החשיבה התורנית והפסיקה ההלכתית מאותגרות לאחרונה בשאלות בעניין "המשפחה החדשה". השאלות עולות בעקבות טכנולוגיה רפואית מתקדמת ושינויים דרמטיים שחלו בחברה הישראלית ביחס להגדרתה של משפחה נורמטיבית.
דפוסי התקשרות חדשים בין צעירים וצעירות הביאו למספר הולך וגדל של רווקות המתקרבות לגיל שבו תיפסק האפשרות ללדת. הקמת בנק זרע אפשרה לרווקות אלו לממש את הרצון ללדת ולגדל ילדים ללא חיי זוגיות. שאיפותיהן של רווקות דתיות לנצל התפתחות זו, ומצוקתן הנפשית ללא האפשרות להרות וללדת, הביאו לשאלות נוקבות שעלו לפני פוסקי ההלכה.
רבנים רבים שללו קבלת תרומת זרע, ולעומתם היו רבנים שהתאמצו למצוא פתח להיתר, גם אם מסויג. בתשובה לשאלה מרווקה מבוגרת סיכם הרב יובל שרלו את שתי העמדות הנוגדות:
חלק סוברים כי אל לה לאישה להעמיד את רצונה בילד מול חשיבות קדושת המשפחה בישראל, ומול טובת ילד להיוולד במשפחה שיש בה אב ואם… לא זו בלבד, אלא שיש גם מערכת ציבורית כללית שיש להתחשב בה, והיא הרצון למנוע את המדרון החלקלק של גלישת הרצון להרות ללא נישואין לגילים הרבה יותר צעירים, ולמציאות שבה ההולדה ללא בעל תהפוך לאפשרות נורמטיבית או אפילו אידיאלית. לעיתים תקנות ציבוריות לקדושת המשפחה בישראל בולמות את רצונו הפרטי של אדם.
לעומת זאת, סובר חלק אחר של הפוסקים כי כאשר מגיעים לגיל שבו הסיכוי להרות עומד לפוג, וכי כאשר מדובר במי שעשתה את כל שביכולתה להינשא ולא זכתה בכך, לא ניתן למנוע מבחינה הלכתית את מימוש התקווה הזו. זאת משום שהתורה עצמה מתארת את האישה ללא ילד כמי שחשה שחייה אינה חיים ("הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי") והמדרש מעיר כי יעקב פגע ברחל וענה לה בצורה שלא נהוג לענות בה; זאת משום שאין איסור מפורש על אישה ללדת ללא בניין משפחה; זאת בשל העובדה שאסור להיכנס לשאלת "הרישיון להרות", וזו דרך ארץ שקדמה לתורה ומהות יסודית של הקיום האנושי.
ההוראה להיתר לוותה בקביעה שיש להשתמש בתרומת זרע של לא־יהודי כדי שלא לבוא לידי ספק בייחוס הילד (שמא תתקבל תרומה מיהודי כהן) וחשש מפני נישואי הילד עם קרובי משפחה שאינם ידועים לו.
אינני רואה את עצמי פוסק הלכה, על אחת כמה וכמה בנושא רגיש זה, אך ברצוני להעלות נקודות משמעותיות החסרות בדיון החשוב הזה, בתקווה שהעלאתן תרחיב את החשיבה התורנית בעידן של "המשפחה החדשה".
משפחה לא אידיאלית
על פסיקת ההלכה בחברה התומכת בצורות שונות של המשפחה החדשה, ואף מעגנת את מעמדן בחוק, להתחשב בהדים שיתעוררו בעקבותיה בציבור שומר התורה והמצוות ואף מחוצה לו. על רקע רגישות זו, גם האוסרים קבלת זרע על ידי רווקה מבוגרת וגם אלו שהתאמצו למצוא בסיס להיתר מסויג מניחים שרווקה שתלד כתוצאה מתרומת זרע איננה מקימה משפחה. לדעתי זו טעות בקונספציה, טעות בשורש ההוראה.
