חשבו על המחלה האחרונה שלכם. אולי חשתם חום, צמרמורת, עייפות וחוסר תיאבון. כמו רבים מאיתנו, אולי חשבתם שמערכת החיסון שלכם גרמה לתחושות אלו במלחמתה בחיידקים, בנגיפים ובפתוגנים אחרים. אבל נראה שהמוח שלנו משחק גם הוא תפקיד חשוב, ושולט ברבים מהתסמינים הללו. לפי שני מחקרים שפורסמו לאחרונה בכתב העת נייצ'ר, אזורים מסוימים במוח מגיבים במהירות למחלה ומתאמים את התמודדות הגוף איתה. לפי המחקרים, המוח גורם לנו להרגיש רע באופן זמני, וכך מורה לנו לנוח ועוזר לנו להחלים מהר יותר.
הניסויים בשני המחקרים נערכו בעכברים, אך ההבנה החדשה עשויה לענות על השאלה מדוע אנשים מסוימים ממשיכים לסבול מבעיות כרוניות גם חודשים אחרי ההחלמה. "כשאנחנו חולים, אנחנו חושבים שמערכת החיסון שלנו עוברת להילוך גבוה וזה פוגע בתפקוד שלנו", מסבירה פרופ' קתרין דולאק, מרצה לביולוגיה מולקולרית ותאית בהרווארד ומחברת אחד המחקרים. "אבל האפשרות שבעצם המוח הוא שגורם לכך היה מסקרן מאוד".
"אני חושב שזה באמת משחק גומלין אינטימי בין המוח למערכת החיסון, שדורש תיאום רב", אומר אנוג' אילנז'ס, ביולוג בקריית המחקר ג'נליה, ממחברי המחקר האחר. "בירור התיאום הזה והמשמעות שלו – זו תעלומה שתעזור לנו להבין גם באופן כללי את התגובה למחלות". בעלי החיים כולם מתמודדים עם זיהומים מסכני חיים מצד נגיפים, חיידקים ומחוללי מחלות אחרים ו"הם חווים תגובה שדומה מאוד לזאת שלנו".
כדי להבין כיצד המחלה משפיעה על הגוף והמוח, החוקרים הזריקו לעכברים חומרים מעודדי דלקת המחקים זיהומים חיידקיים או נגיפיים. העכברים נעשו עצלים, זזו פחות, חום גופם עלה והם ניסו לחמם את עצמם ככל האפשר. הם גם שתו פחות מים. ממש כשם שאנו נוטים לא לרצות לאכול כאשר אנחנו חולים, העכברים הפחיתו בחדות את צריכת המזון שלהם, וירדו ב־10 אחוזים ממשקל גופם בתוך ימים ספורים.
נראה שרבות מההתנהגויות הללו נועדו לסייע להם לשרוד את המחלה, אך הסיבה המדויקת לכך עדיין קצת מסתורית. לדוגמה, אובדן התיאבון נראה מזיק ולא מועיל; אבל מחקר מוקדם יותר גילה שאם מאכילים עכברים כשהם חולים, יש סיכוי גבוה יותר שהם ימותו במהלך זיהום חיידקי. המדענים לא הצליחו למצוא הסבר לתופעה.
התאמות אחרות נראות מועילות יותר: פחות תנועה פירושה חיסכון באנרגיה, וחום עלול להפוך את הפתוגן ליעיל פחות ובו זמנית להגביר את פעילותה של מערכת החיסון. אולם שינויים בהרגלי האכילה או בטמפרטורת הגוף אינם משימה של מה בכך, והמוח נדרש להתערב בהם.
אצל יונקים בעלי דם חם כמו עכברים ובני אדם, טמפרטורת הגוף "נשלטת בקפדנות רבה", ונשארת בטווח דומה, אומרת דולאק, אבל כדי להעלות חום, המוח מתערב בתפקודי הגוף. באופן אידיאלי, "צריך לשלוט בתגובה. אתה תפסיק לאכול, אבל אתה צריך להתחיל לאכול שוב", אומר פרופ' ג'פרי פרידמן, מרצה לגנטיקה מולקולרית באוניברסיטת רוקפלר וממחברי אחד המחקרים.
