מרחוק, אורניה נראית כמו כל עיירה קטנה אחרת בדרום אפריקה הכפרית. אבל מי שיבקר בתוכה יבחין מיד בהבדל ברור: כולם כאן לבנים.
באזורים העשירים בשאר המדינה עבודת כפיים היא בעיקר מלאכתם של שחורים, אך כאן לבנים מנקים את רצפות הסופרמרקט, מפעילים מפוחי עלים וקוטפים את האגוזים במטעי הפקאן.
אורניה היא עיר ללבנים בלבד במדינה שהכריזה על קץ ההבחנה הגזעית. מקורה של החריגה הזאת נטוע בשנת 1991, כשהאפרטהייד פרפר את פרפורי המוות שלו. אפריקנרים לבנים, צאצאי המתיישבים ההולנדים מהמאה ה־17, רכשו 80 אלף דונמים של קרקע על גדות נהר אורנג', במחוז קארו המאוכלס בדלילות בפרובינציית הכף הצפוני. בעזרת המעמד האוטונומי שקנו לעצמם על פי החוקה הדרום־אפריקנית שלאחר האפרטהייד, הם יצרו לעצמם עיירה פרטית שעד כה קיבלה לתוכה לבנים בלבד.
אוכלוסיית אורניה גדלה מאז פי עשרה, וכיום חיים בה 2,500 בני אדם. כלכלתה משגשגת. בתים בסגנון המתיישבים ההולנדיים המסורתיים בכף התקווה הטובה עומדים לצד בתים מודרניים, שחלקם מופרדים זה מזה בגדרות נמוכות וחלקם ללא גדרות כלל, והגנים פורחים. ילדים רוכבים באופניים ומבוגרים יוצאים לריצה קלה ברחובות הנקיים. דגלי כתום־לבן־כחול – צבעי דרום אפריקה בימי האפרטהייד – מתנוססים ברוח אחר הצהריים באתרי בנייה של בתים חדשים, לתושבים שיצטרפו בעתיד לעיירה.
התושבים מתעקשים שקהילתם אינה מבוססת על נוסטלגיה לימי האפרטהייד אלא בסך הכול חותרת ל"חירות עם אחריות". לתפיסתם, הם מכוונים לקהילה שמנהלת את ענייניה שלה, הרחק מהפשע, מהפסקות החשמל, מהממשל המקומי הבלתי מתפקד ומשאר הבעיות שרודפות כיום את דרום אפריקה.
"אנשים רואים את אורניה ואולי רואים שאין כאן עובדים שחורים, והדבר הראשון שהם חושבים הוא 'וואו, הם בטח גזענים'. זה ממש לא העניין", אומר ויינאנד בושוף, מחלוצי המתיישבים, בן 52.
"אנחנו עושים את העבודה שלנו כאן בעצמנו, מהגינון ועד ניקוי הבתים, חדרי השירותים, הבנייה – הכול", אומר דובר העיירה ג'וסט סטריידום. אורניה, לדבריו, היא הקהילה היחידה שמחרימה את "שיטת העסקת השחורים בזול".
בהתאם לחוקת דרום אפריקה, אורניה זכאית להגדרה עצמית ופועלת באופן אוטונומי מהממשלה המרכזית. יש לה מטבע משלה, המכונה "אורה", וערכו צמוד לערך הראנד הדרום אפריקני. העיירה גם מבקשת עצמאות אנרגטית שתייצר לוחות סולריים, במדינה שרוב החשמל בה מגיע משרפת פחם וסובלת ממשבר אנרגיה חריף.
תושבים המעוניינים להצטרף לאורניה נדרשים לעבור מיונים ומוכרחים להיות נטולי עבר פלילי. "זה כמו להתחתן", אומר סטריידום, בן 28, יליד פרובינציית קוואזולו־נטאל. תושבים לעתיד צריכים "לחלוק את ערכי העיירה ולהתחייב למטרותיה", הוא אומר, ומתעקש שאורניה אינה "מאמץ נואש לשוב לחיים בימי האפרטהייד".
לדברי בושוף, דבר אינו מונע מאפריקנים שאינם לבנים לבקש להתיישב בעיירה – אך איש מעולם לא עשה זאת. "לא מצאנו אדם כזה", הוא אומר.
אוכלוסיית אורניה צמחה ב־17 אחוזים בשנה בשנים האחרונות, וב־2021 נוסדו בה 25% יותר עסקים חדשים, לדברי סטריידום. "פתאום קהילות אחרות שואלות איך הן יכולות ללמוד מאיתנו", הוא אומר.
שליחים מהשבטים חוסה וצוואנה ביקרו לאחרונה בעיירה, בביקור "דיפלומטי". "היה לי חשוב לבקר. צודקים או טועים, יש שם סיפור הצלחה", אומרת גאבויללווה מורוקה, צ'יף בת ארבעים מכפר של שבט הצוואנה בפרובינציית פרי־סטייט השכנה, "חבל שדברים כאלה נעשים פוליטיים".
בושוף, נכדו של אדריכל האפרטהייד הנדריק פרוורד, טען שהאפריקנרים יצרו את אורניה כי ביקשו לעצמם בית. "לכל שבט אפריקני יש מקום המשמש לו נקודת ייחוס", אומר בושוף, שהוא גם מחוקק ימני בפרלמנט הלאומי. אורניה "הפכה לחלק מהנוף הדרום־אפריקני", הוא אומר בתום הדרשה שלו ביום ראשון בכנסייה המקומית.
עיירות פרטיות כמו אורניה אינן מיוחדות, לפי המומחה לממשל מקומי סנדיל סוואנה. "עוד נראה הרבה כמותה", הוא אומר. "הייחוד של אורניה הוא רק שתושביה בחרו לעצמם את הרקע האתני והתרבותי שלהם". עיירה אפריקנרית לבנה אחרת, קליינפונטיין, שוכנת כ־30 ק"מ מבירת דרום אפריקה, פרטוריה.
נשיא דרום אפריקה השחור הראשון, נלסון מנדלה, חתר ללא הרף לאחד את המדינה המסוכסכת עמוקות. הוא ביקר באורניה ב־1995 ושתה תה עם אלמנתו של פרוורד. מערכת כלי התה הלבנה שהם שתו בה מונחת למזכרת בבית הלבן הפשוט שבטסי פרוורד חיה בו לפני מותה.
מחוץ לכנסייה, ראנסי פייזר, עובדת ממשלה לשעבר בת 58 שעקרה בדצמבר מפרטוריה לאורניה, מספרת שהיא נהנית מהקשר החברתי בין השכנים וברחובות. "זאת קהילה שבה אני יכולה לבטא את עצמי בתרבות שלי", היא אומרת.
במעלה הגבעה, במרחק קצר משם, ניצב אוסף פסלים אפריקנריים שתרמו אנשים שלא רצו להמשיך להחזיק בשום דבר שקשור לאפרטהייד לאחר נפילת המשטר. "ההיסטוריה האפריקנרית כמעט הוצאה מחוץ לחוק", אומר ג'וסט.
