שני ספרי מסעות ליוו אותי בימי נערותי. הראשון היה "פה ושם בארץ ישראל", שפרסם עמוס עוז ב־1983. הספר נכתב במדינת ישראל, כחמש שנים לאחר המהפך הפוליטי הראשון ומספר חודשים לאחר היציאה למבצע שלום הגליל שהפך ברבות השנים למלחמת לבנון הראשונה. השני היה ספר המסע "הזמן הצהוב" של דויד גרוסמן שנכתב באביב 1987, מספר חודשים לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה.
ספרי מסע אלה היו מופת ספרותי. כתיבה מרתקת, סוחפת ומייאשת. בעט קולח, של מי שיהפכו להיות מטובי הסופרים במדינת ישראל, הציבו עוז וגרוסמן מראות כואבות למול המציאות הישראלית של אותן שנים וחייבו את קהל הקוראים להתעמת עם הסיפור שהביאו.
קראתי את ספרי המסע הללו פעמים רבות ואני בטוח שאין בספרים אלו ולו מילה אחת של שקר, רק נקודת ראייה. הזווית שבחרו גרוסמן ועוז לספר דרכה את הסיפורים הייתה פסימית במיוחד. ביקורת היא מידה חשובה והכרחית במיוחד כאשר היא כנה. אך ביקורת עלולה להיות מצמיתה ומסרסת כאשר היא נטולת עין טובה ותקווה.
יהודה שוחט וחילי טרופר כתבו גם הם ספר מסע, והוא יצא לאור בחורף הנוכחי. זהו מסע אחר במדינת ישראל. מסע של אופטימיות ותקווה. שוחט וטרופר אינם אולי מחשובי הסופרים במדינת ישראל, ובכל זאת קראתי את ספרם "מרד של תקווה" מדברי המבוא עד אחרית הדברים ולא רציתי להחמיץ ולו דמות אחת שעמה נפגשו במהלך מסע זה.
"הסיפורים שבספר זה ובעיקר האנשים המרכיבים אותם אינם סיפורים עגולים שלמים ורומנטיים. רבים מהם אוספים חוויות לא פשוטות במסעם. כולם שופעים מורכבויות וקונפליקטים. בכולם צרובים כאבים וקשיים", הם כותבים במבוא לספר.
טרופר ושוחט אינם תמימים ובוודאי שאינם טיפשים. הם לא מנסים בספרם לייצר אוטופיה או לברוא יש מאין מדינה שאיננה. הם מודעים מאוד לכל פגם ולכל קונפליקט. הם מקשיבים לכל זעקה וכאב ונותנים מקום גם למי שבדרך כלל מצוי בשולי החברה. ובכל זאת, הם בוחרים להאיר את היפה והטוב. הם בוחרים לתת תקווה גם בתוך הקשיים ולהציג דמויות הראויות לחיקוי. המילה השראה כבר הפכה למטבע לשון שחוק בשיח הישראלי. ובכל זאת, חלק גדול מהדמויות שסיפורן מסופר בספר זה אכן מעוררות בך מחשבה ואפילו, אכן כן, נותנות השראה.
מאירים חושך
במבט ראשון, קשה למצוא קו מחבר ברור בין כל הדמויות. הן מגיעות מכל רחבי הארץ, דתיים וחילונים, ערבייה ואתיופי, צעירים ומבוגרים, מתנחלים ואנשי שמאל, עשירים ועניים, שמרנים וליברלים. אולם אם יש מה שמאחד את כולם הרי אלה התקווה והנכונות להעז לשנות את המציאות. ההתעקשות שלא לקבלה כמובנת מאליה או כהכרחית, אלא כגמישה וניתנת לשינוי ולשיפור. כפי שתיארו המחברים, "מעל הכול מהדהד קולם של אלה שבוחרים לא להתמרמר ולהתאונן אלא לעשות מעשה. אלה שמתעקשים להשתדל, להיאבק, לתקן ולהושיט יד, ברוח דבריו של הרב קוק 'הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק'".
עין טובה ואופטימיות הן מידות שחסרות לנו בעת האחרונה. משמאל ואף מימין אנו שומעים הרבה בכי ונהי. משמאל נשמעים קולות כ"הכול פה רע" ו"לקחו לנו את המדינה". מורגש הקושי לקבל את הכרעות הבוחר ואת השינויים העוברים על מדינת ישראל, כמו גם הקושי לראות את כל האור והטוב שיש במדינה זו ובתושביה. בחלקים גדולים של הימין פוגשים התבכיינות על "ההם שמנהלים את המדינה" – בתי המשפט, התקשורת, האקדמיה. טרופר ושוחט מתעקשים שלא להצטרף לקולות המתאוננים ובוחרים לנסות לתת תקווה. בספרם הם נחושים להאיר את הפינות החשוכות ולהראות כי גם שם אפשר לשנות וגם שם אפשר לייצר מציאות טובה יותר.
"מה מוסר ההשכל? אולי פשוט לא לשתוק. כשאנחנו רואים משהו רע מוטלת עלינו האחריות לעצור אותו. אני רואה את המחיר החברתי שהילדים שלנו, שסופגים את זה, משלמים. אבל אם קורה לידך משהו רע – אתה פשוט לא יכול לשתוק", אומרת מיקה בנקי, אמא של שירה ז"ל, שנרצחה במצעד הגאווה בירושלים.
מה בכל זאת חסר לי בספר? בעיקר חסרות לי דמויות מהעולם החרדי, המהווה חלק מהותי וחשוב כיום מהחברה במדינת ישראל וחשיבותו עוד תלך ותגדל. אני מניח ומקווה שבעתיד יימצא מקום גם לסיפורם של אנשים ממגזר זה.
יש חשיבות רבה למילים של כותבי הספר: "ואולי זו פשוט בחירה שלנו לאן להביט. תמיד יהיו שוליים כנראה אך המרכז ההוגן והרתום מספר סיפור חיובי. מי שמחפש את האנוכיות ואת הנוכלות ימצא אותן. אך מי שמבקש לדון לכף זכות ולראות את הצדדים הנקיים והאכפתיים בחברה ימצא את אלה ביתר קלות". כנראה שהספר אינו מכוון לקוראים ציניים, שכבר איבדו את התקווה. אבל כל האחרים ילמדו ממנו רבות.
מרד של תקווה
סיפורים ישראליים מעוררי השראה
חילי טרופר ויהודה שוחט
ידיעות ספרים, 2018, 286 עמ'
