אמצע הדרך: אביטל הירש נפרדת מהודו

אביטל הירש (30), פושקר

אחרי כחצי שנה בהודו ורגע לפני החזרה הביתה, צלמת המדור מסכמת את המסע

התחלה

לפני שלוש שנים, אחרי הרבה עיכובים ופחדים, טסתי להודו לראשונה. תכננתי את המסלול הרגיל, אבל קיוויתי לפגוש אנשים שישנו לי את התוכניות. רוב הזמן זה לא קרה, חוץ מפעם אחת: טל, בחורה שמתמחה בטווייה ובליבוד, חיפשה שותפים לטיול לעמק צ'אמבה שמשמר את המלאכות העתיקות האלה. על אף שזה בדיוק מה שחיכיתי לו – תרבות, אנשים, יציאה מהשביל – היססתי. תמיד קיים הפחד מהלא נודע, ולפעמים קל יותר לייחל מאשר לממש.

החלטתי לנסוע. בדרך עצרנו ללילה אחד בדרך באחת הערים. חוץ מלאכול בדאבה (מסעדת פועלים) מקומית בזמן הפסקת חשמל יחד עם פרות, לשתות בירה בפארק ולצפות בזיקוקי דינור לכבוד שחקן קריקט מקומי, לא עשינו הרבה. באחד הרחובות ריתקו אותי חלונות של מספרות: הם נראו כמו חלונות הצצה, מוצבים בזה אחר זה, ובכל אחד מוצגת סצנה. הרחוב היה עמוס, וכמעט לא הצלחתי למצוא רגע בלי דמויות או מכוניות שהסתירו את המתרחש. איכשהו צילמתי, והמשכנו הלאה.

זכייה

כעבור שנתיים הגשתי את התמונה ההיא לתחרות שנערכה בשיתוף שגרירות הודו. זכיתי בכרטיס טיסה ובאירוח לשבוע. נחַתּי בקוצ'י, שם חיכו לי סגנית מנהל בחברת תבלינים ממשלתית (יש דבר כזה, לפחות בהודו) ונהג שהחזיק שלט עם השם שלי כמו בסרטים. וככה שבוע, אני והם באוטו אחד, מהבוקר עד הערב – והכול בשבילי. מוזיאונים, פארקים, תצפיות, אוכל. שני אנשים שעצרו את החיים ועזבו את המשפחות לשבוע, בשבילי. כמה מוזר.

ובדרך חייבים לעצור לשתות קוקוס וחייבים לעצור לצ'אי, ותבחרי איזה פירות את רוצה. הגסטהאוס הזה לא מספיק נקי אז חייבים למצוא מלון אחר, באמצע הלילה. הם אפילו לא נתנו לי להרים צלחת מהשולחן. ברגע שהם הבינו שמה שמעניין אותי זה צילום ואנשים, הם שינו תוכניות ולקחו אותי לפגוש שבטים שחיים ביערות. הם עצרו בצידי הדרך באופן מיידי, אם רק הצצתי החוצה בעניין. לא הפסקתי להגיד תודה עד שהם התחילו לצחוק ולחקות אותי, "Thank You, Thank You". אז הבנתי שכדאי שאפסיק.

בשבוע הזה למדתי הרבה על קבלה בפשטות. נותנים לך? קחי בחיוך. כמו שאמרו לי, "בטיול – לא אומרים לא". למדתי לשחרר את הלא נעים הפולני, וליהנות. נפרדנו ביום שישי, כשמנוג', הנהג, בודק שיש לי הכול לשבת: "4 צ'פאטי? ונרות? וענבים ליין?". מאז, כמעט בכל בוקר אני מקבלת הודעה מאמא שלי ומוויג'ישנה, המארחת.

חזרה

גם הפעם נסעתי בחשש. הלא נודע מפחיד, וגם מרגש ומפתיע. אבל הפעם הזאת שונה. לא משנה אם אני על השביל או לא, אני הולכת לאן שאני רוצה. הפחד והחשש התפוגגו, והודו נהייתה עבורי סוג של בית. זכיתי לפגוש הודים מכל המעמדות והסוגים. עירוניים, כפריים, מבוגרים, צעירים, דתיים וחילונים. וישראלים, ותיירים זרים. הנסיעות והנדודים מרחיבים את הלב, והמפגש עם האנשים מרגש בכל פעם מחדש. חיוך או שיחה יכולים לעשות לי את היום, לא משנה כמה צינית אני חושבת שאני.