בכל חלקי היהדות הדתית והחרדית, ההלכה מכירה במשפחות חד הוריות במקרה של גירושין ושל אלמנות, למרות שמשפחות אלו אינן "אידיאליות", ואינן נתפסות כמשפחות לכתחילה – בדרך כלל גם לא על ידי הנאלצים לקיים אותן. גם היריון ולידה של רווקה מבוגרת שהתאמצה לאורך שנים ליצור קשר של נישואין הם מציאות לא אידיאלית, גם מבחינת האישה עצמה. על רקע זה ערכי החיים של תורת ישראל, אשר ביסודם ביסוס קדושת המשפחה וכינון מרכזיות המשפחה בקהילה, מחייבים שהוראת היתר של לידת רווקה מבוגרת תתייחס לכך כהקמת משפחה בישראל. זאת גם מצד עצם חיוניות המעשה, וגם מצד ההדהוד שהמעשה יעורר בקהילה.
יהיו שיטענו שההכרה בלידה מחוץ למסגרת הנישואין כהקמת משפחה בישראל תוסיף שמן לאש הבוערת במדרון החלקלק השוחק את ערכי המשפחה, במיוחד בכל הנוגע לזוג הומוסקסואלים שמבקשים להביא ילד לעולם. טיעון שכזה מעמיד באור בוהק את הבעייתיות בפסיקות המתבססות בעיקר על חששות של "מדרון חלקלק", ולא על מהויות תורניות עקרוניות. אם אי אפשר להבחין מבחינת ההדהוד הציבורי בין מקרה שהתורה מתארת פעמיים כ"תועבה" לבין מקרה של רווקה ששמרה עצמה במשך כמעט שנות דור מ"קלקול" – אזי אין סיכוי לשמירת גבולות הקדושה בקהילות שלנו. המציאות האישית של רווקה כזאת איננה רק "צעקה אישית־אנושית", אלא ביטוי של חיי טהרה בעמידה לפני ה' והבעת רצון לאימהות כשרה בישראל. האם הקהילות שלנו אינן מסוגלות לעמוד בהבחנה שכזאת?
רק הוראת היתר המכירה בלידת רווקה מבוגרת ששמרה על טהרתה כמשפחה בישראל תמנע את הזלזול בערך המשפחה העלול להיווצר משני האפיקים שבהם מתנהלת הפסיקה היום: מחד, ההוראה לאסור תביא להמשך הסבל של רווקות מבוגרות השואפות לאימהות ולהעצמת הפיתוי לקיום יחסים מחוץ לחיק המשפחה; מאידך, ההוראה להיתר ללא הכרה במעשה כהקמת משפחה מציגה את ההיתר בשיח הציבורי אך ורק כהיענות לצורכי היחיד, מה שמצטייר ככפיפת התורה לערכים הומניסטיים מערביים. לכן חשוב שההיתר ילווה בהכרה של בית דין, וזאת מכמה בחינות.
ראשית, ברור לחלוטין שעל הילד שייוולד מוטלות חובות של כיבוד אם, ושעל האם ועל הציבור ("בית דין") מוטלות החובות של ההורה. מלבד זאת, המשמעות המעשית של קדושת המשפחה משתקפת בכך שאין הקמת משפחה או פירוקה ללא נוכחות בית דין או שליח בית דין. עצם הנוכחות הזאת, בקידושין ובגירושין, מקנה למעשה שביסודו הוא מעשה אישי את מעמדו המשפטי, ולא פחות חשוב – את ערכיו הקיומיים־רוחניים. גם לאותה אישה ראוי אפוא ליצור מסגרת כזו שבתוכה תעצב את הזיקה לילד שייוולד לה. זה מה שיקנה לה מעמד של משפחה. כהמשך לכך, ראוי שההתקשרות בין בת בישראל לילד שנולד לה תלווה באירוע שבו יהיו נוכחים בני משפחתה, כדי שתתחבר החלטתה למציאות הדורית, גם אם, כמו בחלק מאירועי הנישואין הנורמטיביים, ההורים לא מזדהים עם בחירת בתם.
