גרעינים גרעינים נשאם לבבי / עתה הם הולכים וצומחים / עתה הם שולחים פארות בדמי (פניה ברגשטיין)
צמיחת הגרעינים והקהילות, החבורות והקבוצות, מהוה תופעה חברתית־ציונית מיוחדת במינה. מי שאינו רוצה להתנשא, לנתח ניתוחים ולחוות דעה מבחוץ, אלא להשתתף כפי יכולתו בצמיחה זאת, ראוי שיניח בראשונה את מלאכת ההכללה, ויסתכל במה שיש בקנקן.
עוד כותרות באתר מקור ראשון
–"איסור תפילת היהודים בהר הבית מזלזל ולא מתחשב"
–"הדיאלוג החשוב כיום הוא בין מכה לירושלים"
–"הגברים מרגישים שהשלטון ניטל מהם והקרב הופך למכוער"
–"לא רצינו לסגת מאף מילימטר שהשגנו"
"אין פרצופיהם שווים ואין מידותיהם ודעותיהם שוות", לימדונו חכמי האמת במסכת ברכות, ולא התכוונו רק לפרטים ולמשפחות אלא גם לגרעינים ולקבוצות. על כן השימוש במושג "גרעינים" להלן נועד רק לקיצור הדברים מבלי כוונה לדלג על כל סוגי הפעילויות ומבלי לטשטש גווניהם ואפיוניהם אלא רק כדי לנסח נקודות למחשבה, לחזק למחוזקים ולזרז למזורזים ולסייע, גם בדרך הכתיבה, להמשך צמיחת התופעה ביתר שאת.
אהבה שאינה תלויה בדבר
בשיח הנפשי והתרבותי של דורנו מדובר ונכתב רבות על ה"אני", על מימוש העצמיות ועל הדגשת הפרטיות. ולאן תלכנה אפוא אהבת הזולת? הסיוע לאחר? האכפתיות מהסביבה? שני עולמות אלה ניצבים משני צדי המשוואה, ומכוחה של אהבה לא עוינות יש ביניהם, אלא אדרבה כדרכה של תורה "הכתוב השלישי מכריע ביניהם" ומייצר תמונה הרמונית מלאת חיים. האדם האוהב את עצמו, אם אין זאת אנוכיות ואגו לשמם, הרי יסודה של אהבה זו ב"חביב אדם שנברא בצלם א־לוהים" (אבות פרק ג), ומאותה סיבה פנימית מדייק הלל הזקן את הארת הדרכתו להיות "אוהב את הבריות" מפני שהן בריותיו של הקב"ה (אבות פרק א). לפיכך, התורה הנצחית קבעה את האהבה לעצמי – אם היא בטהרתה – כמקור אהבה לזולתי.
זהו הבסיס לכל צמיחת הגרעין. אהבה שאינה תלויה בדבר, ואדרבה, "מי שאור האמונה מתגלה עליו בטהרתו, הוא אוהב את כל הבריות כולן ללא שום שיור" (מידות הראי"ה, "אמונה"). אשר על כן, רק החיבור האמיתי, הטבעי, החם, השמח, עם כל גוני האוכלוסייה, הוא ה־א' הראשונה באותיות צמיחת הגרעינים.
הציפייה לישועה, כאחד המבחנים המרכזיים בדין האמיתי (על פי שבת דף לא), כוללת את הלימוד והיישום של "התקיימות דברי הנביאים בימיך". אחד ממרכיבי הנבואות הוא תיאור המהלך הא־לוהי לריסוק הגאווה ולצמיחת הענווה. אשר על כן, אהבתם של הגרעינים וחיבורם באמת אל כל חלקי הציבור נבנים על רצון כן ואמיתי להתחנך לענווה, לפשטות, להסתכלות על החיובי שבאדם, לעין טובה, ולא חלילה להתנשאות.
רואים בחוש בשנים האחרונות איך גרעינים אשר ייחודם בענווה וצמיחתם מתוך תכונה זאת אכן פותחים לבבות ויוצרים קשרים, ורק מתוך כך הם שותפים ומסייעים במשימות משפחתיות, קהילתיות, שכונתיות, יישוביות, עירוניות ולאומיות. האמונה הגדולה שיש בכל חלקי האומה יסודות חיוביים, שצריכים להיות שותפים עמם בכל הלב, היא המפעמת בקרב אלה אשר מצפים לישועה במובן הרחב והעמוק.
