטהר".
"קיבלתי מייל ממישהי שאין לה עדיין ילדים", מספרת ארבל, יוצרת הספר ומנחה סדנאות לנשים המתמודדות עם קשיי פוריות, "זו מישהי שהייתה אצלי לפני שלוש שנים בסדנה. היא כתבה לי שהיא חששה לפתוח שוב את הכאב שלה ואת הכאב של אחרים. אבל לבסוף הרגישה 'מלוטפת, עטופה בנחמה, במילים מרגיעות'. אני מקבלת כל יום מיילים כאלה. זה ספר שיש בו המון כאב, אבל זה כאב משחרר. אנחנו זקוקים למקום שמאפשר להגיד את המילים האלו. זה כמו שנשים שמשתתפות בסדנאות שלי אומרות שהן סוף־סוף יכולות לנשום כשהן במקום לא שיפוטי, שיש לגיטימציה לדבר את הכאב. פה אף אחד לא יגיד להן 'להתמקד בטוב', או: 'כשיהיו לך ילדים, תשכחי מכל זה'".
מילים שנותנות נחמה
ארבל (41) ובן זוגה עומר מתגוררים כיום בתקוע יחד עם ארבעת ילדיהם, שנולדו בעזרת הפריות חוץ גופיות. כיום, כשהילדים קצת גדלו, התפנתה ארבל להגשים את חלום הוצאת הספר, שנולד מצורך אישי שלה, כפי שהיא מעידה: "זה הספר שחיפשתי שיהיה מונח ביחידה להפריה חוץ גופית בשערי צדק". גם את החלומות צריך לדעת להגשים בנחת, היא מסבירה, בלי ללחוץ עליהם ובלי להכביד יותר מדי על החיים עצמם. עבור ארבל, שלמדה ארבע שנים לימודי הלכה במגדל עוז והנחיית קבוצות בהיברו יוניון קולג', אך טבעי שהטקסטים והמקורות ייתנו מענה לנפש כואבת.
"אני ממש חיפשתי מילים שייתנו לי נחמה, ובכל פעם שמצאתי איזו שורת שיר שנגעה בי אספתי אותה", היא אומרת, "הרגשתי שהנה, עוד מישהו כתב את מה שאני מרגישה עכשיו. כך נוצר הקשר בין המסע לפוריות שלי לבין הנגיעה בטקסטים". לימים הבינה ארבל שכנראה היא לא היחידה שיכולה למצוא נחמה בין המילים, והחליטה להעמיד את האוסף שלה לרשות הרבים ולהוציאו לאור. "יש ימים שאת מרגישה הכי לבד, זר לא יבין, אף אחד לא יכול להתקרב, אף תגובה לא תהיה נכונה ובימים כאלו דווקא המילה הכתובה נותנת תמיכה שאדם לא יכול לתת.
"יש כמה מעגלים שהספר יכול להיות רלוונטי עבורם", ממשיכה ארבל, "יש כמובן את הקהל הראשון של מי שמתמודדת עם אתגרי פוריות, אלו שלכבודן אספתי את התפילות, אלו כל אותן נשים שמתמודדות בעצמן עם הקשיים האלו. הן אלו שהניעו אותי לכתוב. אבל מעבר להן, הספר ידבר לאנשים רבים שמחכים לצמיחה ומייחלים לשינוי. מתפללים לנביעה של מים. כל אחד מתמודד עם חוסר פריון בתחומים שונים – זה יכול להיות בזוגיות, ביצירה, בעבודה. אין מישהו שלא מכיר מקום של כאב וחוסר – יש מקום שרוצה להתפלל על הכאב ולזעוק.
"מעגל נוסף הוא הוא מעגל של מי שירצה להבין מה עובר על נשים וגברים שמתמודדים עם קשיי האי־פריון. הרבה חברות אמרו לי שהן רוצות לקנות את הספר 'כי אחותי', 'כי חברה', אמא שרוצה להבין מה הבת שלה עוברת – הספר יכול לעזור לה להתקרב, או לכל הפחות להבין קצת יותר. אנחנו הרי מוקפים בזה. לא ניכנס למספרים, אבל זה נמצא סביבנו בכל מקום".