"נראה שכל התסמינים – שימור אנרגיה, העלאת טמפרטורה כדי להילחם טוב יותר בפתוגן והיעדר תיאבון – מועילים מאוד לחיה ומתוזמרים על ידי המוח, לדעתי זו באמת תופעה נהדרת", אומרת דולאק.
החוקרים חיפשו סמנים גנטיים לפעילות במוח זמן קצר לאחר שהזריקו לעכברים חומר מעודד דלקות. "למרבה ההפתעה, זיהינו רמות גבוהות של פעילות באזורים רבים במוח", אומר אילנג'ס. בהתמקדם בכמה אזורי מוח פעילים במיוחד חשפו שני צוותי החוקרים נוירונים ייעודיים באזורים המעורבים בהיבטים שונים של תגובת העכברים למחלה. המחקר הראשון גילה שנוירונים מסוימים בהיפותלמוס, המווסת את תפקודי הגוף הבסיסיים, שלטו בחום ובתיאבון במהלך המחלה. כשדולאק ועמיתיה גירו במיוחד את הנוירונים ההיפותלמיים הללו בלי לגרום לעכברים לחלות, חום גופם עלה והם איבדו את תיאבונם: הנוירונים בהיפותלמוס יצרו היבטים של תסמיני מחלה ללא מחלה.
בחלק אחר בניסוי, הנוירונים ההיפותלמיים האלה הושמדו באופן בררני והעכברים לא העלו חום. הנוירונים מסוגלים כנראה לזהות מחלה באמצעות איתותי מערכת החיסון, מסבירה דולאק. החלק המסוים הזה של ההיפותלמוס ממוקם באזור שבו מחסום הדם־מוח חדיר במקצת, מה שמאפשר למולקולות של מערכת החיסון לדלוף פנימה. תאים שאינם נוירונים עשויים להגביר את האותות הללו, ואלה מפעילים את הנוירונים ההיפותלמיים המעוררים אובדן תיאבון, עליית חום ותחושת קור.
יש לציין שההיפותלמוס אינו מעורב בתסמיני החולשה או חוסר התנועה. לכך אחראים נוירונים בשני אזורים בגזע המוח – ה־nuclei solitary tract וה־area postrema – שמתווים תסמינים שקשורים לתנועה, אכילה ושתייה. כשאילנג'ס, פרידמן ועמיתיהם הפעילו נוירונים באזורים הללו בגזע המוח, העכברים הפחיתו את האכילה, השתייה והתנועה גם כשלא היו חולים. כשהחוקרים פגעו בנוירוני גזע המוח הללו בשעה שהעכברים היו חולים, לעכברים היו תסמינים חלשים הרבה יותר, והם אכלו, שתו וזזו יותר מהצפוי.
שני המחקרים החדשים מדגישים את התפקיד הלא מוערך שהמוח שלנו ממלא כשאנחנו חולים. נותרו עוד תעלומות רבות בנוגע לתפקידו של המוח כשאנחנו חולים. אנחנו עדיין לא יודעים מדוע לחלק מהאנשים יש תסמינים כרוניים הרבה אחרי שהגוף ניקה לכאורה את הפתוגן שפקד אותו, כמו אצל מיליוני הסובלים מ"לונג־קוביד".
התגובה האנושית למחלה מופעלת לפרק זמן קצר במהלך מחלות חזקות במיוחד, אומר אילנג'ס: "המוח אומר, 'בוא פשוט נכבה הכול. בוא נתמקד רק במלחמה בזיהום'". אבל הוא משער שהתגובות הללו עלולות להימשך בטעות במקרים כרוניים ולגרום "יותר נזק מתועלת".
אבל כאשר תגובת המחלה מווסתת היטב, ההבנה מדוע אנו מרגישים רע וכיצד המוח מעורב בכך, עשויה לעזור לנו לעבוד עם הגוף והמוח שלנו כדי להחלים. "זה מחזק את העצה שנותנים לאנשים כשהם חולים: לנוח, לשתות הרבה תה חם או מרק חם, להתכרבל מתחת לשמיכה ופשוט לנוח", אומרת דולאק. "תנו לגוף ולמוח שלכם להילחם במחלה. טוב לדעת שהמוח עושה את זה בכוונה".
