"אנחנו יכולים להגיע לגובה של קיום שקשה לנו לדמיין אותו עכשיו"

באמצע הריאיון עם ד"ר דניאל שליט, הוא לוקח הפסקה כדי להמחיש לי את ההזדקקות של ההשראה המיסטית המופשטת לפרטים הקטנים. איך גם מאסטר עם ערוץ פתוח אל מקורות השראה קוסמיים מבטא את היצירה שלו תוך תשומת לב לביצוע מדוקדק ומהודק. המוסיקאי־פילוסוף־מקובל בן ה־79 מתיישב מול הפסנתר ומנגן פרק של באך עבור התזמורת הפילהרמונית. אני עוצם עיניים ומתמסר לנגיעות הצליל שלו. משהו שקשה לצמצם למילים מתרחש בחדר ברגע הזה.

התנ"ך ובעקבותיו המקובלים מדברים על הקשר שבין המוסיקה לנבואה. "והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה". לא פעם חשתי שיש במוסיקה הגבוהה רובד נוסף, כזה שלא עובר דרך האוזניים של המאזין אלא נספג דרך הגוף. מין ויברציות פנימיות של הצליל שנקלטות בבטן ובחזה ומחוללות פתיחה בתודעה.

"הבחנתי בזה לפני הרבה שנים כשהייתי מוסיקאי צעיר. התבהרה בי אז תפיסה שלפיה יש במוסיקה ארבע רמות: רובד גופני, רובד רגשי, רובד הכרתי ורובד טרנסצנדנטי. ניסיתי להסביר את זה לקולגות והם לא הבינו. אמרתי לעצמי, היהודים צריכים לדעת, אשאל אותם. הלכתי לרב שטיינזלץ ואמרתי לו שאני מרגיש שיש ארבע רמות למוסיקה ואולי הוא יוכל להסביר לי את התופעה. הוא אמר לי: 'אני לא מבין במוסיקה, נולדתי אנטי מוסיקלי וקשה לי אפילו לחזור על ניגון'. יצאתי ממנו ריקם. יותר מאוחר הלכתי לרב יצחק גינזבורג. הוא אמר לי 'ברור, זה כנגד ארבע אותיות הוי"ה'. התחלתי ללמוד אצלו קבלה והרגשתי שאצלו מדובר בגוף ידע חי, כמו שלומדים ממורה רוחני אמיתי, לא רק גוף ידע יבש.

"בעיניי התובנה הזו היא אבן יסוד מרכזית ברמה הגבוהה של המוסיקה. יש מוסיקאית חירשת מופלאה בשם אוולין גלני שמבצעת יצירות מופלאות מבלי לשמוע אותן, רק דרך תחושות הגוף. כשהיא עולה על הבמה היא חולצת נעליים כדי לחוש את הוויברציות מהרצפה. ז'אק לוסיראן הוא סופר וגיבור רזיסטאנס צרפתי, שהתעוור בגיל 8. הוא אמר שיש דברים שאתה יכול לראות רק אחרי שאתה מתעוור. הוא העיד על עצמו שהוא רואה בכל הגוף ושומע בכל הגוף. בסיפורי ר' נחמן יש מקום נרחב לעיוורים ולחירשים שרואים יותר מכולם ושומעים יותר מכולם. התפיסה העמוקה היא שהראייה והשמיעה שלנו הן פשרות מוגבלות לצורך תפיסה שטחית. בעומק, הראייה שלנו רחבה הרבה יותר ממה שמציעות העיניים, והשמיעה עמוקה יותר מהטווח שמאפשרות האוזניים".

 

הלוך ושוב אל המוזיקה

דניאל שליט נולד בנתניה בשנת ת"ש (1940). כמה שנים לפני כן עלתה אִמו במסגרת תנועת הנוער גורדוניה. אביה הפקיד בחשבונה את סכום הכסף המינימלי על מנת להחשיבה כמשקיעה כדי לקבל סרטיפיקט. בחודשים שלפני פרוץ המלחמה היא נסעה לפולין כדי לבקר את משפחתה, ונמלטה משם ברגע האחרון ממש עם תחילת המלחמה. כל המשפחה המורחבת נספתה בגטו לודז'. אביו, יליד פולין גם הוא, היגר מפולין לדרום אמריקה כמה שנים לפני המלחמה כדי להתפרנס ולשלוח כסף למשפחתו. לפני השואה הוא הגיע ארצה אך משפחתו נשארה בפולין ונספתה שם. "אני יליד הגטו שנולד בארץ", אומר שליט.