הספר מאגד בתוכו כ־70 שירי תפילות – ר' נחמן מברסלב והשל"ה הקדוש, לצד זלדה, רחל ודליה רביקוביץ, גברים, נשים, נשואות ורווקות, תהילים והתלמוד הבבלי, אבן גבירול וישעיהו הנביא, גדולי המשוררים והמשוררות העבריות, לצד משוררות עלומות שם או בעילום שם. "מה שהנחה אותי בבחירת הטקסטים", אומרת ארבל, היה החיפוש אחרי מילים שהן תפילה, מילים שיש בהן פנייה, ובעיקר מילים שפותחות את הלב".
בשער השני של הספר מאוגדות תפילות שמלוות את השלבים המעשיים של המסע לפוריות. חלקן נכתבו במיוחד עבור רגע מסוים בתהליך הזה. יש משהו מרגש בשזירה של התפילות העתיקות לצד תפילות מודרניות, כמו תפילה לפני שאיבת ביציות, תפילה לפני החזרת עוברים, תפילה ליום בדיקת הדם של הבטא, תפילה לחודש המשתרע לפנינו – לא ישן מפני חדש תוציאו, אלא הרמוניה בין ישן לחדש.
גם לחוויות אובדן אחרות ולכאב שאינו קשור לפוריות עצמה יש מקום – הפלה, הפסקת היריון, לידה שקטה. ולא רק לזוגות: גם מקומה של רווקה שעברה תהליך שאיבת ביציות לא נפקד. בשער שנקרא "להביט אל היש", מתנוססת "תפילה לשמוח בחלקת האחר", ורק השם הזה, בבקשה מכמירת הלב שלו, מצליח לרגש. לא לקנא, לא להתערבב, לא להתחשבן עם האחרים. עמוד אחר כך כותב חיים גורי: "אולי זו רק פתיחה/ למשהו אחר/ שיעלה ויבוא". השימוש של גורי במילה "פתיחה", המשמשת בשפה היומיומית־מקצועית לתיאור תחילת תהליך הלידה, לצד מילים שנטועות עמוק במקורות היהודיים – מצליח גם הוא לחולל תנועה פנימית עדינה.
"ניסיתי לעשות כאן עבודה מאוד רגישה ומדויקת", אומרת ארבל על תהליך הליקוט והעריכה, "מצד אחד לא לחשוש לגעת במקומות כואבים – שיהיה מקום לשהות בקושי, ולכן יש פרק שלם על אכזבה. מצד שני, הכוונה של הספר ושל השירים היא שהם ילוו ויתמכו ויוציאו מהבדידות. לא להוריד מטה, אלא להעלות. יש פרק שלם של תפילה לנביעה למים חיים. הרבה אנשים שאלו אותי למה אין פרק של הודיה. זו בחירה לגמרי מודעת. יש מספיק ספרים על לידה והודיה ובעזרת השם נפתח את הספרים האלו, אבל הרגשתי שאני לא יכולה לסיים ככה. לא לכולם יש הפי אנד. הספר מסתיים בפרק שנקרא 'ותתן לי את שאלתי', ציטוט מתפילת חנה. הפרק הזה דרוך לקראת הבאות ויש בו התכוונות לשפע, אבל לא יכולתי לשים תפילות של הודיה על לידה. הייתי חוטאת לעצמי ולחלק מהנשים שהספר הזה מיועד להן".
צריך לדבר על זה
גילוי נאות: שניים משיריי מופיעים בספר הזה, ובריאיון עם ארבל אף גיליתי ששורה משיר שלי הפכה לשמו של אחד השערים. כשעורך המוסף הזה שאל האם אני מעוניינת לראיין את ארבל, עניתי בלי שמץ של היסוס בחיוב, ולא חשבתי לרגע שהריאיון הזה יטלטל ויציף אותי כל כך, היום כשאני אחרי טיפולי פוריות, אמא לשניים.
"יש כאב שלא נעלם", אומרת ארבל, מבינה לגמרי את המתרחש בנפשי, "מי שהייתה במקומות האלו, משהו משם נשאר איתה". אני משתדלת לשמור על מרחק ביני לבינה, משהו שמראיין בדרך כלל לא יעשה, אבל אני מרגישה שאם לא אנהג ככה סכר הדמעות ייפתח ולא מתאים לי עכשיו. אני משתפת את ארבל בתחושות האלו והיא לא מתפלאת. היא מספרת לי שכשהתחילה לפרסם את הסדנאות שלה שמיועדות לנשים עם בעיות פריון, היא קיבלה טלפון מאישה בת 60 שמאוד התרגשה מהמהלך הזה. "היא ביקשה לחזק את ידיי ואמרה לי: 'יש לי ילדים מטיפולים, יש לי כבר נכדים מהם, בזמני לא היו דברים כאלו'. תראי", היא אומרת לי, "עברו עשרות שנים, וזה עדיין נגע בפצע שלה".
