בשנת 1895 התפרסם בירושלים קונטרס מוסר בשם "ספר זיכרון אליהו". המחברת היא טויבע פעסיל פיינשטיין, שכתבה חיבור המכיל 68 דפים, וכתוב כאיגרת מוסר לילדיה שהיגרו לאמריקה. החיבור עשיר במשלים ובדברי מוסר הלקוחים מן המדרש והאגדה, התלמוד והמשנה, בצד מובאות מן התנ"ך ובעיקר מספרות החכמה.
טויבע פעסיל פיינשטיין הייתה בת למשפחת למדנים ליטאית מיוחסת. אביה, הרב אליהו הכהן מטֵלְז, היה מצאצאי ר' מרדכי יפה "בעל הלבושים". שנת לידתה אינה ידועה, אך ידוע שנפטרה ביום ה' בטבת תרע"ח. ממקורות מידע חיצוניים אפשר ללמוד כי פיינשטיין עסקה בפעילות ציבורית של עזרה לחלשים ביישוב הישן בירושלים; עיקר פעילותה היה בענייני גמ"ח, עזרה לחולים והכנסת כלה – שלושה תחומים שאליהם התמסרה בכל רגשי לבה ונפשה.
היא נישאה לר' צבי יהודה פיינשטיין, שהיה מופלג בתורה וחכם גדול, ונולדו לה עשרה ילדים: שישה מהם ככל הנראה נפטרו, וארבעה היגרו לאמריקה. היא מתארת שהם עזבו את הבית עוד לפני שהגיעו לגיל 21, ושלא זכתה להובילם לחופה. מדבריה של טויבע עולה כי היא סבורה שילדיה התרחקו מדרך התורה והמצוות, והיא כותבת להם על מנת לחזקם: "ילדיי האהובים, אינני סבורה שאתם עושים עברות חמורות שכאלה, אלא שילדים צעירים עלולים לפעמים לחשוב שהעולם הוא הפקר". מטרת הספר היא "לעורר את הישֵנים" – לעורר את ילדיה שהיגרו לאמריקה וככל הנראה עזבו את הדת לעשות תשובה.
את החיבור של פיינשטיין מצאתי במקרה, במסגרת שיטוטיי בספריית האוניברסיטה העברית. נתקלתי בחוברת בשם "הקול הנשי הירושלמי'" שכתבה מרגלית שילה, ובה שלושה קונטרסים שכתבו נשים יהודיות בנות היישוב הישן בירושלים של המאה ה־19. אחד מהם הוא החיבור של פיינשטיין – קונטרס ששקעתי לתוכו ובסופו של דבר כתבתי עליו עבודת תזה. בקרוב תראה אור בעריכתי מהדורה מורחבת ומוערת של הספר "זכרון אליהו" (ידיעות ספרים), שבה אני מצביעה על מקורותיה הרעיוניים של פיינשטיין ומאירה את עולמה. להלן מבחר קטעים מתוך הספר.
מן הראוי לאהוב את הימים
ואם אומר לכם "לכו בנים", תשאלו גם אתם, ילדיי, מה זאת אומרת, מה אומרת לנו אמנו. הרי אנו באמריקה ואמנו בעיר הקודש ירושלים ת"ו, והיא אומרת לנו "לכו בנים"? לאן היא שולחת אותנו? שאם לדבר עמנו היא חפצה, הרי עליה לומר ההיפך, בואו אליי ילדיי ואומר לכם דבר־מה. איני מתכוונת בדבריי אלה שתבואו אליי; כוונתי היא: לכו בנים בדרכי ה', עבדו אותו ושמרו על תורתו הקדושה ועל תרי"ג מצוות, וביניהן מצוות כיבוד אם. ולפיכך עליכם לשמוע בקולי, וזהו פירוש "שמעו לי". וכך יכולה אני לומר לכם: "יראת ה' אלמדכם".
הפסוק ממשיך: "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים". אשאל, מדוע לא כתוב "אוהב שנים", שהרי בשנה אחת 365 ימים? אלא שפסוקו של קדושנו דוד המלך זכותו יגן עלינו ודאי עמוק דיו. אך אני אסביר לכם כאן, ילדיי היקרים, שמן הראוי לאהוב את הימים. הרי כל אחד יודע שעולם נצחי איננו בנמצא, ואסביר לכם את הדבר. פעם אחת נפטר איש זקן, וקראוהו למשפט בעולם הבא. אמרו לו בוא, איש צעיר, והתייצב למשפט, והוא לא בא. קוראים לו שוב, והוא שוב לא בא. הוא דורש יותר כבוד; לפני איש זקן כמוהו מן הראוי להשתחוות, ומה עוד שהוא למדן.