בני הזוג התחתנו בשנת 1939. שליט למד בבית הספר העממי ובתיכון ע"ש טשרניחובסקי ובמקביל החל את לימודיו באקדמיה למוסיקה בתל אביב. הוא התגייס לתזמורת צה"ל ולאחר שחרורו עבד במשך כשנה כמנצח התזמורת ("בין המייסד ריקליס למנצח השלישי גרציאני"). לאחר מכן נסע להשתלמות מוסיקלית בלונדון. כשחזר ארצה עבד כמנצח המשנה של גארי ברטיני בתזמורת הקאמרית הישראלית שייסד ברטיני. המוסיקה הייתה מרכז חייו עד לאחר מלחמת ששת הימים ("הופענו במחנות בימי ההמתנה שלפני המלחמה").

לאחר המלחמה החל ללמוד פילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, ושם נחשף להגותו של הרב קוק. "בשלב הזה הייתי בלי כיפה על הראש, אבל בטקס חלוקת תוארי הדוקטור כבר הופעתי עם קסקט". בשנת 1973 הוא נישא בנישואים שניים לרות, ובשנת 1975 נולדה להם בת. בשנת 1985 הצטרפה המשפחה ליישוב קדומים ושם התגוררה עד לשנת 2009, אז עברה לכפר סבא.

תהליך התשובה שעבר לווה בשינוי עמוק באורח החיים. שליט זנח למעשה את העיסוק במוסיקה למשך עשור וחצי. הוא לא חזר לעיסוק מקצועי במוסיקה, אבל חזר להגות מוסיקלית, כשהחל לעבוד על הספר "יודע נגן", ולהלחנה. יצירותיו מנוגנות בהרכבים קאמריים ובתזמורות סימפוניות בארץ ובעולם.

המסלול התורני שלו היה אוטודידקטי ברובו. הוא לימד תקופה מסוימת בישיבת קבר יוסף לפני שהגיע אליה הרב יצחק גינזבורג, ובשלב מסוים החל לכתוב את ספריו: שיחות פנים, אור שבעת הימים, יודע נגן, ספר הקניון ועוד. במהלך השנים התפרנס מהוראה והרצאות במסגרות שונות.

דניאל שליט הוא מהראשונים שיצרו חיבורי עומק בין קבלה, פילוסופיה, היסטוריה ומחשבת ישראל. במובנים רבים הספרים שלו לקחו את עולם מחשבת ישראל צעד אחד קדימה, והציעו תבניות חשיבה והמשגה שהקדימו את זמנן. אלא ששליט לא כיהן כראש ישיבה ולא עמד בראש קתדרה אוניברסיטאית, ולכן לא העמיד תורות של תלמידים שהפיצו את משנתו. אוצרותיו נותרו מוטלים בקרן זווית ומוכרים בעיקר ליודעי ח"ן. חלק מעוקביו האדוקים נחשפו למשנתו מהטורים שפרסם בזמנו בירחון נקודה או מהרצאות שהעביר פה ושם, אולם שמו נותר כמעט אנונימי עבור רוב הציבור הדתי לאומי.

הריאיון מתקיים לרגל הוצאת "פרקי ישראל" – ספרו השביעי של שליט, והשלישי בטרילוגיית "ארץ ושמים" שעוסקת בתיאולוגיה מודרנית. הספר מציע היסטוריוסופיה יהודית. הוא בוחן את התקופות השונות של תולדות ישראל: תקופת התנ"ך, ימי חז"ל, הגלות והשיבה ארצה; מקביל אותן למבנה ההיסטוריה המערבית הכללית: העולם העתיק, העולם הקלאסי של יוון ורומא, ימי הביניים והזמן החדש – ומבקש להראות שלמרות הפערים העמוקים והשוני הגדול שבין התקופות, הן מתקשרות לאחדות אורגנית ומבטאות התפתחות של רעיונות ומעשים. הסיפור היהודי אליבא דשליט הוא תהליך מורכב ומרתק המכוון כולו לבניית דמות האדם האוטונומי העומד לפני הא־לוהים. כל תקופה היא הארה היסטורית המדגישה היבטים מסוימים ומזניחה אחרים, אולם אט אט מתפתחת האינטגרציה. אזורי הקיום והזהות השונים מתכנסים לכלל אחדות אורגנית ורוחנית. במובן הזה היהדות נושאת בשורה אוניברסלית־משיחית של תיקון האדם והעולם.

