מי שמתכנן את לוח הזמנים החברתי שלו עשוי "לשאוב" את ההנאה מהפעילויות המתוכננות, שהיו אמורות להיות כיפיות או מרגיעות – כך קובע מאמר חדש, שכתבו חוקרי ניהול זמן. לפי המאמר, פעילות פנאי מתוכננת ובלתי ספונטנית נוטה להיות מהנה פחות. הסיבה לכך היא שאנו נוטים לאגור את כל הפעילויות המתוכננות שלנו באותה "קופסה מנטלית", בין שמדובר בתור לרופא שיניים או בכוס קפה עם חבר, וכך החוויה המהנה נעשית מטלה. "הפעילות מצטרפת לרשימת המטלות שלנו", כתבה סלין א' מלקוק, אחת מהחוקרות. "התוצאה היא שהפעולה נעשית מהנה פחות".
את המאמר, שיפורסם בכתב עת פסיכולוגי באפריל הבא, כתבה מלקוק, מרצה עמיתה לכלכלה באוניברסיטת אוהיו, עם גבריאלה טוניאטו, מרצה עמיתה בבית הספר לעסקים באוניברסיטת רטגרס. לפי המאמר אנו נוטים לקבוע פעילויות פנאי צפופות, מחשש שלא נספיק את כולן. "ההתמקדות בפרודוקטיביות נפוצה כל כך שאנשים נוטים להפוך את הפנאי שלהם לפרודוקטיבי ומתרברבים על היותם עסוקים", נכתב במאמר. וכך אנו עושים יותר ונהנים פחות. "כאשר הן מתוכננות, פעילויות פנאי הופכות לפחות זורמות ויותר מאולצות – וכך נפגעת התועלת שלהן", הסבירה מלקוק. השתיים קבעו שלתכנון פעילויות – החל בשטיפת רכב, עבור בנסיעת ניסיון ברכב חדש וכלה בצפייה בסרטון מהנה – יש "אפקט עמעום ייחודי".
באחד המחקרים, ל־163 סטודנטים ניתן לוח זמנים תיאורטי המתאר פעילויות והרצאות. חלק מהסטודנטים התבקשו לקבוע מראש מועד ליציאה עם חבר ולהוסיף אותה ללו"ז. לאחרים נאמר שהם נתקלו בחבר ויצאו איתו באופן ספונטני, ואז הם נשאלו כיצד הם מרגישים. לפי המאמר, "מי שתכננו מראש את היציאה בנו אותה יותר כמו עבודה".
אז אם אנחנו לא אמורים לתכנן את זמננו החופשי, כיצד נוכל לעשות משהו בכלל? או להיפגש עם חברים? לפי מלקוק, התשובה היא "תכנון מחוספס" – כלומר, להיפגש "בארוחת הצהריים" או למשקה "אחרי העבודה", אך לא ליעד לפעילות הזו חלון זמן מדויק. "עד כמה שהשינוי נשמע טריוויאלי, יש לו השפעה חשובה על הפסיכולוגיה האנושית: הוא מחזיר את הגמישות לפעילויות הפנאי", כתבה מלקוק.
לדבריה, גם אם התכנון המשוחרר יגרום לכך שהפגישה לא תצא לפועל, זו תוצאה טובה יותר, בחלק מן המקרים. "אם דברים לא מסתדרים והפגישה מתקיימת בכל זאת, פירוש הדבר שככל הנראה לפחות אחד הגורמים הכריח את עצמו לנסות להוציא את הפגישה לפועל, ונהנה ממנה פחות. אז אולי ביטול הפגישה הוא בעצם התוצאה המיטבית". בחייה האישיים, כשהחברים שלה מנסים להיפגש איתה בזמן ספציפי, מלקוק אומרת שהיא מצטטת את המחקר שלה ומגלה שהם "מוכנים לשתף פעולה" עם התכנון המחוספס.
אחד המחקרים שתיארו מלקוק וטוניאטו תומך ברעיון של "תכנון מחוספס" מוצלח. המחקר גייס 148 סטודנטים שהיו בתקופת מבחני סמסטר אך הסכימו לצאת להפסקת קפה ועוגיות שקיבלו בחינם. לחצי מהסטודנטים הוגדר זמן ספציפי ליהנות מהחטיף, ולחציים נקבע חלון זמן של שעתיים. לפי המחקר, הסטודנטים שקיבלו זמן ספציפי דיווחו על הנאה מופחתת מהפסקת הקפה לעומת אלו שקיבלו חלון זמן.
חוץ מ"התכנון המחוספס", עוד הצעה של מלקוק הייתה להפסיק לנסות לדחוס כל כך הרבה לתוך זמננו החופשי. כהתחלה, היא מציעה למדוד את הנאתנו מפעילויות במקום את מספר הפעילויות שהספקנו לעשות. "עלינו להיות סלקטיביים במה שאנחנו בוחרים לעשות. לאפשר לעצמנו לוותר על דברים", היא כתבה. "אני לא אומרת לא לתכנן, אך אנחנו יכולים לעשות עבודה טובה יותר בקביעת סדרי עדיפויות, ולהשתחרר מהפחד שלנו לפספס משהו".
תרגום: אלחנן שפייזר