המוכנות למשימות
יסוד צמיחתם של הגרעינים הוא המוכנות למשימות. זוהי עצמיותה של הענווה לפי חז"ל – "הנני – לשון ענוה, לשון זריזות" (תנחומא וירא). כי כאשר מכיר האדם שמקור כוחותיו הוא א־לוהי ישראל – "הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" (דברים ח יח) – או אז שואל הוא את עצמו מה נתן לי א־לוהים ומה נטע בתוכי, ולשם מה. והמשכיל ויודע את ה' מכיר כי "אני ה' עשה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה'" (ירמיהו ט כב־כג).
ולפיכך את החכמה, הגבורה והעושר כסמלים לכוחות, כישרונות והישגים, מקדיש האדם למשימות אמיתיות של "חסד, משפט וצדקה", ולא משעבדם לבית כלא של פרטיות אנוכית (על פי הרב סולוביצ'יק, "בסוד היחיד והיחד", עמ' 345־347). להיות משרתים. זוהי נחלתם של מי שהאהבה והענווה הם באמת הצימאון המרכזי שלהם. "לא לכבודנו ולא לכבוד בית אבא", ולא כמייצגים אינטרסים וכיתתיות חלילה, אלא להיפך – להיות נושאים בעול עם הציבור, ולהיות נאמנים במשימות אשר כלל ישראל צריך להן.
מכוח העיירות הטבעיות כמו אופקים, שדרות וקריית שמונה, ומכוח "עיירות פיתוח" כמו הרצלייה ורעננה, נוצרת בשנים האחרונות תופעה של שינוי חברתי־ציוני. יסודותיה של הציונות ומקורותיה בקודש – בכיסופי האר"י ומרן מחבר השולחן ערוך, במבשרי הגאולה, הבעש"ט והגר"א, בעליית אחינו מתימן, בציונות המעשית־מדינית; בכל אלה ניכר היה חותם החלוציות, לחיות למען, להקריב, לא לירא מפחד אויב, לא להשתתק מפני הייסורים.
ומה ממשיך את הרוח הגדולה הזאת? ההתיישבות בכל מרחבי ארץ ישראל העובדת בעמקי הצפון ובמרחבי הנגב, והמקימה את ההתנחלויות ביש"ע ובגוש קטיף וברמת הגולן, היא זאת אשר מצמיחה את התחדשות הציוניות, על ידי ההתיישבות החברתית־ציונית בכל האזורים אשר צוינו לעיל. הקשר בין העם והארץ, כמו הקשר בין איש לאשתו, הוא קשר חי של נשמות. לפיכך, באמת אי אפשר לעצור ולהסתפק בגבולות הפיזיים ובשמירה עליהם עם מעשה ההתיישבות, אלא להמשיך במשימות החברתיות מתוך מבט ציוני מתחדש, מתוך הקשר החי והעמוק לארץ ישראל על כל מרחביה.
מול השחיקה המוסרית והערכית שעלולה להתפתח מרוב עיסוק בחיי היום יום ובהישגים הכלכליים, המעשיים, קמה וגם ניצבת אלומת התחדשות המעשה הציוני, אשר הגרעינים שותפים בה לגווניהם ולמקומותיהם. האמון כי בכל אדם מישראל יש רצון חיובי להתחבר ולפעול ולהתנדב – גם אם חיצונית אינו מורגל בכך או נראה כלא שייך – האמון הזה בחיובי מוביל את הגרעינים להתחבר ולחבר, ולפתוח את הלבבות. מושגי הקהילה הנצרכים כל כך בדורנו אינם מוחקים את האישיות ואינם מדלגים על הפרטיות, אלא מרוממים את הייחוד והיחד למהלך אחד חי וצומח. לכן, כל משימות החברה והרווחה אינן חלילה סיוע למסכנים, אלא להיפך, התעוררות של כוחות מקומיים יחד עם כאלה שבאו מ"בחוץ", וכולם כאיש אחד בלב אחד מעכלים כראוי את גודל התקומה של ראשית צמיחת גאולתנו ואת אתגריה.
איננו נמצאים בגלות, כפרטים או כקבוצות גרידא, אלא ציבור מתרחב והולך. אשר על כן, מסייעים המקומיים עם ה"חיצוניים", ומשרתים את מהלך הגאולה כשהם מעוררים את הממשלה והכנסת והרשויות העירוניות להיות שותפים מלאים בכל צמיחת המהפכה החברתית־ ציונית.
שינוי חברתי־ציוני
הגרעינים אינם עוסקים במחאה, אינם משועבדים לתקשורת ואינם נכנעים ללחצים ולניצול פוליטי, אלא אדרבה, ברציפות של שנים, בקביעות, חותרים להיות מחוברים באמת לפוטנציאל של המקום, לצרכיו ולאתגריו. ולכן, בטבעיות ובמסירות, מעוררים את השינוי החברתי־ציוני לפתח חברה צודקת, תורמת, אכפתית ומעורבת.