מבחינה מתודולוגית שליט צועד בעקבותיהם של הרב קוק ("מהלך האידאות בישראל" ו"מאמר הדור"), הרמח"ל (דעת תבונות) והכוזרי, אולם ארגז הכלים שהוא מציע רחב הרבה יותר, במיוחד בתיאור הזיקות ויחסי הגומלין שבין התפתחות הערכים ביהדות לתמורות שעברה התרבות העולמית. שליט משלב בספריו תחומי ידע רבים ומגוונים: פילוסופיה קלאסית, פוליטית ומודרנית, מוסיקולוגיה, תולדות האמנות, מדע הדתות, מחשבת ישראל מתקופות שונות וקבלה.

 

ביקורת הפוסטמודרניזם

לפני שאנחנו מגיעים לספר החדש אני מבקש לברר איתו נקודה שריצדה לי בחיבוריו הקודמים. שליט היה מהמבקרים הראשונים של הפוסט מודרניזם בהגות הציונית־דתית, עוד לפני שרוב הציבור הכיר בכלל את המושג.

התיאוריות הביקורתיות נועדו במקורן להחדיר קצת ענווה בתפיסות שהתפתחו החל מתקופת הנאורות. המדע האנליטי והאמפירי החליף את מקורות הסמכות והידע המסורתיים, והתמכר לתחושת הכוח והשליטה. הלך הרוח הזה ששרר במדעים המדויקים התפשט מהר גם למדעי הרוח והחברה, עד שבא הפוסטמודרניזם ופוצץ את הבלון הנפוח. פוקו, דרידה ואחרים חשפו את המארג הסבוך של אמונות קדומות, הנחות, ציפיות והטיות הרוחשות מתחת לעמדות האובייקטיביות לכאורה שלנו. הם הצביעו על הכוחות החזקים הפועלים עלינו בזירות קיום שונות: פסיכולוגיה, סוציולוגיה, פוליטיקה, כלכלה. הוגים כמו הרב שג"ר עטו על ההזדמנות וראו בהגות הפוסטמודרנית אופציה להחזרת הענווה ולשיקום האמון בעמדה הדתית. ד"ר שליט לעומתו היה מאלו שהדגישו את הסכנות.

למה התמקדת בסכנות ולא בפוטנציאל?
"כשהתחלתי לכתוב את הספרים שלי עדיין לא הכרתי את המונח פוסט. אבל כבר ב'שיחות פנים' וב'ספר הקניון' עמדתי על הדגש המופרז של ההגות הביקורתית בשלילת המהותנות. אין אמת, אין, אין, אין. נוצרה תנועה חזקה מאוד של דה־קונסטרוקציה ושלילת כל ערך חיובי. בפוסט־מודרניזם היה המון פוטנציאל, אבל הוא הפך לערלה בלתי חדירה עבור מבקשי אמת. כשאתה מתעמק בטקסטים אתה רואה שהם מפרקים בצורה כה יעילה את היומרה לאמת, למהות, לערך או לסמכות, שאם תתמכר לטענות שלהם לא תוכל להתרומם ולהמשיך.

"ההתחלה שלי הייתה נקודתית. התבוננתי בטקסטים פמיניסטיים התוקפים את ההלכה ומציגים אותה כמנגנון שליטה של גברים בנשים ותו לא. התמודדתי עם זה בספר 'אור שבעת הימים'. ניסיתי לגעת בשורשים הרוחניים של יחסי הגבר והאישה, לשקם את ההבחנות המהותניות בצורה מאוזנת יותר. בשלב הזה הבנתי שהתפיסות האמוניות לא יכולות לדרוך במקום, שגם את המהותנות היהודית עצמה צריך להושיע. המהויות שלנו הן לא האידיאות האפלטוניות החקוקות בשיש, שאינן זזות ואינן משתנות. הן דבר ה', דיבור ה'. דיבור מצביע על שיח הדדי שיש בו התפתחות וכאן נדרשת המעורבות שלנו.