חובות על האב
שאלות לגבי ייחוס הילד ואיסורי חיתון, כמו גם בעיות רפואיות הקיימות בהפריה חוץ גופית, הביאו רבנים שנטו להתיר תרומת זרע לרווקות מבוגרות לחייב קבלת זרע מלא־יהודי. אך מול החשבונות החשובים הללו קיימת העובדה שאישה יהודייה מקבלת לרחמה זרע של לא־יהודי. הכרעה כזאת איננה יכולה להינתן בקלות.
הדבר עלול להישמע היום כגזענות, אך חכמי התלמוד התייחסו לזרע של גבר שאינו יהודי באופן שונה מזרע של יהודי. הגמרא במסכת יבמות (צח, א) קבעה ש"אפקורי אפקריה רחמנא לזרעיה" (התורה "הפקירה" את זרעו של לא־יהודי, כלומר הוא אינו יוצר קשרי הורות ואחווה). אמנם בירושלמי הובאה דעתו של רבי יוחנן שקבע "גויים יש להם יחסין" (יבמות ב, ה), אך זו נשארה במיעוט במסורת הפסיקה. בעלי התוספות ורבים ממפרשי התלמוד ופוסקי ההלכה לדורותיהם קבעו שביאת עובד כוכבים אינה נחשבת ביאה. תהא פשר הבחנה זו אשר תהא, מתברר שההוראה המאפשרת לאישה יהודייה להרות מזרע של לא־יהודי איננה הוראה פשוטה.
ייתכן שאפשר למצוא פתח להקל בדבר, אך ככל שידי הגיעה לא מצאתי בירור יסודי בנקודה זו בדיון ההלכתי בנושא. תופעה זו משקפת בעיה עמוקה בעיסוק בשאלת תרומת הזרע לרווקות מבוגרות – התעלמות מחיות הזרע ומהאחריות של בעל הזרע לזרע שהתהווה בגופו. התעלמות זאת איננה מפתיעה, שהרי אחד מנדבכי היסוד בתודעה המגדרית שלנו, הדתית והחילונית, היא ההתעלמות מ"ברכת הזרע" של הגבר. לכל היותר עסקו הפוסקים בענייננו באפשרות שיש בתרומת זרע של יהודי איסור של הוצאת זרע לבטלה. אך האם היחס לזרע הגבר מתמצה בעניין הזה?
לגבי הדרישה לשמור על אנונימיות התורם, יש באמירה זאת הנחה שלגבר אין עניין בזרע שיוצא מגופו – לאן ולמי הוא יגיע – ובוודאי אין לו כל אחריות בעניין. לעומת זאת, באפשרות של תרומה של יהודי לבנק הזרע קיימת הנחה הפוכה; התרומה לא תיחשב הוצאת זרע לבטלה רק אם התרומה נחשבת כטיפול פוריות. לענייננו אני מבקש להדגיש שישנה משמעות מרחיקת לכת עבור הגבר התורם, אם קיימת הנחה שמטרת התרומה היא יצירת חיים חדשים. הרי חשיבה שכזאת מחייבת את הגבר התורם לקבל אחריות כלשהי לילד שייולד.
נחדד נקודה חשובה זו. אם גבר תורם את זרעו רק עבור בצע כסף, הרי זה סוג של זנות. לעומת זאת, האם אין חובה על הציבור לעודד תרומה מטעמים חיוביים – למשל, עזרה לרווקה מבוגרת ללדת או תרומה של רווק מבוגר שייוולדו ילדים מזרעו, ובכך ימשיך את קיומו האישי בעולם?
והנה נתון חשוב. נכון להיום החוק במדינת ישראל מחייב אנונימיות כדי להגן על ה"תורמים". גם כך אין הרבה תורמים, וכשקיים חשש שהילד שיגדל יתבע מזונות או דברים אחרים מהאבא, הצפי הוא שפחות גברים ירצו לתרום. ואולם, יש לדעת שבאנגליה הורידו את האנונימיות באופן חלקי. לתקופה מסוימת מספר התורמים ירד, אבל לאחר זמן המספר עלה בחזרה עם שינוי פרופיל. התורמים ברובם לא היו סטודנטים הזקוקים להכנסה קלה מהצד, אלא אנשים מבוגרים יותר, שעשו חשבון משמעותי מבחינת מימוש שאיפות חייהם.
