קייסי ריבארה עזר תמיד למי שהיה זקוק לעזרה, וביום חמישי בערב, בצומת כביש סואן בקליפורניה, מי שהיה צריך עזרה היו אמא ברווזה ועשרת הברווזונים שלה.
אמא ברווזה ושורת ילדיה הזעירים נאבקו כדי לנווט בהצלחה את דרכם דרך צומת של שני כבישים עמוסים שבהם המהירות המותרת מגיעה לכ-70 קמ"ש, אמרה העדה אנג'לה ווימסט-תומס. ריבארה הבחין בסכנה, יצא מרכבו, פעל לעצירת התנועה בכביש ולאחר מכן חצי ליווה – חצי חילץ אותם על פני שני נתיבים לכיוון מערב. הוא דאג שכל אחד מהם יגיע בבטחה למדרכה שבצד השני.
כשהתנועה לכאורה עמדה, ריבארה התחיל לחזור למכוניתו בעוד נהגים אחרים צופרים ומוחאים לו כפיים, אמרה ווימסט-תומס. שניות לאחר מכן, ובמרחק מטרים ספורים משני ילדיו שהמתינו לו במכונית, נכנס ריבארה לנתיב תנועה פתוח, בו ברגע שנהגת צעירה בת 17 נכנסה לנתיב דרך הצומת.
היא פגעה בו, וריבארה מת במקום, אמרה ווימסט-תומס.
בימים שחלפו מאז, מותו של ריבארה הדהד בקרב אנשים ברחבי המדינה כדוגמה חזקה לכוחם של מעשי חסד קטנטנים, במיוחד כלפי החלשים ביותר. אנדרטה נבנתה בצומת, סמוך למקום מותו של ריבארה, על המדרכה שבה הוביל את הברווזים למקום מבטחים. היא כוללת מחוות קלאסיות של אבל כמו פרחים, אבל גם כמה ספציפיות למה שדודתו של ריבארה תיארה כ"מעשה החסד האחרון" של אחיינה – שורה של ברווזי גומי צהובים.
ווימסט-תומס, שחזרה עם שני ילדיה באותו ערב מקונצרט, שחזרה את האירוע. כשהם ראו את ריבארה מחלץ את הברווזים ומוביל אותם לחוף מבטחים, היא ושני ילדיה מחאו כפיים ונהגים אחרים עשו את אותו הדבר וצפרו במחוות עידוד והערכה. כשהוא עבר ליד מכוניתה, היא אמרה לו "עבודה טובה. תודה שעשית את זה".
"ואז הוא נפגע", אמרה ווימסט-תומס. "זה הדבר הכי נורא שחוויתי או שראיתי אי פעם".
היא ובנה וויליאם צרחו. בתה, שעדיין התבוננה בברווזים, לא ראתה את התאונה. "ואז הרמתי את הטלפון שלי. חייגתי 911. רעדתי כל כך שבקושי הייתי מסוגלת אפילו לחייג".
ואז, היא הבינה שריבארה היה בדרכו חזרה לרכב. היא אמרה לילדיה להישאר בפנים, כשהיא יוצאת מהמכונית לקול הצרחות. "אז ניגשתי לרכב שלו, והיו שני ילדים קטנים באוטו. הם צעקו 'זה אבא שלי! זה אבא שלי! הוא בסדר?!'".
כל מה שווימסט-תומס יכולה הייתה לומר היה "אני לא יודעת. האמבולנס מגיע. המשטרה באה".
ריבארה הסיע את שני ילדיו הביתה לאחר אימון השחייה שלהם, אמרה דודתו בקמפיין גיוס כספים עבור משפחתו. היא תיארה אותו כ"בעל והאב החביב והמדהים ביותר", והסבירה שהוא הכיר את אשתו כשהיה בן 17 לאחר שהחלה ללמוד בתיכון שלו כתלמידת חילופין מהונג קונג. השניים "התאהבו בטירוף והיו בלתי ניתנים להפרדה" במשך 23 השנים הבאות.
ריבארה החל לעבוד לאחרונה בבית הספר שילדיו לומדים בו, כדי שיוכל להיות קרוב אליהם. הוא גם אהב לעזור לילדים אחרים. "אפילו המעשה האחרון שלו בעולם הזה היה סימן לחמלה שלו", כתבה דודתו.
ווימסט-תומס אמרה ש"מעשה הגבורה" של ריבארה חשף את דמותו. אף אחד אחר לא יצא ממכוניתו כדי לעצור את התנועה ולעזור לברווזים, אבל זה היה האינסטינקט הראשון של ריבארה. "הא אפילו לא חשב על הבטיחות שלו, הוא חשב על הברווזים", היא אמרה.
כמו אמו אנג'לה, גם וויליאם ווימסט-תומס נאבק בזיכרונות מההתרסקות. הוא אמר שהוא סובל מפלאשבקים וסיוטים לאחר שראה את ריבארה נהרג במרחק מטרים ספורים ממנו. אבל גם הוא מנסה להתמקד במה ריבארה עשה לפני כן. "הוא היה מוכן לשים את חייו על הכף כדי להציל חיים של חיה אחרת".
וויליאם לא הכיר את ריבארה, אבל הוא אמר שמותו עזר לו להבין שהחיים יקרים. ולמרות שהוא מודה שהוא "רק בן 12" ולא ראה "הרבה מהעולם", מה שהוא חווה ביום חמישי בערב גרם לו להבין משהו עליו. "הוא עשה משהו באמת נפלא ומדהים ברגעיו האחרונים", אמר הילד, "ואני יודע שלא הרבה אנשים מקבלים את ההזדמנות הזאת".
