התותחים אולי שקטו סביב דמשק בשעה שהמלחמה בסוריה נכנסת לשנתה העשירית, אך רוכל הפרחים עבד אל־קאדר קאסם אומר שהסכסוך הותיר צלקות שמעולם לא ישכח.
קאסם, בן 42, נושא שני שתילים בידו הימנית בשוק העירוני בצליעה קלה, השרוול השמאלי הריק של מעילו דחוס בכיסו. "יהיה לי קשה אי פעם לשכוח את המלחמה", הוא אומר. "היא גזלה ממני מכל מה שהחשבתי ליקר – את בני מאזן ואת ידי השמאלית, וגם גרמה לשבר תמידי ברגלי", מספר קאסם, שנפצע בפיצוץ מכונית תופת בשנת 2013.
המלחמה בסוריה הרגה יותר מ־380 אלף בני אדם ועקרה מיליונים מבתיהם בסוריה ומחוצה לה מאז שהחלה ב־15 במארס 2011 בהפגנות נגד הממשלה. לאחר שנים של הפצצות עזות ולחימה לגירוש מורדים וג'יהאדיסטים ממפתן הבירה, הרגיעה היחסית חזרה לדמשק מאז סוף 2018.
אבל תושבים כמו קאסם אומרים שהם עדיין נאבקים לשיקום חייהם לאחר שנים של אלימות. כיום הוא מגרד פרנסה ממכירת שתילים, שיחים ופרחים על שפת המדרכה בשוק בדמשק. לבוש במעיל הכתום שלו, הוא מניח סיגריה בין שפתיו בידו הימנית ומצית אותה. "המלחמה בדמשק הסתיימה מבחינת רבים", הוא אומר, כשלרגליו פרחים בצבעי אדום, ורוד וצהוב. "אבל זה יישאר איתי עד שנותיי האחרונות". גם את הבית שלו הוא איבד במלחמה.
מעבר לצלקות הפסיכולוגיות, רבים מתושבי דמשק נאבקים לחזור לחיים נורמליים בכלכלה מוכת המלחמה. מאחורי ההגה אומר נהג המונית נביל אל־שריף שהוא מסיע בממוצע 15 אנשים ברחבי הבירה על בסיס יומי, ובכל יום שומע אותם מתלוננים.
"המכונית הזאת התמלאה עד תום בדאגות של אנשים", אומר הנהג בן ה־63. "יש לי עצבים מפלדה. אחרת לא הייתי מסוגל להשלים עם כל התלונות האינסופיות האלה". לפני 2018, הוא והנוסעים היו בחרדות מהאפשרות שייפגעו וייהרגו בהפגזות המורדים. אבל לדבריו, אף שהלחימה הסתיימה, הנוסעים עדיין נראים חרדתיים. "אנשים חשים לא בנוח. הפחד מהמוות הפך לפחד מעוני", אומר שריף. לקוחותיו מתרעמים על מחיר הנפט לחימום או גז הבישול ועליית יוקר המחייה.
האו"ם העריך את העלות הכוללת של הנזקים לכלכלת המדינה מאז 2011 בכמעט 400 מיליארד דולר. כלכלנים תומכי הממשל מאשימים עיצומים מערביים נגד דמשק בקשיים הכלכליים. אולם לדבריהם, משבר כלכלי בלבנון השכנה הוביל לצלילת שווי הלירה הסורית בשוק השחור. גורמים אלה העמיקו את קשיי החיים של מיליוני הסורים שנותרו עקורים אחרי המלחמה.
מחוץ לדמשק, אחמד חמאדה בן ה־71 ומשפחתו נמנים עם מאות מבקשי המקלט בעיירה ג'רמאנא, מרחק 8 ק"מ מדמשק, בדרך לנמל התעופה הבינלאומי. הוא הולך לאט לאורך הרחוב הבוצי ואומר שנמאס לו לברוח כל הזמן עם יקיריו מהלחימה. "במהלך המלחמה ברחנו לפחות 10 פעמים ממקום למקום", אומר חמאדה, שנמלט מביתו שבצפון סוריה. "נסענו לאורך מאות קילומטרים לפני שהגענו לאזור הכפרי של דמשק".
כעת הוא ומשפחתו גרים בבניין במהלך בנייתו, בלא חשמל, בשכונה בלי מים זורמים או שירותי ביוב נאותים. אשתו זריפה בת ה־64 הצמידה יריעות פלסטיק לחלונות כדי לנסות להרחיק את הקור והגשם. היא מגישה תה ללא סוכר, שהפך למצרך יקר מדי, והתנור קפוא: המשפחה אינה יכולה להרשות לעצמה לקנות עץ.
"אני מרגישה שכל חיי אינם אלא מלחמה והימלטות", מספרת זריפה. "המלחמה לקחה ממני את הכול. הילדים שלי חסרי בית, לא נשאר לנו כלום". היא מביטה בבעלה בעיניים דומעות ומספרת שבעת האחרונה נאמר להם שעליהם לעזוב את הבניין. "המשאלה האחרונה שלי בחיים האלה היא להיות מסוגלת להישאר בבית בלי שאאלץ לעזוב אותו", אומרת זריפה. "נמאס לי לעזוב".כסבסבססס צילום: איי.אף.פי