קיצורו של דבר, בסוף הביאו אותו. אומרים לו: איש צעיר, הלא קראוך למשפט, מדוע לא הלכת? אומר הוא: חייתי ברוך השם 90 שנה וקוראים אותי איש צעיר? אומרים לו: אכן, אתה בן 90 שנה. ערוך נא החשבון: בשנה אחת 12 חודשים, ובכל חודש 30 ימים. ידוע לכול שכאשר הנשמה עוזבת את הגוף הגשמי ומגיעה אל העולם הבא היא כבר יודעת את הכול. אז מתחילים לשאול אותה: מהו דינו של מי שחלילה לא התפלל? היא עונה כך וכך. ומה מגיע למי שאינו ח"ו מניח תפילין? והיא עונה כך וכך. קיצורו של דבר, מפרטים לו את כל עברותיו, וכאשר נשמתו המסכנה כבר גזרה את דינה על הכול, מראים לה ספר שלם שהיא עצמה כתבה בו. באותו עניין מספרים משל. חתנו של מלך אחד היה גם הוא מלך והמלך החותן נהג תמיד למנות לחתנו את מעשיו בכל יום ויום. פעם אחת שאל החתן את העבד של חותנו: אמור לי, מנין יודע חותני כל מעשיי? שמע החותן את השאלה ואמר: טיפש שכמותך, על מה אתה מתפלא? הרי בתי היא ברשותך והיא זו שמגלה לי מהם מעשיך.
אם כן, אותם ימים שבהם נעשים מעשים טובים, כגון תפילה, נטילת ידיים עד כמה שהקב"ה עוזר, לימוד בכל יום ואמירת פרקי תהילים ככל שאפשר, ובעיקר מתן צדקה, מרחמים על אלמנות ויתומים, ועל אנשים חולים ועניים ככל שרק ניתן, עוזרים לכל אחד במילים טובות כפי מיטב היכולת, הרי שימים אלה יירשמו לטובה, ואם ייקלע האדם ח"ו לצרה יהיו ימים אלה למליצי יושר ויגנו עליו ויוציאוהו במהרה מן הצרה.
אבל מה קורה כאשר מתחילים לא עלינו לחפש אצל האדם את הרע שעשה, דהיינו, ביום א' לא התפלל, ביום ב' הלך לתאטרון, ביום ג' עצם עיניו למצוקת העניים, חילל שבת. קיצורו של דבר, עושים לו חשבון על כל ימיו, ואוי לו לאדם שרבה חרפתו, לא ימים לו ולא שנים לו.
אם כן צדק קדושנו דוד המלך זכותו יגן עלינו באמרו "אוהב ימים", ולא כתוב שם "אוהב שנים". כי יהודי ישר העושה מעשים טובים בכל יום ממילא יוצאות לו מכך שנים טובות. ישמרנו הקב"ה וישמור את ילדינו ואת ילדי ילדינו ואת כל ישראל מפני ימים אומללים. על כן הוא אומר שיש לשמור היטב כל יום ויום, שלא נתעה ח"ו יותר מדי בימים.
ואנו מוצאים בכתוב "ואברהם זקן בא בימים", "והמלך דוד זקן בא בימים", ואצל יעקב אבינו "ויקרבו ימי ישראל למות", כי כל ימיהם נלקחו בחשבון ואין יום שנדחה. זוהי הוכחה לכם שאין ח"ו לתת לשום יום לעבור במעשי שטות, אלא להיפך להתפלל, ללמוד. וצריכה התפילה להיות בדמעות הרבה, ויש לתת צדקה וגמילות חסדים ככל שרק אפשר. על כן הוא צודק באמרו "אוהב ימים לראות טוב" – אם תאהב את הימים לעשות בהם טוב, כי אז תזכה לראות טובה שאין לה שיעור.
כי לעברה קצובה תקופת עונש, והגמול על המצוות הוא תמידי. כי שם זה עולם האמת. אם כן, הבה נראה את המשך הפסוק: "נצור לשונך מרע". דוד המלך ע"ה זכותו יגן עלינו מפרש לנו בעצמו: "מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה", שכן בדרך כלל כאשר נחטא ח"ו בלשוננו העברה גדולה יותר.
גם זה יעבור
ילדיי היקרים, פעם נתתי לכם דוגמה באחד ממכתביי, אבל אולי שכחתם אותה. אזכיר אותה שוב כי אולי כשתקראוה, אצליח לשכנע אתכם. היה פעם גביר גדול והיה לו בן יחיד. כמובן, חינכו אותו בעושר, אך לא לפי עושרו הגדול. והנה סמוך למותו הרהר האב מה עליו לעשות. כשהבן יראה עושר כה רב הוא עלול מרוב שמחה לא לעמוד בכך. ייתן אלוהים הצלחה לכל היהודים. אבל העושר הוא בר חלוף, והוא חשש שאם הבן יהפוך לעני, הוא לא יוכל לעמוד בכך. התייעץ עם חבר קרוב כיצד עליו לפעול.
