במשך 36 שעות השבוע, הייתה ארושה פרוק צמודה לטלפון שלה – מנסה להתקשר, שולחת הודעה אחרי הודעה, ואז בודקת בחרדה אתרי חדשות. אף אחת מהשיחות לא עברה ואף אחת מההודעות לא נקראה. גם בדיווחי החדשות לא נאמר דבר על עיר הולדתה, סרינגאר, בירת המדינה ג'אמו וקשמיר, שהממשלה ההודית חסמה את גישת הרשת אליה. "כרגע אני חסרת אונים", אומרת פרוק (26), שמלמדת במכללה פרטית בדלהי. "אני צריכה לדעת שהמשפחה שלי בטוחה".
בצעד נפיץ נישלה השבוע ממשלת הודו את ג'אמו וקשמיר מהאוטונומיה שהובטחה לה לפי החוקה. השינוי הכעיס רבים בקשמיר, והעלה את האפשרות לגל אלימות בחבל הארץ חסר המנוח על גבול פקיסטן. ביטול המעמד המיוחד של קשמיר הוא דרישה ארוכת שנים של הלאומנים ההינדים. ראש הממשלה נרנדרה מודי זכה בקלות בבחירות הכלליות במאי, לאחר קמפיין מקטב שעיקרו לאומניות הינדית.
לביטול האוטונומיה המיוחדת קדם מהלך דיכוי קשה בעמק קשמיר, שברובו מוסלמי. בסוף השבוע שעבר הוכרחו ההמונים להישאר בבתיהם, וחיילים סיירו ברחובות. הממשלה ההודית סגרה את שירותי הרשת והטלפון. בתי הספר עודם סגורים. שני שרים בכירים לשעבר בממשלה המקומית נעצרו. בדף האינטרנט של העיתון המקומי הגדול ביותר מופיע עמוד ריק באזור "העיתון של היום".
אין עדיין דיווחים ממה שקורה בתוך קשמיר. רבים מגדירים את המצב "מצור". הפלת הרשת אינה מציאות חדשה בקשמיר: זו ההאפלה ה־53 השנה. בשנת 2016 הושעתה רשת הסלולר בג'אמו וקשמיר למשך 133 יום, על רקע הפגנות שנערכו לאחר חיסולו של המורד המוסלמי בורחאן וואני. אך לדברי פרוק, זו הפעם הראשונה שהושבתה הרשת הקווית – מה שמותיר אלפי קשמירים ברחבי הארץ בלי כל דרך ליצור קשר עם משפחותיהם.
בקשמיר פורצים לעיתים תכופות עימותים אלימים בין מפגינים או מורדים חמושים לכוחות הביטחון. השנה שעברה הייתה הקטלנית ביותר זה עשור, ונרשמו בה 586 מקרי מוות בעימותים כאלה. 160 מההרוגים אזרחים.
מודאסיר אמין, דוקטורנט בדלהי, חושש גם הוא. ב־4 באוגוסט צלצלה אליו שכנה בת עשרים שעברה לא מזמן השתלת כליה. הצעירה ביקשה מאמין לשלוח לה אספקת תרופות לשלושה חודשים, מחשש למצור כמו זה שפרץ. אמין חושש כי היעדר תרופות עלול לסכן את חייה של חברתו. אין לו מושג אם הוא יכול לנסוע לסרינגאר, או לנסוע משם אל הכפר שלו. הוא לא שמע מחבריו שעזבו לשם ביומיים האחרונים: "ברגע שאתה נוחת שם אתה נעלם אל תוך חור שחור".
פראנש פרקש מהמרכז לאינטרנט וחברה קורא למהלכי ממשלת הודו "ביטול" של זכויות אנשי קשמיר וחופש הדיבור שלהם. "זו למעשה הכרזת מצב חירום באופן לא רשמי", הוא קובע. מקורות בממשלה אמרו שהצעדים בקשמיר הם "אמצעי זהירות" להכלת אלימות, אך אין כל רמז כמה זמן תימשך השעיית התקשורת במדינה. וסודהה גופטה, דוברת משרד הפנים, אמרה כי "אין לה תשובה".
"זה מצב של סיר לחץ", מגדירה אילטיה ג'אבד את האווירה השוררת מסרינגאר. היא בתו של מחבובה מופתי, מנהיג קשמירי בולט שיושב במעצר, והיא אחד האנשים המעטים שהצליחו לתקשר דרך הרשת, באופן משובש. "הממשלה שללה מאנשים את זכותם להפגין, ובכך רק אישרה את התחושה של כולם כאן – שמה שקרה הוא פגיעה בזכותם", אמרה בהודעה קולית שנשלחה ביישומון ואטסאפ.
הסעיף החוקתי שבמחלוקת העניק לקשמיר, מדינת הרוב המוסלמית היחידה בהודו, סמכויות אוטונומיות מסוימות, והיה חלק מתנאי הצטרפותה לאיחוד ההודי לאחר חלוקת הודו ופקיסטן. הוא נתן זכויות מיוחדות לתושבים, כמו הזכות הבלעדית לקנות נכסים במדינה או להחזיק משרות בממשל. כעת יוכלו לעשות זאת בקשמיר גם הודים אחרים.
בעקבות ההחלטה השבוע, חולק החבל לשתי טריטוריות פדרליות. המהלך יגביל את סמכות ממשלותיהן של שתי הטריטוריות, ויעניק שליטה רבה יותר לממשלה המרכזית.
מאז 1989 נלחמה הודו במורדים בחבל קשמיר. אף שהצליחה לבלום את זרם הלוחמים העוברים לשם מפקיסטן, היא התקשתה למנוע ממקומיים להתחמש ולפעול נגד ריבונותה. הודו ופקיסטן שולטות בכמה חלקים בחבל, ושתי המדינות כבר יצאו למלחמה על השליטה בו.
ראדה קומאר, לשעבר מגשרת במינוי ממשלתי שנשלחה למדינת קשמיר, כינתה את מהלכי הממשלה "מכת מוות", ואמרה שהתוצאה היחידה היא אובדן תושבי החבל. "הניחוש שלי הוא שפקיסטן תנסה להציף את החבל בלוחמים. אולי לא נראה עלייה מיידית בלחימה, אך אהיה מופתעת מאוד אם לא נראה צעירים רבים יותר פונים לנשק". פקיסטן גינתה את החלטת הודו והגדירה אותה לא חוקית. הכוחות המזוינים של פקיסטן הצהירו על תמיכה במאבקם של תושבי קשמיר.
בדיווחי התקשורת נמסר שהודו תגברה את הכוחות בקשמיר ביותר מ־40 אלף חיילים נוספים. המדינה נחשבת לאחד האזורים בעלי הנוכחות הצבאית הרבה ביותר בעולם, וארגוני זכויות אדם טוענים שיש בה בין 500 אלף ל־700 אלף חיילים.
אמין, הדוקטורנט שעודו בדלהי, מספר שבשיחת הטלפון האחרונה שלו עם אמו היא אמרה לו שאין לה מושג מתי יוכלו לדבר בהמשך. הוא נזכר שניסה לא לבכות. "היא אמרה לי: 'אפילו אם נמות, לפחות נהיה ביחד'".
קומאר אומרת שניתוק אנשים מהרשת אינו יכול להיות הפתרון: "כשאתה חוסם כל צורת התבטאות דמוקרטית שלווה, הזועמים יחפשו דרכים מכוערות ואלימות יותר לבטא את התסכול שלהם".