"הפוסטמודרניזם יכול היה להביא ענווה גדולה למין האנושי. הצרה היא שהוא נפל למין יוהרה חדשה. במקום להטיל ספק הוא מכריז שברור לו שאין כלום. ה'סטרא אחרא' החכם התלבש על הספק והפך אותו לוודאות, ובמקום ענווה קיבלנו עליונות. ברמה האישית אני שחררתי את זה ואני הרבה פחות עוסק בזה היום. אתה לא יכול להתווכח כל הזמן ולענות כל הזמן, עדיף להתמקד בבניית הנקודה החד־פעמית שלך. הדרך היחידה לשקם את האמון באדם ובאלוהים היא העפלה אישית אל האמת הפנימית. חיפוש אישי אחר נקודת משענת חדשה. בניית נקודת הוויה מחודשת".

 

חוזר לקוד הקבלי

אני מבקש לברר עם שליט את הדגש הגדול שהוא נותן לקבלה בהגות שלו. לטקסטים של קבלת האר"י היו כידוע כמה מפרשים גדולים: הרב קוק, מורי החסידות, הרמח"ל, הגר"א ועוד. אפשר להמחיש את ההבדל בין המקור לבין הפרשנות באמצעות ההבחנה שבין מדע בסיסי למדע יישומי. הראשון הוא הפורמולה המופשטת הטהורה, והשני הוא היישום שלה בסיטואציה מסוימת. ברוב הזרמים הרוחניים המבוססים בעקיפין על קבלת האר"י (תלמידי הרב קוק, ישיבות וולוז'ין, העולם החסידי) לומדים את האינטרפרטציה של הפרשן ולא נוגעים בקוד הקבלי עצמו.

מי שקורא את הספר שלך בקריאה זהירה מבחין שאתה מקפיד לחזור ל"קוד" הקבלי ולחדש ממנו. חלק גדול מהחידושים שלך נובעים מפרשנות לתורת הנסירה הקבלית: האדם ננסר מאלוהיו ומפתח את המדע, עם ישראל ננסר מהקודש ובונה את החול, האישה ננסרת מהאיש ומובילה תהליך פמיניסטי.

"זה נכון, אבל כל התובנות הללו התחילו אצלי עוד הרבה לפני שפגשתי את הקבלה. אחד הביטויים של הנסירה הוא ירידת הדורות. זו תופעה שהבחנתי בה בשלב מוקדם. כשאתה קורא את מרקס ואנגלס, אתה מבין שמדובר בענקים. בדור שאחרי יש פתאום נפילה איומה. בפילוסופיה, מהיידיגר וקירקגור וברגסון צנחנו לדור של ברגמן. כשאני הלכתי ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה הרוח של פעם נעלמה, ועסקנו בניתוחים הקטנוניים של הפוזיטיביזם הלוגי, כאלו שלא מנסים בכלל לגעת בשאלות הגדולות של הקיום האנושי. כך גם במוסיקה. אחרי דור הדעה של מאהלר מגיעים יוצרים המבטאים עולם סיוטי המקביל לזה של מחזאי ומשוררי האבסורד, ומשם נפלנו לתת התרבות של הפופ והאירוויזיון.

"אמרתי לעצמי, זה לא יכול להיות. הם הרי לא מדברים אחד עם השני. ההוגים הפוליטיים לא יודעים מה קורה במוסיקה, והמוסיקאים לא יודעים מה מתרחש בפילוסופיה. ברור לי שיש פה יד מכוונת. ההכרה הזו הייתה עבורי סוג של התגלות דתית. חיפשתי כתפיים להיתלות עליהם וכשגיליתי את הרב קוק שמחתי כמוצא שלל רב. למדתי שיש נסירה, שיש מוחין דקטנות, שיש תקופות של רגרסיה עמוקה שהאנושות נכנסת אליה לפני שהיא מולידה דבר חדש".

וזה הוביל אותך לקבלה?
"כן. הלכתי ללמוד את המקור וכשהתעמקתי בכתבים חטפתי הלם. אמרתי לעצמי, הכול כבר כתוב פה ואין לי אלא לשתוק. לקח לי כמה שנים לעכל ולהפנים את העולם החדש. הפסקתי לעסוק במוסיקה ובכתיבה, וחייתי כמו זחל שרק אוכל ומעכל, אוכל ומעכל. הקבלה היא באמת סוג של מדע בסיסי כי המקובלים לא עסקו לא בהיסטוריה ולא בפילוסופיה, אלא בשלבי נסירת השכינה מזעיר אנפין (כינוי לקב"ה. י"י). אבל אתה לומד אותם ובמקביל לומד את הרמח"ל ואת הרב קוק ורואה איך הם עשו את היישום לזמנם ולמקומם. ככה לומדים את השפה הפנימית".