"אנו חיים בזמן שבו אפשרות הקול היא חידוש גדול", כותבת בכל סרלואי בפתח הספר, "דברים שהיו שתוקים מאימה או בושה, דברים שלא הייתה להם שפה במשך מאות שנים, נאמרים היום בקול גדול. אלא שהדיבור על כאב העקרות קשה כל כך, ראשוני כל כך בעוצמת הכאב שבו, עד שנראה שטרם נמצאה לו שפה רווחת, ואלו שמדברים את הכאב, משמיעים קולם רק למעטים".
ואכן, למרות הפתח שנפתח בעשורים האחרונים לדבר כאבים שהמין האנושי עד כה חשב שהשתיקה יפה להם, כאב העקרות עדיין מלווה בבושה ובהסתרה, ואולי אף בתחושת פגימות. "יש באמת קטע כזה שיש לך פחות ערך אם אתה לא הורה. אתה מרגיש מאחורה. זו לא רק תחושה של האדם, אלא החברה רואה אותו פחות ערך אם אין לו ילדים. חז"ל מונים ארבעה שחשובים כמת, ואחד מהם זה מי שאין לו ילדים. פעם לא יכולתי לסבול את המשפט הזה. היום אני מבינה שהמשפט הזה בעצם מגלה לנו איך החברה רואה אותנו. אתה לא חלק ממה שקורה.
"יש כל מיני 'דפקטים' מוסתרים – בעיקר סביב בריאות הנפש, אבל סביב בעיות פוריות אפשר להבין את זה. ברגע שאת משתפת אנשים, הם מתחילים לשאול שאלות ואחרי שבועיים תוהים אם הצליח לכם או לא, ואז מגיעה השיפוטיות – 'למה אתם לוקחים הרבה הפסקות?', 'את יודעת מה הגיל שלך?'. מישהי אמרה לי פעם 'עדיף פער קטן יותר בין הילדים'. אנשים חסרי טקט. חברה אמרה לי שהספר הבא צריך לאגד את כל המשפטים האלו, עניתי לה שזו סדרה של כמה כרכים", צוחקת ארבל.
ובכל זאת, השינוי מתרחש לאיטו, וכנראה שגם לעידן האינטרנט יש חלק בדבר. "הרשת נותנת במה להרבה דברים שפעם לא היינו מדברים עליהם", אומרת ארבל, "העליתי פוסט על מיניות ופוריות. איך נראים חיי המין של מאותגרי פוריות. זה לגמרי מאתגר את המיניות. הכול מאוד מתוזמן וקר, תעשו יחסים עכשיו, האישה מפוצצת הורמונים. אני תמיד צוחקת שזה הכי פשוט להסביר איך ילדים באים לעולם – לוקחים ביצית, לוקחים זרע, שמים במבחנה ויוצא ילד. בכל אופן, כמה אנשים הגיבו 'וואו, צריך לדבר על זה'.
"מעבר לאפשרות להרחיב את גבולות השיחה, הרשת מציעה מעגלי תמיכה. יש קבוצות פייסבוק וקבוצות וואטסאפ, יש מתנה גדולה בתמיכה הווירטואלית שיש בה. אנחנו ללא ספק במקום יותר טוב, אבל הבושה וההסתרה לא נעלמו לגמרי. למשל, אין לי הרבה לייקים בדף העסקי שלי, אני שומעת על נשים שעוקבות אחרי בלי לייק כי זה חושף אותן, כלומר אין הלימה בין כמות האנשים שעוקבים אל מול כמות התנועה בדף. אפשר להסתיר, אבל לכל אחת כדאי למצוא את המעגל התומך שבו היא מרגישה בטוחה".
