המולת גרזנים המכים בעצים מהדהדת במעמקי יער אלוני השעם. אבל בקרוצ'ה, אזור כפרי מדרום לנהר הטחו הידוע כ"בירת השעם" של פורטוגל, רעש העצים הנופלים לא נשמע לאחר קולות חבטות הגרזן. במקום להפיל את העצים, עובדים מנוסים מקלפים בזהירות את הקליפה מהגזעים.
טקס קילוף השעם השנתי, בחודשי הקיץ, קיים כבר אלפי שנים במערב הים התיכון. מצרים, פרסים, יוונים ורומאים השתמשו בשעם לייצור ציוד דיג וסנדלים ולאיטום כדים, צנצנות וחביות. ככל שבקבוקי זכוכית צברו פופולריות במאה ה־18, הפקק הפך לחומר האיטום המועדף מכיוון שהוא חזק, עמיד למים, קל וגמיש.
כעת השעם חווה התעוררות כחלק מהחיפוש שעורכות תעשיות נוספות אחר חלופות בנות קיימא לפלסטיק ולחומרים אחרים המופקים מדלקים מאובנים. הקליפה משמשת כיום לריצוף, לייצור רהיטים, נעליים ובגדים, ולבידוד בבתים ובמכוניות חשמליות. ייצוא השעם מפורטוגל הגיע לאחרונה לשיא כל הזמנים, ועמד על 670 מיליון אירו במחצית הראשונה של 2023.
אבל השעם הוא יותר מאשר חומר "ירוק" אופנתי. מלבד יצירת מקומות עבודה, היערות שהוא גדל בהם מספקים מזון ומחסה לבעלי חיים, ומקבעים פחמן דו־חמצני. וגם, בניגוד לרוב העצים הגדלים לצורך מסחרי, אלוני תעשיית השעם לעולם אינם נכרתים, כלומר יכולת אחסון הפחמן שלהם נמשכת לאורך כל שנות חייהם.
בתנופה איתנה, פרננדו טאצ'ה הולם בגזע של אלון שעם, ואז מסובב את הגרזן שלו ומשתמש בידית כדי לעקור בעדינות פיסת עץ. "התחלתי לחתוך שעם כשהייתי בן 19. עכשיו אני בן 69. אבל אני אעשה את זה כל עוד אני יכול", הוא אומר ומוחה את הזיעה ממצחו. "זאת עבודה קשה, אבל יפהפייה".
אלון השעם, האנדמי לים התיכון, הוא עץ נמוך וירקרק שצומח לאט. את יערותיו הנרחבים ביותר אפשר למצוא בחוף האטלנטי של חצי האי האיברי. בפורטוגל, יצרנית השעם הגדולה בעולם, האלונים מוערכים עד כדי כך שנבחרו לעץ הלאומי של המדינה והם מוגנים בחוק. פשוט אסור לכרות אותם. ספרד היא יצרנית השעם השנייה בגודלה, ואחריה מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה, איטליה וצרפת.
תהליך קילוף השעם דורש דיוק ושנים של תרגול. מכת הגרזן חייבת להיות חזקה, אך גם עדינה כדי להימנע מפגיעה בקליפה הפנימית ובעץ עצמו. מכיוון שהעבודה דורשת התמחות רבה כל כך, זוהי אחת העבודות החקלאיות המשתלמות ביותר בפורטוגל. את הקליפה אפשר לקלף רק בין סוף מאי לאוגוסט, כאשר העץ נמצא בשלב הצמיחה הפעיל שלו, מה שמקל על הפשטת השכבה החיצונית מבלי לפגוע בגזע.
אלון השעם ייחודי ביכולתו לחדש את קליפתו. לאחר הסרתה, העובדים כותבים את הספרה האחרונה של השנה בצבע לבן על הגזע החום־זהוב החשוף – הספרה 3, למשל, פירושה שהעץ קולף ב־2023. הקליפה תצמח אט־אט, ותהיה מוכנה לקציר נוסף כעבור תשע שנים. "העץ תמיד מתחדש", אומרת מהנדסת היערות קונסייסאו סנטוס־סילבה.
פאולה סלגויירה, שעובדת בקציר השעם בקרוצ'ה כבר 35 שנה, מושיטה את ידה כדי לגעת באלון שזה עתה הופשט. "הוא קר", היא אומרת בעודה מלטפת את הגזע החלק. המכים בגרזן עובדים בזוגות בהסרת השעם, בזמן שסלגויירה ועוד כמה נשים אוספות את הקורות בערמות לקראת הובלה.
לאחר מכן הקורות ייערמו בחוץ, באזורי אחסון החשופים לאוויר ולאור השמש. לאחר שישה חודשי יישון והסרת לחות, הן ימוינו לפי סמיכותן ואיכותן, ולאחר מכן יבושלו כדי שיטוהרו מזיהומים. הבישול גם הופך את החומר לרך יותר וקל יותר לטיפול.
