הנשיא הדמוקרטי עלה ביום שלישי השבוע לדבר בפני קהל של כאלפיים איש שציפו לו באולם ההתעמלות העמוס של בית הספר התיכון צ'יין בעיר לאס־וגאס. הוא הצחיק אותם, שלהב אותם, ובמשך יותר מארבעים דקות ניסה בעיקר להחדיר בהם מוטיבציה להצביע בעד המועמדים הדמוקרטיים בנבדה בבחירות אמצע הקדנציה ביום שלישי הבא, וגם להביא חברים ובני משפחה שיצביעו כמותם.
זו הייתה יכולה להיות עצרת מוצלחת בהרבה בעבור הדמוקרטים, אילו היה מדובר בנשיא המכהן, ג'ו ביידן. אבל ביידן לא הופיע בעצרת דמוקרטית מאז תחילת ספטמבר, נצח במונחים פוליטיים, ודאי כשמערכת בחירות קריטית כל כך עומדת בפתח. מי שנקרא אל הדגל הוא ברק אובאמה, הנשיא הדמוקרטי הקודם. הקהל באולם ההתעמלות בלאס־וגאס – ולמעשה כל קהל דמוקרטי אקראי ברחבי ארה"ב – היה מחליף בלי היסוס את ביידן באובמה, אבל זה כבר מילא את שמונה שנותיו האפשריות בבית הלבן, ולמעריציו נותר רק להתגעגע. והגעגועים האלה, כך נדמה, עומדים רק לגבור בעקבות התוצאות הצפויות בבחירות בשבוע הבא.
למעשה, הבחירות כבר בעיצומן. בנבדה אפשר להצביע גם לפני יום שלישי, בקלפיות שכבר פתוחות ובדואר. ביום הבחירות עצמו אפשר להצביע בכל קלפי במחוז המגורים. שלל האפשרויות הללו לא גורם להמוני אמריקנים לצאת להצביע. היסטורית, בבחירות אמצע הקדנציה משתתפים כ־40 אחוזים מהבוחרים, לעומת כ־60 אחוזים בממוצע בבחירות שנבחר בהן גם נשיא.
מהן בעצם בחירות אמצע הקדנציה? הנשיא נבחר בארה"ב בכל ארבע שנים, אבל הקונגרס האמריקני, המחולק לשני בתים (בית הנבחרים והסנאט), מתנהל בלוח זמנים אחר. בבית הנבחרים 435 חברים, שמייצגים מחוזות במדינות לפי גודל האוכלוסייה. קליפורניה, המדינה המאוכלסת ביותר בארה"ב, מיוצגת בידי 53 חברי בית הנבחרים, ואילו שבע מדינות דלילות אוכלוסין דוגמת וויומינג, צפון ודרום דקוטה ואלסקה, מיוצגות כל אחת בידי נציג יחיד. 435 חברי בית הנבחרים עומדים לבחירה מחודשת בכל שנתיים, וכך מבטיחה המערכת הפוליטית שהנציגים יהיו למעשה במערכת בחירות מתמדת, שמאלצת אותם לפעול כל הזמן לטובת בוחריהם, הנמצאים הרחק ממשרדם הנינוח של הנבחרים בוושינגטון הבירה.
בסנאט, מנגד, יש מאה חברים, שני נציגים לכל מדינה, ללא קשר לגודלה. קליפורניה, טקסס וניו־יורק עתירות האוכלוסייה וגם המדינות הדלילות שהזכרנו לעיל שולחות כל אחת שני נציגים לסנאט, שהוא הבית העליון בקונגרס. סנאטור נבחר לכהונה של שש שנים, וזאת כדי שיהיה לו הזמן הפנוי הדרוש להתעמק בנבכי הפוליטיקה הוושינגטונית ולקדם תהליכים ארוכי טווח שלא תמיד קשורים ישירות לאזרחים המסוימים שבחרו בו, אלא כאלה הקשורים למדיניות חוץ או לביטחון לאומי. מדי שנתיים בתחילת נובמבר מתקיימות בחירות לכל בית הנבחרים ולשליש מחברי הסנאט, אלה שמסיימים קדנציה בת שש שנים. אבל הנשיא כאמור נבחר אחת לארבע שנים, ולכן אחת לארבע שנים נערכות הבחירות הללו באמצע הכהונה של נשיא מכהן, שנתיים אחרי שנבחר.