מצד שני הטקסט הקבלי יכול להוביל לשבר לא פשוט. כשהרב קוק כתב את מאמר הדור על בסיס תורת הנסירה, הרעיון היה שהחילון הוא ירידה לצורך עלייה. אבל עוברות השנים ואנחנו מגלים שהכפירה כאן כדי להישאר ואפילו "האידיאה הלאומית" קורסת. כך גם בפמיניזם: בזרמים הרדיקליים הנסירה מהגבר לא מובילה לחיבור שוויוני גבוה בין המינים אלא למלחמה מגדרית. במקום דרמה עם משבר באמצע וסוף טוב, קיבלנו שבר שהולך ומעמיק.

"הקבלה אכן מתארת את הדינמיקה בתנאי מעבדה, בעולם האצילות שבו אין כוחות התנגדות. בעולם שלנו שנברא 'זה לעומת זה' יש 'יניקת קליפות' מאוד חזקה. המצב שתיארת גורם לייסורים עמוקים מאוד בשני הצדדים, ואני לא חושב שהצד הננסר מרוצה. אני רואה את השמחה הגדולה סביב האירוויזיון שהשחית לחלוטין את המושג מוסיקה וחווה כאב גדול. ה'אחוריים' שלנו עמוסים בכוחות של פיצול והפרדה, ואנו זקוקים לפועלים שחורים שילחמו על חזרה ל'פנים בפנים'. האר"י לא בהכרח כתב סיפור אופטימי.

"כשאני מתעמק בתיאור הסכנות והקשיים אומרים לי, מה לך ולראיית שחורות? למה לא תתמקד בנחמה, במה שכן אפשר לעשות. אבל אחרי הכול אני מאמין שחידוש הברית אפשרי. זה אפילו לא עניין של אופטימיות כי אופטימיות היא תכונת אופי; זו מסקנה מראיית עומק של המציאות. הכלים לריפוי ולתיקון נמצאים פה".

מפגש ישיר עם הטקסטים הקנוניים

נלך רגע אחורה, איך התחיל המסע שלך?
"עד גיל 35 הייתי מוסיקאי חילוני. חשתי מצוקה רוחנית, הלכתי ללמוד פילוסופיה והפכתי לתלמידו-מתוך-ספריו של הוגו ברגמן, איש טוב שמסביר לך כל דבר. ברגמן עצמו היה בתווך שבין סוף השכל לתחילת המיסטיקה, והוא הכיר לי לא רק את הפילוסופים אלא גם את המיסטיקנים. דרכו הכרתי את רודולף שטיינר, את שרי אורבינדו ואת הרב קוק. בשביל ללמוד את שטיינר למדתי גרמנית, עם אורבינדו היה קשה לי להתקדם בגלל הסנסקריט, ואת הרב קוק קיבלתי במגרש הביתי של שפת-אמי, העברית (למרות שבאופן פרדוקסלי, השפות שדיברה אמי היו דווקא יידיש ופולנית, ועברית למדה רק בארץ).

"המפגש עם תורת הרב קוק הכניס אותי להלם. דרכו קלטתי שאני יכול ליצור קשר ישיר עם ספר בראשית ועם ישעיהו, עם טקסטים קנוניים של שירה נשגבת שיהודי בגלות לא יכול היה להרגיש בכלל בגלל הפער הלשוני. אחרי שנתיים פתחתי את פרשת השבוע ונפלתי על הפסוק 'ראה נתתי לפניך… ובחרת בחיים'. הרגשתי שאני נוגע בחומרים מלאי השראה שהם לא מפה בכלל. אגב, מהר מאד, עוד בקריאת ההפטרה, נתברר לי שזוהי פרשת נצבים שהיא דווקא פרשת בר-המצווה שלי – והיא פרשת התשובה".

הספרים שלך עוסקים בתיאולוגיה ובפילוסופיה, אבל יש בהם קריאה עמוקה להתחדשות רוח האדם, ולחידוש הארת הנבואה. כשאתה מביט בעולם התורה הציוני־דתי המרכיב הזה כמעט לא קיים היום. חניך הישיבות הסרוג הממוצע גדל לערכים, למשפחה, לקהילה, להגשמה מעשית, אבל ממש לא להתבוננות מיסטית ופתיחת צ'אקרות. הסצנה הרוחנית הפרה־פסיכולוגית קיימת היום בעיקר בעולם החילוני, ואפילו הניאו־חסידות הציונית דתית שרחשה פה לפני שני עשורים די דעכה היום.

