סקר של מכון הסקרים הנחשב "פיו" חשף השבוע תמונה מדאיגה בכל הקשור ליחסי ארצות הברית וישראל. אמנם קצת קשה לראות זאת מבעד לעננים הוורודים שבהם משייטים כרגע יחסים אלה באדיבות ממשל טראמפ הסופר-אוהד, אבל תמיד כדאי להביט קצת מעבר לאופק, לעבר שנת 2020, שבה תתקיים שוב מערכת בחירות. טראמפ יכול כמובן לנצח ונקבל עוד ארבע שנים רפובליקניות אוהדות בבית הלבן, אבל ישנה גם אפשרות שמי שייבחר יהיה נשיא (או נשיאה, אגב הדיבורים על אופרה ווינפרי כמועמדת) דמוקרטי.
וכאן יש לישראל בעיה. לפי הסקר, רק27% מהדמוקרטים מזדהים כיום יותר עם ישראל מאשר עם הפלסטינים. 25% מהדמוקרטים הצהירו כי הם מזדהים עם הפלסטינים יותר מאשר עם ישראל, כלומר כמעט תיקו. כשבוחנים את השמאל האמריקאי העמוק התוצאות קשות אפילו עוד יותר. שם רק 19 אחוזים מזדהים עם ישראל. בקרב רפובליקנים, אגב, מצבנו כמובן טוב בהרבה: 79 אחוזים מזדהים יותר עם ישראל.
כמו כל דבר הקשור ליחסים עם מדינת ישראל, ראש הממשלה נתניהו הופך לכתובת כמעט מידית. אין זה מפתיע. שנותיו הרבות בתפקיד, יחסיו הקרובים עם תרבות אמריקה והעובדה שכמעט כל שאלה שאתה שואל בעברית תספק תשובה שקשורה אליו בדרך כלשהי – ממקדים גם את התוצאות של הסקר הנ"ל לתפקודו מול ידידתנו הטובה ביותר. קל מאוד להפיל על נתניהו את הצניחה בתמיכת הדמוקרטים. הרי הוא לא הסתיר את שמחתו כשטראמפ נבחר לנשיאות, וברור לחלוטין שעמדותיו הימניות תואמות לאלה של המפלגה הרפובליקנית, מה שבהכרח אמור להוביל לירידה בתמיכה הדמוקרטית כלפי המדינה שבראשה הוא עומד.
גם יחסה לכאורה של ממשלת ישראל ליהודים רפורמים וקונסרבטיבים – כמעט כולם כמובן מצביעי הדמוקרטים – מוסיף שמן למדורה. בקרב ציבור זה ישנו כעס גדול על הממשלה הימנית והדתית בישראל, שלטענתם דוחקת את כל מי שלא אורתודוקסי החוצה ולא נותנת לו מקום במדינת העם היהודי.
אבל זה יהיה קל מדי. כי עם כל הכבוד לנתניהו תהליכי העומק הבעייתיים והמסוכנים המתרחשים במפלגה הדמוקרטית והמחלחלים לתומכיה לא התחילו אתמול ולא שלשום, וקשורים הרבה יותר לסוגיות חברתיות פנים אמריקניות מאשר למתרחש אלפי קילומטרים משם, פה בישראל.
בקיץ 2016 סיקרתי את הוועידות הארציות של שתי המפלגות. אי אפשר היה שלא לחוש בהבדל. בקליבלנד, שם התקיימה הוועידה הרפובליקנית, היו מעט מאוד יהודים, אבל היחס אלי כעיתונאי יהודי מישראל היה יוצא מגדר הרגיל. חיבוקים, ברכות, הצהרות חוזרות ונשנות על הקשר החם בין שתי האומות. הרגשתי שם בבית.
בפילדלפיה, לעומת זאת, שם התקיימה הוועידה הדמוקרטית, היו הרבה יהודים אבל כבר הרגשתי הרבה פחות בבית. קבוצות שמאל רדיקליות הולכות ומשתלטות על המפלגה החשובה הזו, תוצאה של פוליטיקת זהויות חסרת אחריות שמפוררת את החברה לשבטים-שבטים, שכל אחד מהם נלחם עם השני על משאבים מוגבלים.
מאמרים נוספים מהמדור של אריאל שנבל באתר מקור ראשון
–מטיף ומתיש: לאן נעלמה חדוות החיים של אובמה?
–"אש וזעם": הרכילות הזולה גברה על העיסוק בעיקר
דוגמא אחת בולטת לשינוי המסוכן שעוברת המפלגה הזו מגולמת בדמותה של לינדה סרסור. מדובר בפעילה מוסלמית אמריקאית קיצונית, שרבים מבני משפחתה הינם מחבלי חמאס. היא מצדה לא מוכנה לגנות אותם ואת מעשיהם הנפשעים, ומכנה אותם "קורבנות הכיבוש הישראלי". סרסור חברה בין השאר לתנועה הקיצונית "חיי שחורים נחשבים" ונחשבת לדוברת רצויה ומקובלת במפלגה. לקראת הבחירות האחרונות הצטרפה סרסור למועמד ברני סנדרס ואף שימשה כנואמת בכנסי בחירות שלו. אלו, בין השאר, הם הפנים החדשות של המפלגה הדמוקרטית, וצריך לדעת זאת.
זהו מצב מסוכן לישראל. אין לנו את הלוקסוס הזה, לוותר על תמיכתה של אחת משתי המפלגות הגדולות בארה"ב. אבל שוב, עם כל הכבוד, לתלות את האשם בהתנהלות כזו או אחרת של ממשלת ישראל או העומד בראשה, יהיה פתרון קל וזמין, שטחי ופשוט לא נכון. חייבים לתגבר את ההסברה הישראלית ברשתות החברתיות, להגיע לקמפוסים בכל העוצמה הציונית והכוח היהודי השמרן, ובעבודה קשה וסיזיפית לנסות ולהחזיר את הדמוקרטים לעצמם, כי בבסיס, החברה האמריקנית היא תומכת ישראל מובהקת. יש כאן סטייה מהדרך הזו, ועם לא מעט עבודה מאומצת ולא פחות מכך אמונה בצדקת הדרך – אפשר לחזור למסלול.