בבחירות 2020 הצליחה המפלגה הדמוקרטית להשתלט על שלוש זרועות הממשל – הבית הלבן, בית הנבחרים והסנאט. זהו תסריט החלומות של כל נשיא נבחר. בדרך כלל הוא יכול לעשות עם הרוב הזה כרצונו בחקיקה ובקידום אג'נדות. אלא שבמקרה של ג'ו ביידן, הדברים החלו לחרוק די מהר. בבית הנבחרים הרוב שלו היה מצומצם מלכתחילה ועמד על תשעה מושבים בלבד. עם רוב כזה, בבית של 435 חברים, כל הצבעה היא קריעת ים סוף.
בסנאט המצב היה גרוע אף יותר: כשהסתיימה ספירת הקולות התברר שהבית העליון נתון בתיקו 50:50. במקרה כזה, החוקה קובעת שהקול המכריע הוא של נשיא הסנאט, שהוא סגן הנשיא. במקרה שלנו, סגנית הנשיא קמלה האריס. אלא שגם הקול של האריס לא תמיד הספיק, מכיוון שסנאטור אחד וסנאטורית אחת, המשתייכים אומנם למפלגה הדמוקרטית אבל מגיעים ממדינות שמרניות ו"אדומות", לא הסכימו ליישר קו עם ניסיונות החקיקה הליברליים והפרוגרסיביים מדי לטעמם, ויוזמות רבות של ביידן נתקעו. העובדה שהדמוקרטים אוחזים לכאורה ברוב בכל מוסדות השלטון בוושינגטון אך לא באמת מצליחים ליישם את שאיפותיהם, שהיו גבוהות אחרי ארבע שנות טראמפ, הובילה לאכזבה רבתי מביידן במפלגתו.
לכך נוספו אירועים עולמיים כמו המשך מגפת הקורונה, המלחמה באוקראינה והתייקרות הנפט, והסיפור הגדול ביותר – עליית מחירים כללית שהכניסה מאות אלפי משקי בית בארה"ב לחרדה כלכלית. בחישוב שנתי מדובר על אינפלציה בשיעור 8־9 אחוזים. השיא, שנרשם בחודש יולי, היה עליית מחירים שנתית של 9.1 אחוזים לעומת יולי 2021 – שיעור האינפלציה הגבוה ביותר בארבעים השנים האחרונות.
סחיטת לימון ההפלות
ביום רביעי השבוע, מיד עם הגיעי לנבדה, הכותרות הראשיות עסקו בהעלאת הריבית הרביעית ברציפות בבנק הפדרלי, בניסיון להילחם באינפלציה. לפחות כרגע הניסיון הזה לא מצליח לקרר את מגמת עליות המחירים, ומפלגת השלטון ככל הנראה תשלם את המחיר בקלפי בשבוע הבא.
בחנות מזכרות במרכז ה"סטריפ" של לאס־וגאס, כשבעה קילומטרים של ראוותנות וצעקנות אמריקנית בשיאה, אני משוחח עם כמה אמריקנים שהגיעו לכאן לחופשה השנתית שלהם. זוג מפנסילבניה מספרים שהקדימו השנה את חופשת האביב שלהם לנובמבר כיוון שהמחירים נמוכים יותר.
הרוח ברחובות לאס־וגאס נושבת בעוצמה, בערב הטמפרטורה יורדת ל־15 מעלות, המחירים נוחים יותר והמלונות מלאים באמריקנים שלא רוצים לבטל את החופשה שהם רגילים אליה מדי שנה, אך אינם יכולים להתעלם מהחור ההולך וגדל בכיס. "בשנים הקודמות לא היית מוצא אותנו בחנות כזו, של מזכרות זולות יחסית, שמוכרת שתי חולצות ב־20 דולר", אומרת לי האישה, "אבל הפעם זה מה שנביא לנכדים, צריך לשמור על הכסף".