"זה קשור לנושא הקודם שדיברנו עליו. יש פחד עמוק בעולם ההלכה, זהירות ופחד בשל הסיגים והלכלוך שדבקו בתנועות הניו־אייג'. אני עצמי הפנמתי את החששות ההלכתיים עד שבשלב מסוים הבנתי שאם רק זה מה שינהל אותי לא אוכל להתקדם. המחירים כבדים והדילמות לא פשוטות. אתה רואה מקובלים שלא חורגים מלימוד עיוני של טקסטים, לומדים במשך שנים קבלה בלי לגעת ברוח שלה. הילדים של הרבנים הללו הולכים לטיבט כדי לחפש את מה שהם לא קיבלו בבית.

"מה האלטרנטיבה מנגד? הרוחניות הניו־אייג'ית הפכה במקרים רבים לניאו־פגאניזם המושך את האדם מטה. השווה למשל את סצנת הטנטרה המערבית העכשווית למקור המזרחי. שם היא פותחה עם משמעת, דיסציפלינה ושליטה עצמית מאוד גבוהה. הרחוב המערבי דרדר אותה לרמות הנמוכות ביותר של אבדן שליטה מוסרית. אז מה אתה מצפה מהרבנים, שילכו לברר את זה?"

אז איך מבקרים את הרוח, איך שומרים עליה מהסתאבות?
"השרלטנות היא הסכנה הגדולה של התורות הרוחניות והמורים הרוחניים. אני לא רוצה להופיע כנביא או כאיש בשורה. מה שכן, אני מרגיש שכאשר אדם מפנים במשך הרבה שנים כלים שיטתיים, מדודים ורציניים, אז גם כאשר הוא נפתח לממדים טרנסצנדנטיים התשתית שלו לא נעלמת. קח, למשל, תלמיד במוסיקה. במשך שנים ארוכות הוא מחקה את הגדולים, ויום אחד הוא מגלה שהוא יכול לעוף לבד. החופש שלו בנוי על ההפנמה העמוקה והעבודה שהושקעה כל השנים. זו לא הפקרות. מי שנמצא במקום הזה יודע להבחין בין זיוף למקור.

"הזכות שלי הייתה שהקב"ה העביר אותי במסלול עוקף דתיים ורבנים. יש במזרח הרבה פרקטיקות מאוד איכותיות כמו צ'י קונג ויוגה, יש בו כוחות מטהרים ומתודולוגיות שמסייעות לך להתחבר לשדה קוסמי מטהר. מתוך הבסיס הזה חיפשתי את ה'מֵעבר' היהודי, את החיבור לתורה ולמצוות מתוך כוונה אחרת. הסיפור שלנו עם הקדושה נמצא מעבר לעולם ומעבר לאנרגיות הבריאה. יגעת ומצאת תאמין".

 

טכנולוגיה כהתפתחות רוחנית

"כשאתה מתחיל ללמוד תורה ברגישות אתה מבין שרשב"י הוא לא מה שחשבת. ש־12 שנים במערה זה לא רק עיסוק בהוויות אביי ורבא אלא גם היטהרות מאוד גדולה ותהליך נפשי ורוחני עמוק. אתה ממשיך לספרות ההיכלות ולומד על ר' עקיבא ועל יורדי המרכבה. אתה מתחבר לצדדים הפנימיים בתורות של דמויות כמו הרמב"ן והרמב"ם. אתה מזהה את החלק הא־לוהי שבתורה ופוגש את החסידות, שבניגוד למה שחושבים מאוד קשה להסביר אותה לאנשים בני דורנו. מדובר בדמויות שחיו בכמה רבדים באופן סימולטני. קח גם את הרב קוק: בעולם אחד הוא הרב הראשי, בעולם אחר הוא חבר של מלאכים ושרפים, ובעולם שלישי הוא בדבקות מול הקב"ה בעצמו, וכל שלושת רובדי הקיום הללו התרחשו פה אצל בשר ודם שהסתובב בינינו לפני 80 שנה בלבד".