בסוף החליט שיעשה טבעת, יחרות עליה שלוש אותיות: גימ"ל אחת זי"ן אחת ויו"ד אחת. לפני מותו קרא לבנו ואמר לו: ילדי היקר, עושר רב אני משאיר לך, אך איני יכול לדעת כמה זמן הוא יישאר אצלך. על כן ברצוני להשאיר לך דבר אחד, ואותו תישא אתך כל הזמן. והוא מגיש לו את הטבעת באמרו: ילדי, אל תתפאר יותר מדי כשתראה את העושר. הסתכל בשלוש האותיות: הגימ"ל הוא גם. הזי"ן הוא זה. והיו"ד הוא יעבור. הכול יעבור, וכשבאים ח"ו זמנים קשים יש לדעת שגם זה עובר. יברככם הקב"ה שלעולם לא תזדקקו לעזרת אנשים. שהקב"ה ייתן לכם כל טוב והצלחה, אבל העיקר הוא להיות מרוצים מהנהגתו. ראו ללכת בדרך הא־ל ובזכות זאת תזכו לחיות את ימיכם ושנותיכם באושר, אמן.
סנגורים קטנים
לכן מצינו זאת. כאשר יוחנן חלה, באו תלמידיו אליו לבקרו. כשראה אותם הוא פרץ בבכי. שאלוהו תלמידיו: רבנו, אתה שהנך מאור ישראל, אתה, פטיש חזק, שפסקי הלכותיך נפוצים בכל העולם כמו זיקוקי אש הניתזים מתחת להלמות הפטיש, מדוע תבכה? אמר להם: אילו הביאוני לפני בשר ודם, שהיום הוא חי ומחר הוא בקבר, ואילו היה הוא כועס עליי, הרי כעסו לא היה לנצח. ואילו היה כופת אותי, הקשר לא היה לנצח. ואם יהרוג אותי, מותי לא יהיה לנצח. והייתי יכול לפייסו בדיבורים. ועם כל זאת עדיין הייתי בוכה. מכל שכן שמביאים לפני המלך שהוא מלך על המלכים הקדושים וקיומו לעד. ואם הוא יכעס, הרי חמתו תהיה לנצח; ואם יכפות אותי, יהיה הקשר לנצח; ואם יהרגני, הרי מותי יהיה אפילו בעולם הבא. ואיני יודע אם אוכל לפייסו בדיבורים.
זאת ועוד. ישנן שתי דרכים, האחת לגיהינום והשנייה לגן עדן. ואיני יודע באיזו דרך יובילו אותי – וכי לא אבכה?
עם זאת, ילדיי, אל תחשבו כי אם האדם חוטא והוא מת הרי הוא ח"ו אבוד. לא צריך לפחד, כי אם הקב"ה פוסק ח"ו מיתה ומביאים עורכי דין טובים, אפשר לזכות במשפט, כפי שאכתוב לכם כאן. מצינו שכשבאה שעתו של בנימין הצדיק למות, באו וטענו סנגוריו, כפי שמספרת לנו הגמרא הקדושה בבבא בתרא דף יא ע"א. הייתה זו שנת רעב ובאה אלמנה לבנימין הצדיק, שהיה ממונה על הצדקה, וביקשה ממנו שיזון אותה. הוא נשבע לה שאין לו אפילו פרוטה אחת לצדקה. אמרה האלמנה: רבי, האמות אני וילדיי ברעב? הוא הזין אותה מכספו שלו.
זמן קצר אחר כך חלה בנימין הצדיק והגיעה שעתו למות וסנגוריו טענו: הרי כשאדם עושה מצווה הוא יוצר לעצמו מלאך טוב. מלאכיו הטובים טענו: ריבונו של עולם, הרי אמרת שמי שמזין נפש אחת מישראל כאילו ברא את העולם! בנימין הצדיק שהזין את האלמנה ואת ילדיה היה צפוי למות בתוך שנים מעטות. מיד קרעו את גזר הדין והוסיפו עוד עשרים ושתיים שנה לשנותיו.
אנו רואים אם כן שסנגורינו אינם צריכים לעלות לנו כל כך הרבה, כי אבינו שבשמים שופט אותנו בעצמו והוא הרי רחום וחנון. הוא לימד אותנו שניקח לנו סנגורים קטנים: פרקי תהילים אחדים, נטילת ידיים לפני האוכל, ברכת המזון, תפילה כראוי, ובעזרת השם מתן צדקה ככל שרק אפשר, עזרה לעניים, לאלמנות וליתומים שעצב כה רב בלבותיהם, ועוד דברים כיוצא באלה. אלה הם הסנגורים שלנו אשר יטענו בעדנו ביום המשפט, וכך נזכה במשפט.