בכך הגענו להבנת משמעות ההתעלמות מחשיבותו של זרע הגבר. אחת המטרות המרכזיות בתורה בעיצוב הלכות ההורות היא הטלת חובות על האב. אחרי שנולדו בתו או בנו, שמחת האב חייבת להיות מלווה בקבלת אחריות לזרעו, כלומר לילדיו. ההנחה שבבסיס החוק הישראלי, שאין לגבר התורם כל זיקה וכל אחריות לזרע היוצא מגופו, מהווה אחת הפגיעות הקשות בקדושת המשפחה. מתוך העוצמה המוסרית של הפסיקה התורנית יש חובה להכריז בקול צלול שחוק המחייב אנונימיות בתרומת זרע פוגע באופן אנוש בערך המשפחה.
תהליך בחסות בית הדין
לסיכום, את הבקשה של רווקה מבוגרת ששמרה על טהרתה לאורך שנים, ושהתאמצה בכל כוחה למצוא בן זוג, להביא ילד לעולם – יש לראות לא רק כבקשה אישית אלא כשאיפה העולה מעומק הקדושה הישראלית. בהתאם לכך יש למסד את המשאלה הזאת ואת מימושה מצד האישה במחויבות לצאת מהאישי אל מרחב הגדול מהאישי. משמע, יש להכניס את תהליך ההחלטה ואת הלידה עצמה למסגרת מקובלת של כינון קדושת המשפחה. במיסוד משפחה כזאת יש לעודד תרומת זרע של יהודים מזוהים – ובעיקר של רווקים מבוגרים – ולחייב קבלת אחריות כלשהי של התורם לזרעו.
כיצד תתבצע מדיניות שכזו? ההחלטה של רווקה מבוגרת ללדת והלידה עצמה יתקיימו בזיקה לבית דין או לשליח בית דין, כמו בסידור קידושין וגירושין. זאת גם לשם פיקוח על המעשה (גיל הרווקה וההשתדלות והמאמצים שלה בעבר להתחתן) וגם כדי להדגיש שמדובר ביצירת משפחה הממשיכה את קיום הדורות בכנסת ישראל. ממילא ייעשה מאמץ שהתהליך ייעשה בנוכחות בני המשפחה.
נוסף על כן, כדי לעגן את לידת הרווקה המבוגרת ביסודות של קדושת המשפחה יש לנסח הסכם שלפיו הרווקה והגבר היהודי הידוע התורם את זרעו יסדרו את העניינים ביניהם. בלעדיו, אין מעמד חוקי לקיום המשפחה, לא מבחינה משפטית ולא מבחינה קיומית־רוחנית. דוגמה לדבר היא הסכם הגירושין, אשר חלק מרכזי בסעיפיו מפרט את חלוקת האחריות לטיפול בילדים והסדרי ממון הקשורים לכך ללא קיום של קשר אישות בין האיש והאישה. כך גם יהיה האופי של "הסכם ההתקשרות" בין האישה המעוניינת להקים משפחה חד הורית בתרומת זרע לבין הגבר היהודי שתרם מזרעו. לפי "הסכם ההתקשרות" עיקר האחריות לגידול הילד ולמימונו יוטל על האם, אך גם גבר התורם את זרעו חייב לקבל על עצמו אחריות כלשהי לילד שייולד. כך יובטח שהמשפחה החד הורית הזאת תתקיים ותתבסס במציאות של אב נוכח.
ומי יודע? כמו אצל בני זוג נשואים שילדיהם מהווים חלק משמעותי מהדבק בזוגיות שלהם, ייתכן שהסכמי התקשרות אלו יביאו מזור למספר רווקות שסיבוכי רווקותם לא היטיבו להן, וכעת יימצא גבר לשם חיי נישואין.