אתה מדבר על הידרדרות הדורות אך במקביל מכיר בכך שקפיצת הדרך הטכנולוגית העצומה של דורנו איננה רק "חומר". משהו ברוח האדם דוחף את האנושות לפריצת גבולות: עיצובית, גיאוגרפית, פסיכולוגית. הקפיצה הגיעה לרמה שהיא הפכה נתחים שלמים מהמיסטיקה העממית למיותרים. רבים מאלה שהולכים לחצרות המקובלים הממוסחרים הולכים על מנת לקבל מענה למחלה, פוריות, זיווג, פרנסה וכדומה. אלא שחלק גדול מהבעיות הללו נפתרות היום באמצעות הטכנולוגיה, והצורך הפסיכולוגי במיסטיקנים עממיים הולך ומצטמצם.
"ייתכן מאוד. המקום הנמוך ביותר בועט אותנו למקום הגבוה ביותר. קח למשל את צעדי הענק בתחום האינטליגנציה המלאכותית. הניסיון להגיע לסוג של ידיעת כול הוא לגמרי השראה של הנפש הא־לוהית. הטכנולוגיה מנסה היום לאפשר לאדם להיות בכל מקום ולדעת את הכול. זה יושב על שכבה מאוד גבוהה בנפש, אבל כשהסטרא אחרא מתלבשת בזה היא סוגרת עלינו את השמים. השמים שמעל הקיום האנושי נסגרים ומצטמצמים לסוג רדוקטיבי מאוד של בינה. האדם הטכנולוגי הפסיק להתעניין בבינה שלא ניתנת לכימות, ובכך הוא דיכא מאוד את הרוח שלו.

"הבינה המלאכותית יכלה להיות שער לבינה אמיתית, זו שמעבר לכל כימות. הבינה האמיתית היא דעת הכול, בגבהים שבהם חיו הבעל שם טוב והאר"י. האר"י אמר לתלמידיו – בכל רגע שאני עוצר בשביל לדבר אתכם אני מפסיק את השפע שזורם דרכי לעולם. התודעה שלו נמצאת במרחב אינסופי של דעת שבו אתה לא עוצר כדי לספור או למדוד כמה אתה יודע. זה עולם של נביעה אינסופית, של השראה שלא נפסקת. לזה מתייחס המושג הברסלבי 'נחל נובע מקור חכמה'.

"ההוויה העמוקה שאליה אנחנו שואפים היא לא רק 'אומני־סיינס', כלומר דעת הכול, אלא גם 'אומני פרזנציה', כלומר הנוכחות בכול. מכשירי הניטור המשוכללים שיש לנו היום בטלפון הנייד הם קריקטורה. מצב תודעה של נוכחות בכול הוא רמת קיום אחרת לגמרי. אבל אחרי כל הביקורת, ברמה העמוקה הטכנולוגיה אכן משקפת התפתחות רוחנית. בתחילת המהפכה התעשייתית האנושות התלהבה ממנועי קיטור עם דוודים, מנופים גדולים ופועלי מכרות שעובדים בפרך. היום הכול קל, הכול זמין בטאצ' ובקליק. אלו מילים קלות, אתה מגיע לכל מקום במגע מרפרף על מסך זוהר. אי אפשר שלא לראות כאן שיקוף לתכונות א־לוהיות, ולכן אין פלא שיש אפיל, יש קסם לעולם הטכנולוגי. אבל כל זה צריך לדחוף אותנו חזרה למקור. כפי שטכנולוגיית המידע ייתרה את הצורך באגירת ספרים, גם בלימוד התורה השינון הטכני של הידע הופך למיותר. צריך לשאוף לרמה הבאה".

 

ברית מאפשרת גמישות

סוגיית הברית תופסת חלק משמעותי מהתורה שלך.
"הברית היא מושג מתפתח. התפיסה הליברלית גוזרת את ההתנהגות האנושית מהאמנה החברתית. לפי זה, ההסכם בינינו הוא שמגדיר את גבולות הגזרה שלנו. ואילו לפי התורה מה שמגדיר אותך הוא הברית, זו האטמוספרה שבתוכה אתה חי. התחלנו בברית האדם הראשון – המין האנושי עם בוראו. אחר כך ברית נוח, המכוננת את האנושות התרבותית. אברהם כונן ברית טוטאלית אבל לא מפורטת, ובברית סיני מתחדשים תרי"ג פרטי הברית. עזרא ייסד את ברית התורה שבעל פה, ובגלות הייתה לנו ברית שלוש השבועות – אנחנו שומרים על המינימום והוא ידאג לכך שלא יכלו אותנו. חיים על אש קטנה. היום אנחנו נדרשים לחידוש הברית בתורת ארץ ישראל, כלומר, שמא ואולי – לחדש את רוח הקודש והנבואה, כמו שצפו הרב קוק והנזיר? זוהי קפיצה שקשה מאוד לעשות בדור אחד".

