ט"ו בשבט, חג האילנות, הפך לאחרונה לחג המודעות לסביבה. ואכן, כשילד נוטע עץ הוא יודע שהוא לא רק מקיים את הבטחתו של אלתרמן לארץ ישראל "נִפְרֹשׁ לָךְ מַרְבַדֵּי גַּנִּים", אלא גם מבטא את מחויבותו לשלמות כדור הארץ. שכן עץ קטן אחד מנקה הרבה אוויר, סופח את הפחמן הדו־חמצני הגורם לאפקט החממה, ואף מחזיק את האדמה ומונע מידבור. אותו ילד גם שר שירים על עצים, ומי לא זוכר את עצמו הולך עם שתיל ביד ושר את "השקדייה פורחת" של ישראל דושמן, מחלוצי הזמר העברי. זו הייתה ילדותנו.
אך לא רק בילדותנו עת שתלנו עצים אלא גם בבגרותנו יש ביום הזה כדי לעורר אותנו להרהר בעניין המודעות לסביבה. אותי הביא יום זה לעלעל בספרי משוררים בחיפוש אחר שירי עצים, ובו גיליתי מחדש את לאה גולדברג. גולדברג היא משוררת "עמידה" יותר מעמיתיה הקנוניים – שלונסקי, אלתרמן ושאר בני דורם. יש משהו בכתיבתה שעושה אותה עדיין אהובה ורלוונטית. אפשר שזוהי הצורה החופשית שבה כתובים שיריה המאוחרים, ואפשר שזהו תוכנם המנכיח את חיי הנפש של אישה שלא התבצרה במוסד הנישואין ושל אינטלקטואלית בעולם של גברים. אך יש עוד מרכיב, והוא האינסטינקט האקולוגי שלה, החושף כאב עמום, מוזר, לא מטופל, כאב שבזמנה לא היה לו מינוח והיום במאה ה־21 הוא הנושא החם ביותר.
אינסטינקט אקולוגי
כשאני קוראת היום את הקנון בראייה אקו־פואטית, כלומר מתוך רגישות לייצוגים של יחסי אדם־טבע, אני מגלה את גולדברג כמשוררת שהקדימה את זמנה בהתייחסותה לנזק הנגרם לנפש האדם בשל הניתוק מסביבתו הטבעית. ניקח לדוגמה שיר קצר:
גַּבֵּנוּ לַבְּרוֹשִׁים
גַּבֵּנוּ לַבְּרוֹשִׁים.
אֲנַחְנוּ מַסְתִּירִים אֶת הֶהָרִים מֵאֲחוֹרֵי בָּתֵּינוּ.
אֲנַחְנוּ מִתְבַּיְּשִׁים לִרְאוֹת אֶת הַכּוֹכָב,
חָשִׁים אֶל הָרְחוֹבוֹת הָרוֹחֲשִׁים
בַּל יִסְתַּבֵּךְ לִבֵּנוּ בַּמֶּרְחָב
וְכָךְ חַיִּים, עִם חַלּוֹנוֹת סְגוּרִים,
וּבָרְחוֹבוֹת הַחֲגוּרִים חוּטִים
שֶׁל טֶלֶפוֹן וְטֶלֶגְרָף
הַרְחֵק מִכָּל אֲשֶׁר אָהַבְנוּ לְתֻמֵּנוּ,
בְּתוֹךְ הַזְּמַן
מֵעֵבֶר לְעַצְמֵנוּ.
שיר זה לא רק שאיננו שיר טבע רומנטי, הוא אפילו חתרני. כי מהו "עצמנו" זה שאיננו יכול להתקיים בתוך "הזמן"? מהי המחיצה המפרידה בין "עצמנו", "כל מה שאהבנו לתומנו", "הכוכב" ו"המרחב", ובין "חלונות סגורים" ו"רחובות חגורים"? ומדוע החיים "בתוך הזמן" מפריעים לנו לחיות את עצמנו?
אני רואה כאן, כמו בשיריה האחרים של גולדברג על אבנים וציפורים בהרי ירושלים, עדות לקיומו של אותו אינסטינקט אקולוגי, שהושאר בלתי מסופק, והייתי מעיזה לומר שהסבל המבעבע ביומניה נבע לא מעט מתסכול זה. היא לא קמה כמו המשורר האירי בעל פרס נובל (1921), ויליאם באטלר ייטס, שקרא תיגר על "הרחובות החגורים", או בלשונו: "המדרכות האפורות", כשכתב את שיר הנעורים הנלהב "אִינִיסְפרִי", הפותח בהכרזה: "אָקוּם לִי וְאֵלֵךְ עַכְשָׁו לָאִי שֶׁבָּאֲגַם!". גולדברג המשיכה לחיות בתוך העיר, בתוך הזמן, כואבת את כאב שתי המולדות של האדם המודרני: ביתו הטבעי־הקוסמי שהושאר רחוק, וביתו האורבני־חברתי העונה רק על חלק מצרכיו.
כך, השיר "אורן", עוסק ב"כאב שתי המולדות" ומסתיים בשורות:
אִתְּכֶם אֲנִי נִשְׁתַּלְתִּי פַּעֲמַיִם,
אִתְּכֶם אֲנִי, צָמַחְתִּי, אֳרָנִים,
וְשָׁרָשַׁי בִּשְׁנֵי נוֹפִים שׁוֹנִים
למה התכוונה כאן המשוררת? אין זה סוד. היא התכוונה למולדת הרוסית ולמולדת הישראלית. אבל אפשר לראות כאן גם ביטוי לשסע שממנו סובלת רוב אוכלוסיית העולם המערבי ולא רק המהגרים שבה.