כך היה בימי הבית השני, בעת בניית חומות ירושלים, כפי שנחמיה בן חכליה מתאר בספרו (פרק ה) את ההקשבה לחומרת פערי המעמדות והניצול והעושק, ואת ההירתמות של ההנהגה ושל הציבור למהלך מתקן עוולות, עוקר אפליה, ובונה את ירושלים בהמשך הגאולה ומתוך טהרה, ובכך מוחק כוחניות ואנוכיות והישגיות לשמה.
התנועה העממית של הגרעינים והקהילות והקבוצות אינה דורכת במקום. את שלבי הצמיחה וההתפתחות בקנה מידה לאומי מלווה הצימאון הרוחני האדיר שקיים היום במרחבי הציבור כולו.
האמת הנעדרת לפי נבואת ישעיהו, שהיא "עדרים עדרים" (סנהדרין דף צז), מפנה מקומה לאט ובהדרגה ובקמעא קמעא לאמת נאדרת ונהדרת. האמת הפנימית של "מאמינים בני מאמינים" אינה שייכת לשום סקטור או מגזר. אין לאף אחד מונופול על האמת, ואף אחד לא משוחרר מלתבוע מעצמו את צמיחתה.
תופעת הגרעינים משחררת את הדור, את התורה ואת הנפש מחילוקים מלאכותיים, ומקטלוגים תדמיתיים חיצוניים. גם במערכת החינוך וגם ברווחה, גם במעשה ההתיישבות וגם בתרבות ובמוסריות, ניכר המשותף הא־לוהי הישראלי, ההולך וצומח ומתגלה בעוצמתו. האמת אינה מונחתת ואינה נתבעת רק מהזולת, אלא גם מעצמנו.
וכיוון שכך, יש כנות ופשטות ותמימות במעשה הגרעיני. הוא לאומי וגם פרטי, חברתי וגם ציוני, תורני וגם מוסרי, נפשי וגם רוחני, משפחתי וגם קהילתי, משלב עולמות שונים ומגוונים. זהו גל חדש ואמיתי הצומח מלמטה, ממש כמו התיאור של תלמידי הגר"א בספר "קול התור" מלפני כמאה וחמישים שנה.
חיבורים טבעיים
"אל תבוז כי זקנה אמך" אמר שלמה המלך בחכמת הקודש במשלי. בתלמוד הבבלי הודגש בכך עניין שמירת מסורת הדורות והכבוד האמיתי לאבותינו ואמותינו בכל הדורות בבחינת "והיטיבך מאבותיך", מכוח אבותיך ואמותיך. ומוסיף הירושלמי – "אל תבוז כי זקנה אומתך" (סוף ברכות), כי גם כאשר נראית האומה נשחקת ומזדקנת ומשתעבדת לרוחות פרטיות, אל תבוז לה, אלא מתוך אהבה ואמונה, ענווה וגבורה, מוסריות ומסירות, נסתער אל עבר עמדת השירות וההתנדבות, ונהיה פועלים עם א־ל בגאולת ישראל (ירושלמי שבת פרק ו).
מצדיע אני הקטן לכל הגרעינים והקהילות, לכל אחד ואחת, לכל משפחה, לכל האנשים והנשים ולכל הנוער והילדים אשר יחד – מקומיים וכאלה שעברו לגור – הינם חותרים בכל כוחם לסייע לעם ישראל ולארץ ישראל ולתורת ישראל ולמדינת ישראל לגלות את עומק חזרתנו למקום חיינו. וברוכים הם כל המסייעות והמסייעים לצמיחת הגרעינים, ברוח טובה וביציאה מהפסיביות ובהתגברות על הייאוש, ובעוצמה מקורית תורנית, חברתית וציונית.
תהליך בריא זה של צמיחת הגרעינים, תהליך לאומי הוא, רחב וחוצה את כל הגבולות, ומסיר את "שמות הבעלים" (הושע ב, על פי מאמרי הראי"ה, "מסע המחנות"). הוא מאפשר חיבורים טבעיים, כנים ועמוקים לאורך ולרוחב ומהווה בכך בשורה ציונית־אמונית מתחדשת ומתקדשת, עד כדי מהפכה אמיתית. נתפלל יחד כולנו לסייע אלה לאלה לעשותה בענווה, בעוצמה, בטהרה, בגבורה, "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", עם כל בית ישראל, בראשית צמיחת גאולתנו. כדברי הראי"ה קוק באיגרותיו: "הישן יתחדש והחדש יתקדש".
המאמר פורסם לראשונה בספר "דווקא שם – סיפורם של אנשי ההתיישבות החברתית" מאת אלישיב רייכנר (ידיעות ספרים, 2013)
