אני זוכרת את השעות המוקדמות ביותר של היום השני שלי בברצלונה בבהירות צילומית. כשהתעוררתי מג'ט לג – "יעפת" בעברית – בסביבות השעה 4 לפנות בוקר, שוטטתי ברחובות לפני עלות השחר. שדרת ה"לה רמבלה" המפורסמת, שבדרך כלל גדושה בתיירים, השתרעה עצומה ומפוארת – וריקה.
זה היה מוקדם מדי עבור קפה או צ'ורוס כארוחת בוקר. אז שוטטתי ברחובות דמויי המבוך של הרובע הגותי, והיה לזה מראה סוריאליסטי עם האור הראשון של הבוקר, כשהעיר החלה להתעורר סביבי. בשעה 7 בבוקר, כבר פיתחתי מספיק תיאבון לארוחת בוקר מפוארת באחד מהמסעדות בשוק. כשחזרתי למלון שלי אחר כך ונפלתי עייפה ורצוצה למיטה, הרגשתי שהיה לי יום שלם. והשעה הייתה בקושי 9 בבוקר.
כשאתה מוצא את עצמך ער לגמרי בשעות בלתי סבירות, ללא סיכוי למצוא אנרגיה מחדשת, העצה שלי היא פשוטה: לך עם זה. כן, ג'ט לג יכול להשאיר אותנו עם כאבי ראש חזקים ותשישות בכל הגוף. אבל ניתוק השעון הגופני שלנו מהסביבה זה בכלל לא בהכרח דבר רע.
אם לא הייתי מוכה נדודי שינה בצפון פינלנד, לא הייתי עדה לדמדומים המהפנטים שלפני עלות השחר של שמש קיץ שלא שוקעת במלואה. הייתי מפספסת את השמש הזורחת מעל רבאט בירת מרוקו, בזמן שאני לוגמת תה נענע ומתבוננת בקירות מוארות בזוהר ורוד. גם כשנמצאים בחדר המלון, השקט באותן שעות מוקדמות, כשהעולם עדיין לא נדלק, מרגיש עמוק. חלק מהכתיבה הטובה ביותר שלי והמחשבות המשמעותיות ביותר שלי הגיעו בזמנים ההם.
אני אוהבת את המרחב הלימינלי של שדות תעופה בינלאומיים, שנראה כאילו קיימים מחוץ למגבלות הזמן: כל שעה מתאימה לכוס יין, או להיפך, לקפה. וכשאני בעיר חדשה, חוסר היכולת של הגוף שלי להבין את אזור הזמן יכול להיות נכס לסוג של הרפתקאות שלאחר החשיכה שאני עוברת רק לעתים רחוקות בבית.
זוהי גישה טובה לטיולים ונסיעות בדרך כלל: אמצו אותה. לכו עם הזרם, אל תילחמו בו.
ה"חוכמה" המקובלת אומרת להימנע מתנומות במשך היום אחרי טיסות ולנסות למשוך עד הלילה כדי לישון כמו שצריך, אבל אני מעריצה את אותן שנ"צים בלתי מתוכננים. יש חוויות ג'ט לג שאני זוכרת בנוסטלגיה לא פחות מהטיול עצמו. כמו כריך ענק אחרי טיול ארוך, או בירה קרה ביום חם, התחושה של תנומה שהרווחת, ושאתה צריך אותה, היא תענוג בלתי יתואר.
שום דבר לא יכול לשחזר את התחושה החלומית של נחיתה באזור לא מוכר של העולם אחרי לילה ללא שינה, ולנסוע משדה התעופה, לצפות ברחובות הבוקר דרך ה"אובך" של אזור זמן שכאילו שונה באופן על טבעי. גם אלה הם רגעים שנצרבו במוחי: הרוכלים הראשונים מחוץ לשדה התעופה במלזיה; גשם רך על שדות ירוקים מבריקים ממש מעבר לשדה התעופה באירלנד; הכאוס של אופנועים בכבישים המהירים של וייטנאם.
לאחר טיסה ללא שינה של 10 שעות לאחרונה לפיג'י, עיניו של הפעוט שלי היו עגומות אך פעורות מפליאה במהלך הנסיעה הראשונה שלנו במונית. הוא לחש "וואו", אחת ממילותיו הבודדות, שוב ושוב: בפריחת הפלומריה, בעצי הבננה, בנוף המשונן והשופע. ידעתי שהוא סובל מג'ט-לג, ששנינו נשלם עליו מאוחר יותר, אבל ברגע זה, ער למרות הסיכויים, הוא פשוט נדהם.
כמו הטיול עצמו, יציאה מאזור הזמן שלנו יכולה להיות סוריאליסטית, מבלבלת ומופלאה – לפעמים הכל באותו רגע.