הפרשנות שהעמדה החרדית נותנת לשמירת הברית היא הגבהת החומות והתבצרות בפרטים.
"לפעמים זה הפוך. דווקא הברית העמוקה ביותר מאפשר גמישות גדולה. מי שקשור באופן עמוק יש לו אמנם חוש מפותח מאוד לפרטים, אבל הוא לא עובד בצמידות להוראות הפעלה. אתן לך דוגמה מהמוסיקה. אני בחרתי בפסנתר. בשביל להגיע לרמות הגבוהות של היצירה אני לא יכול לדלג לחליל ומשם לאקורדיון. אני חייב נאמנות לערוץ הביטוי שלי. אבל אחרי שהגעתי לשליטה גבוהה בכלי יש לי חופש גדול לבטא רוח שהיא הרבה מעבר לביצוע טכני של יצירות.

"בגיל 35, לפני החזרה בתשובה שלי, הצעתי לאשתי לחיות בפוליאמוריה. זה היה מבחינתה קו אדום והיא אמרה לא. תעבור את כל התיקונים שאתה צריך, אבל תעבור אותם איתי. בזכות זה יצאנו לדרך ארוכה והגענו למצב שהיום הייתי בוחר להיות איתה גם בגלגול הבא. הברית היא שיחה, התפתחות דיאלוגית שמתרחשת בין שני צדדים מחויבים".

בתיאור שלך את הברית יש שני מרכיבים: מצד אחד אתה מתקן בתוך המקום שלך, ומצד שני יש רגעים של קפיצה ודילוג.
"מושג הדילוג הוא מרכזי בעיניי. התורה שבעל פה היא דילוג משמעותי מעולם הנבואה בתורה שבכתב. זאת השראה א־לוהית מלמעלה למטה וזאת התפתחות אנושית מלמטה למעלה. הקבלה היא דילוג מעולם ההלכה, החסידות היא דילוג מהקבלה. כל התופעות הללו גורמות לנו להבין שהתורה לא ניתנת ברצף אלא בקוונטים. במנות שכל אחת מהן יוצרת מטמורפוזה ובוראת מצב תודעה חדש. ההבנה הזו פותחת אותנו למנה הבאה. לא אהיה טיפש לנחש מה היא תהיה, אבל כן אציע להאזין ולהתבונן באמצעות כלי הקליטה שבנינו במשך 2,000 שנה. אנחנו באמת יכולים להגיע לגובה של קיום שקשה לנו לדמיין אותו עכשיו.

"הרב הנזיר דיבר על ההיגיון השמעי שמאפיין את התורה שלנו. לראייה יש סוף והיא מציגה קווי מתאר חתוכים וסופיים כמו בפילוסופיה היוונית. השמיעה היא אינסופית, פתוחה הרבה יותר. אתה לא מגביל את הממצאים שלך לציפיות ופתוח למה שיבוא, וכאן טמון כוח ההתחדשות האינסופי שלנו. זה אולי הגשר של היהדות לתורות המזרחיות".

אתה לא מציע הוראות הפעלה לבית ספר לנבואה, אבל כן קורא לתהליך עמוק של התבוננות והתעלות רוח האדם.
"כשאדם כותב ספר הוא בדרך כלל מקדים הקדמה שבה הוא מסביר לקורא מדוע הספר נחוץ. אני אחרי השלמת הכתיבה ועדיין לא יודע לענות לעצמי על השאלה הזו. מהם הכלים שאני נותן לקורא כדי לעבור את המסע. מצד שני כשביקשת ממני לערוך את הריאיון חששתי שלא יהיה לי מה לומר, שאפחד מניסוחים לא מדויקים ואבקש ממך לחשוב על הדברים ולחזור עם תשובות מאוחר יותר. אבל ברוך ה' זה לא קרה, השאלות מאירות את עיניי וגורמות לי להבין מחדש את מה שכתבתי. זו ההצעה שלי לקוראים, שהדברים יהיו בסיס לשיחה".

הספר הבא יֵצא גם הוא אחרי היריון של עשר שנים?
שליט צוחק, ואז מרצין. "הכתיבה היא תהליך אינטנסיבי מאוד, היא דורשת התמסרות מוחלטת. לכן הזמן הארוך בין ספר לספר. הרוח צריכה להבשיל לפני שהיא יוצאת החוצה. צריך לתת לה זמן".