הגברים הם חלק מהסיפור
בסיפור האישי שלה מתארת ארבל שתי תקופות עיקריות שבהן ההתמודדות עם אי הפריון הייתה כואבת במיוחד. "הראשונה הייתה התקופה שהיינו זוג ללא ילדים", היא מספרת, "כזוג בלי ילדים, נשארנו במעגלים של אנשים בלי ילדים. אז באופן פרדוקסלי, החסר הזה קצת פחות נכח. מצד שני, זה קושי שאין מה להשוות אליו – כשאין ילדים ואתה לא יודע אם זה יצליח בכלל. השנייה, כשהיינו כמה שנים טובות וזוג 'רק' עם שני ילדים. מדהים איך תוך שנייה באות השאלות.
"לי לא היה ברור מה הלאה. ברוך ה' יש לי בן ובת, הכול טוב. אני לא יודעת כמה הורמונים עוד בא לי להזריק לגוף שלי. ומדהים איך אנשים אמרו לי בכזאת קלות – אבל יש לך מוקפאים, קחי את המוקפאים. אבל מהרגע שאני פותחת את הדלתות של ה־IVF, של ההפריה החוץ־גופית, זה עניין גדול. אני לא הולכת להיכנס לשם אם אין לי כוחות להיכנס לשם. זה לא משהו שעושים כלאחר יד בגלל שלאנשים בוער שלשכנה שלהם יהיו עוד ילדים ושהם 'ידביקו את הקצב', כמו שאמרה לי מישהי כשגילתה שאני בהריון עם תאומים. כאילו אנחנו בתחרות.
"יש הנחות יסוד מאוד ברורות איך צריכה להיראות משפחה", קובלת ארבל על ההגדרות הקשיחות של החברה הדתית־לאומית, "לפחות ארבעה ילדים, שנה שנתיים אחרי החתונה, פער של שנתיים בין ילד לילד. ויש לנו אחריות חברתית לתת מקום לעוד צורות ואפשרויות של משפחות. ההשוואות האלו הורגות. אני זוכרת שרק אחרי שהגעתי למקום שהרפיתי, שממש אמרתי לעצמי: זה בסדר גמור להיות עם שני ילדים – רק אז חזרתי לטיפולים, ממקום נקי ומשוחרר".
מהניסיון האישי שלך וממה שאת למדת מההיכרות שלך עם נשים רבות שמתמודדות עם בעיות פוריות, מה הדבר הכי קשה?
"הלבד הוא הדבר הכי קשה. ההרגשה שכולם רצים קדימה ואני לא רלוונטית. מישהי בסדנה שלי סיפרה שהיא הייתה בתור לסופר עם עגלה בלי הרבה דברים. ואז הגיעה מישהי עם תינוק בוכה ביד אחת, ביד שנייה מצרכים שעוד רגע נופלים מהידיים, ובלאגן, וביקשה לעקוף כי היא צריכה לרוץ לילדים. והיא אמרה לה: 'לא, אני בתור'. והתשובה שלה מבקשת לומר: אני גם פה. החברה משדרת לנשים בלי ילדים שהן לא רלוונטיות, לא חלק מהשיח, יש לנו זמן, אנחנו כמעט שקופות. כשסוף סוף אישה שחיכתה להיריון נכנסת אליו, התחושה היא – 'הנה, עכשיו אני רלוונטית, מסתכלים עליי, אני יכולה לדבר'. אני זוכרת שבתחילת ההיריון, בשלב שכבר מדברים ורואים, ניגשה אליי מישהי ושאלה אותי: ההתחלה הייתה קשה? היו לך בחילות? אמרתי לה: עד ההתחלה היה קשה".
ואיפה הגברים בתוך הסיפור הזה?
"החוויה של הרבה גברים היא של קושי ואשמה שהאישה עוברת כל כך הרבה טיפולים, בטח אם הבעיה היא בזרע. יש אשמה וחוסר אונים אל מול האישה. ניסיתי לעשות גם סדנאות שמיועדות לבני זוג, אבל עוד לא מצאתי את הדרך, עוד לא פיצחתי את המענה שנכון לגברים. יש חלום שאני ועומר, שגם הוא מגיע מרקע טיפולי, נעביר יחד סדנאות. אבל בינתיים אני רואה שנשים חוזרות עם הדף שליווה את המפגש הביתה ונוצר דיבור סביבו ובני זוג עוברים גם ככה משהו ביחד. אני כן מרגישה שהעולם של הטקסט והמקורות הוא פתח לעולם של האיש – בעיקר בחברה דתית שבה טקסט הוא טריטוריה מאוד גברית. גם בספר עשיתי מאמץ מכוון להכניס טקסטים של גברים, כי הם לגמרי חלק מהסיפור".