מערכת הבחירות השנה פתלתלה ומרתקת. עד חודש יוני הייתה ידם של הרפובליקנים על העליונה בסקרי דעת הקהל לקראת יום הבחירות. מעמדם ההולך ונשחק של ביידן ושל המפלגה הדמוקרטית, מכל הסיבות שהזכרנו לעיל, גרם ליותר ויותר אמריקנים מתלבטים לתת את קולם העתידי לשמרנים. ואז, ב־24 ביוני, התפרסם פסק הדין "דובס נגד הארגון לבריאות נשים בג'קסון", שביטל את פסיקת "רו נגד וייד" מ־1973 שהפכה את ההפלה לזכות חוקתית. פסק הדין המהפכני החזיר את ההחלטה בנושא למדינות: הרוב השמרני המוצק שקיבע הנשיא לשעבר טראמפ, רוב שעומד על שישה שופטים שמרנים לעומת שלושה ליברלים בלבד, הגשים חלום ארוך שנים של התנועה השמרנית בארה"ב, שהפלות הוא אחד מדגליה החשובים ביותר, לצד שימור הזכות לשאת נשק. זה היה ניצחון שמרני מובהק שהושג בעבודה ארוכת שנים בקידום שופטים שמרנים, כתגובת נגד ללא מעט צעדים ליברליים שבית המשפט העליון נקט בעשורים הקודמים.
מהר מאוד התברר שהניצחון הזה הוא בבחינת ניצחון פירוס בכל הקשור לבחירות. מסקרי דעת הקהל עלה שרוב המצביעים הרפובליקנים לא תומכים בפסק הדין השמרני, ויותר מכך – שזהו נושא שמתסיס ומעיר את דעת הקהל הדמוקרטית. הסקרים לקראת בחירות האמצע החלו לנטות לכיוון הדמוקרטי, ומועמדים רפובליקנים רבים ברחבי ארה"ב, במדינות ליברליות בעיקר אבל בהחלט לא רק בהן, החלו לנסות למקם את עצמם בעמדה שנוגדת את ההכרעה, כדי לא להמשיך לדמם קולות.
בשבועות האחרונים קיבל המרוץ טוויסט נוסף, כאשר יותר ויותר סקרים החלו להראות שהדי פסק הדין מתחילים להתפוגג. הציבור האמריקני המשיך להגיע לתחנות הדלק ולסופרמרקטים ולשלם הרבה יותר מששילם בשנה שעברה, והכלכלה עלתה שוב למקום הראשון בסדר העדיפויות. סקרים מראים שכשמדובר בכלכלה, הבוחרים מעדיפים את הרפובליקנים ביחס של 2:1, והתוצאה היא "גל אדום". לפי הסקרים הוא מעניק מומנטום אפשרי לניצחון רפובליקני לא רק בבית הנבחרים, שם הוא כבר מונח בכיסם כמה חודשים, אלא גם בסנאט.
הדמוקרטים מצידם ממשיכים לנסות לסחוט את לימון ההפלות בתעמולת הבחירות, אבל נראה שהקשב האמריקני הוסט הרחק משם. הבעיה של הדמוקרטים היא שמבחינתם זהו פחות או יותר הכדור היחידי בקנה. באין להם מענה בנושא הכלכלי, שמעיק על יותר ויותר משפחות בארה"ב, הם משתמשים בו שוב ושוב. אילו פסק הדין היה ניתן לפני חודש, הדמוקרטים היו מצליחים כנראה לשמור על הסנאט ואולי אפילו על בית הנבחרים. אחרי חצי שנה כמעט, המומנטום אבד. לפעמים תזמון טוב הוא כל מה שצריך.
מתוך 34 המרוצים לסנאט, רק במעטים הרפובליקנים מקווים להפוך את הכיסא הכחול לכיסא אדום. כך למשל בנבדה. לפי ממוצע הסקרים באתר real clear politics, הסנאטורית הדמוקרטית המכהנת קתרין קורטז מאסטו מפגרת ב־2 אחוזים כמעט אחרי המועמד הרפובליקני אדם לקסלט. במצב של שוויון 50:50, נבדה עשויה להעניק לרפובליקנים בשבוע הבא את השליטה בבית העליון של הקונגרס, ולשתק את ממשל ביידן בשתי שנותיו הבאות.