בין העצמי והסביבה
את השסע הזה מבקשת לאחות האקו־פסיכולוגיה – התפתחות בין־תחומית טרייה המדגישה את הבסיס המשותף לטבע העולם ולטבע האדם. האדם לא נוצר יש מאין, תודעתנו עתיקה בהרבה מן החיים האורבניים, גילה כגיל הבריאה, וכל התרחשות שאירעה בעולם הפיזי השאירה בנו את סימניה, או יותר נכון סימנה אותנו, נחקקה בנו, שקעה אל מתחת להכרה ויצרה תת־מודע אקולוגי, שהצורך לתקן את קשרינו איתו אינו פחות דחוף מתיקון מערכות היחסים שלנו עם אבא־אמא. אדרבה, צורך זה הוא אפילו דחוף יותר, משום שרוב בני האדם בחברה המערבית המודרנית נמצאים במצב פתולוגי של הכחשה באשר לממדי המשבר וסובלים מהתמכרות לצריכה, מחרדה כרונית, מזעם ומתחושה שמשהו משמעותי חסר בחייהם.
במשך רוב ההיסטוריה שלה, תפסה הפסיכולוגיה את העצמי כמשהו שמתקיים בגבולות הגוף והביוגרפיה האישית, כלומר, האני מצוי בתוך גופי וביחסיי עם סובייקטים אחרים. ישות זו נקראת "אגו" והאירועים הנטבעים באגו נקראים "חוויות". בארבעים השנים האחרונות השתנו פני הדברים. הפוסטמודרניזם פירק את העצמי הלכיד ואת ההמשכיות הביוגרפית. תופעות כ"הזדהות השלכתית" יכולות לקשור אליי אובייקטים רחוקים כאילו היו חלק ממני. לעומת זאת, יכולים חלקים מגופי לעבור תהליך של הזרה ההופך אותם לאוטונומיים ואפילו ל"אחרים". ואז אפשר לשאול באיזה מרחק נמצא "האחר"? האם הוא אחר לחלוטין כמו אלוהים, כטענת רודולף אוטו, או שהוא "אתה" הנמצא בקשר אינטימי אליי נוסח מרטין בובר?
השאלה ממשיכה להסתבך אם ניקח בחשבון שהתת־מודע אינו המצאה של האקולוגיה. על קיומו אין עוררין. יהיה הוא בעל אופי ביולוגי נוסח פרויד, או אופי תרבותי קולקטיבי נוסח יונג. מאז גילוי התת־מודע כל תפיסה פסיכולוגית חייבת להודות של"אני" שלי יש שורשים החורגים מגופי ומתפיסתי. שורשים אלה הם עמוקים ומגיעים רחוק ואינם שייכים רק לי. הם שייכים למה שיונג כינה ה"פסיכואיד" – שכבה שהיא חומרית בחלקה ונפשית בחלקה. מעניין לציין כי המקורות הסומטיים לא רק של הפסיכולוגיה אלא גם של האמנות והשירה נחקרים היום על ידי פסיכואנליטיקנים ותיאורטיקנים של הלשון כג'וליה קריסטבה. היא קוראת לשכבת עומק משותפת זו "כוֹרָה".
גם בלי לפרט כאן תגליות מדעיות נוספות המצמצמות את הפער בין חומר העולם לחיי־אדם, נעשה ברור כי בשכבות העמוקות של הקיום, טבע האדם והטבע מתמזגים. משום כך ה"עצמי" שלנו הוא סביבתי, אקולוגי, ואין פלא שהתרחקות מתמשכת מן הסביבה הטבעית, מן הזמן הקוסמי ומחזוריותו, מכוח החיים עצמו, מן הבית היחיד המסוגל להכיל ולהזין אותנו באמת, גורמת לפתולוגיה שמשום מה עוברת בימינו כנורמה.
האקופסיכולוגיה, עם דוברה הראשי תיאודור רוסזאק, מבקשת להגדיר מחדש את הבריאות הנפשית כמצב של תודעה מורחבת שבה העצמי האנושי אינו מסתיים בגבולות העור והביוגרפיה האישית. הגדרה כזו תתיר לבני אדם לחדול מן ההדחקה של הקשר הנפשי־גופני העמוק שלהם אל הטבע, תתיר להתאבל על פרדס הילדות שנכרת, למשל, ותעודד שהייה תרפויטית באזורי־בר שעוד לא התקלקלו. אלה יתחזקו את הזיקה שלנו למקום ויעמידו לרשותנו את כל סולם החוויות האפשריות בין אדם למקום – החל מחילוץ עצמות ומילוי הריאות באוויר פסגות ועד לחוויות של מפגש עם הנשגב.
"ידידות מופלאה" זו לא רק תאפשר לנו לחיות בלי ייסורי מצפון גם "ברחובות החגורים" וגם "במרחב". היא גם תעמיד אותנו על רגלינו האחוריות כל פעם שמשהו יאיים, בשמנו וכאילו לטובתנו, על חלקת האלוהים הקטנה ההיא. ולסיום, בתשובה לשאלה שהציב בפנינו שירה של לאה גולדברג, היא תזכיר לנו כי גם כשאנו חיים בזמן אנחנו חלק מהנצח.
אַנְטֵנָה
בְּאֶמְצַע
הַעַכְשָׁו
הָאֹשֶׁר שֶׁל בְּרוֹשׁ
עִם רֹאשׁ בַּשָּׁמַיִם
וְשֹׁרֶשׁ בַּתְּהוֹם!
אֵשֵׁב
מִתַּחְתָּיו
אַמְתִּין
לְשִׁדּוּר
מִן
הַנֶּצַח.