מפקק בקבוק לחומר ירוק
רוב השעם עדיין משמש לפקיקת בקבוקים, אך בעשור שעבר, התעשייה העולמית מצאה לו שימושים חדשים. "אנחנו רואים עניין הולך וגובר בשעם כחומר בר קיימא", אומר רואי נובאיס, מומחה לחומרים באוניברסיטת אוויירו בפורטוגל. "בהשוואה לקצף פוליאוריטן, המשמש גם כן לבידוד תרמי, מוצרי שעם דורשים פחות אנרגיה ומייצרים פחות פליטות פחמן".
הקליפה העבה של אלון השעם מותאמת להגן על העץ מפני אש, והפכה אותו לחומר בידוד רב־עוצמה ששימש להגנה על מכלי הדלק של חלליות נאס"א ועל סוללות של מכוניות חשמליות. הוא גם עמיד בפני מים ושמן, ויכול להתמודד עם דחיסה בלי לאבד מגמישותו. "זהו חומר מתחדש ומתכלה יוצא דופן", אומר נובאיס. "הוא גם עמיד מאוד. הוכח שמוצרי שעם נותרים כמעט ללא שינוי במשך יותר מחמישים שנה".
חלק מהפחמן שנספג בעצי אלון השעם נמצא כמובן במוצרי השעם, אבל אפשר להשתמש בהם לתקופות ארוכות, לחדש אותם ולמחזר אותם. כמה מחקרים מצאו שהפקק שלילי לפחמן, כלומר שהוא יכול לאגור יותר פחמן מהכמות הנדרשת לייצורו.
כשקורות שעם נחתכות ליצירת פקקי שעם טבעיים, שאריותיהן נטחנות לגרגירים, ואלה משמשים ליצירת יריעות או בלוקים של שעם. "אפילו אבק שעם משמש להפקת אנרגיה", אומר ז'ואאו רוי פריירה, מזכ"ל איגוד השעם הפורטוגזי. "הוא מזין את הדוודים של התעשייה ומפעיל חלק מהייצור".
שעם ממוחזר ניתן גם כן לכתישה ולמחזור במוצרים אחרים. בפורטוגל, תוכנית המחזור "גרין קורק", שהקים ארגון הסביבה קוורקוס, אספה ומחזרה יותר מ־100 מיליון פקקי שעם מאז 2009. יוזמה דומה, רי־קורק, קיימת גם בארצות הברית.
רוב השעם המיוצר בפורטוגל גדל בגבעות ובמישורים בדרום המדינה, במערכת חקלאית עתיקה המכונה "מונטדו". המערכת האקולוגית הזו, שדומה לסוואנה, משלבת שעם, אלוני גלעין ועצי זית עם שדות מרעה, בהמות מרעה ויבולים. "האדמה בדרום פורטוגל דלה מאוד, יש מעט מאוד גשם, והטמפרטורות גבוהות מאוד בקיץ", אומרת פרופ' תרזה פינטו־קוריה מאוניברסיטת אבורה בפורטוגל, המתמחה בנופים כפריים ובמערכות חקלאיות. "אבל מערכת כזאת היא יצרנית גם כשהמשאבים דלים והתנאים קשים".
במשך מאות שנים שימרו המקומיים את המונטדו מכיוון שהשעם סיפק לבעלי הקרקעות מקור הכנסה. פסיפס בתי הגידול במערכת המונטדו תומכת במאות מינים, כולל הלינקס האיברי, חתול בר שנמצא בסכנת הכחדה חמורה, והעיט הקיסרי, שגם הוא מאוים בהכחדה. אחד מאלוני השעם העתיקים ביותר בעולם נמצא באזור הזה של פורטוגל: הוא ניטע בשנת 1783 באגואס דה־מורה, ומכונה "השרקן" מכיוון שציפורים רבות פוקדות את ענפיו הגדולים והרחבים.
חזירים איבריים ניזונים מבלוטים ברחבי המונטדו, ועיזים רועות בשטחי המרעה. שילוב של אלוני השעם עם בעלי חיים וגידולים יכול להגביר את הייצור ואת המגוון הביולוגי, אומרת פינטו־קוריה, אבל גם לאפשר בניית קרקע ולשלוט בשחיקתה, לחסוך מים ולהילחם במדבור. אבל השימוש החקלאי בו מסכן אותו: "העץ מותאם לאקלים הים־תיכוני, והקליפה מגוננת עליו מאש", אומרת סנטוס־סילבה, "אבל בשנתיים הראשונות לאחר קילוף השעם, העצים פגיעים הרבה יותר לשרפות בלי ההגנה הזאת". לדבריה השרפות ביערות השעם נדירות, בגלל ניהול זהיר.
מכיוון שהוא גדל לאט, לאלון השעם לוקח עשרות שנים לספק צל ולייצר שעם באיכות טובה. אבל בקרוצ'ה, אנשים עדיין מצטטים אמרה פורטוגזית נושנה: "מי שאכפת להם מהנכדים שלהם שותלים עצי אלון שעם".