רגעים

בפעם הזאת הרגשתי שלא עצרתי את החיים כמו בפעם הקודמת, וזה מה שאמרתי למי ששאל "איך הולך". אני חיה פה, וכמו בבית אני לא מצפה שבכל רגע יהיה לי כיף או מרגש. יש רגעים פשוטים, עצובים ושמחים, וגם חוויות מרגשות וחדשות, אבל לא כל הזמן.

למדתי ליהנות מטוב פשוט. לא לחשוב כל הזמן, להיות. נכון, זה שונה מהשגרה המוכרת. החוויות יותר קיצוניות, והמצב עשוי להשתנות ברגע. כשהיה רע הזכרתי לעצמי שמחר זה יום חדש, שדברים זזים פה בקצב אחר, וזה היה נכון בכל פעם מחדש. בוקר אחד תראי זריחה מעל העננים, ולילה אחרי תקיאי לבד בחדר כשהשירותים בכלל בחוץ. רגע תחווי שבת לא נעימה ותעלי על הלוקל הראשון כדי לברוח, ופתאום תהיה מוזיקה הודית, ורוח חמה תנשב בחלונות האוטובוס. ואת לא תביני מה היה כל כך נורא. הכול עובר, זו קלישאה ידועה, אבל פה זה מאוד מוחשי.

נוכחות

את לומדת על עצמך הרבה בטיול לבד. לא גיליתי דברים חדשים, אבל הצלחתי להשלים עם דברים, לשחרר. שמתי את ההתניות בצד וניסיתי להגיב לכל סיטואציה בזמנה.

לפעמים התמודדתי עם דברים שבחיים לא חשבתי שאתמודד מולם (והצלחתי), כמו עכברים שבאו כל לילה ועלו לי על הכילה, ולמדתי להעיף בתנועת יד.

מפגשים

אני בהודיה גדולה על כל האנשים שזכיתי לפגוש באמת. כולם נגישים פה יותר, גם אני. הודים, תיירים, ישראלים – את מהנהנת לכולם לשלום, מחייכת לזרים ופותחת בקלות בשיחה ברחוב. משהו בלב נפתח פה, ויש תחושת שותפות למסע. הלוואי שהייתי יכולה להסתובב ככה בתל־אביב ולחייך לאנשים, או לפתוח איתם בשיחה.

בפעם הקודמת המצלמה פתחה לי דלתות, והפעם היה לי את המדור הזה, שנתן לי לגיטימציה לשאול שאלות, לצלול לשיחת עומק אחרי שתי דקות היכרות ולקבל הזמנה לשבת בבקתה פרטית ביער. בכל שיחה כזו הלב נפתח לי עוד קצת. למדתי לראות את האדם שמולי ולהקשיב לו, בלי שיפוטיות.

כשהתחלתי ללמוד צילום ידעתי שאני רוצה לצלם אנשים, אבל היו לי שאלות מוסריות. אם אני לא אוהבת להצטלם ולהיחשף, איך אבקש את זה מזרים? במהלך השנים למדתי שיש מי שאוהב להצטלם ויש מי שלא, והכול טוב.

סיפור

במסע הזה גיליתי המון אנשים שחיים אחרת. היה בהם משהו נגיש וקרוב, שפתח לי את המחשבה. פסיכולוג ארגנטינאי שבעקבות טיוליו הפך לבובנאי. בריטי בן 72 שחי בקרוון והתחיל לעשות יוגה רק בגיל 60 וכיום הוא מורה ליוגה באשרם. ספרנית בת 70 מרוסיה שלפני שלושים שנה הפכה למורה לקרמיקה שחיה בהודו יותר מעשרים שנה בקיבוץ בינלאומי. כוריאוגרפית ורקדנית מבואנוס איירס בת 80, שאחרי הרבה חיפושים רוחניים עשתה קורס מורי יוגה. ישראלית שהקימה עם משפחתה יער באמצע השממה, עם קהילת מתנדבים מכל העולם. משפחות שבחרו בטיול כדרך חיים, ועוד ועוד. אבל גם אנשים אחרים שעשו שינויים פחות דרסטיים בחייהם התגלו כמרתקים – כמו שאמרתי לכל מי שביקשתי ממנו להצטלם למדור, לא צריך סיפור מפוצץ או מיוחד. רק צריך לרצות לספר.

זמן

אנשים שומעים שאני פה חמישה חודשים, ואומרים: "וואו, הרבה זמן. רק בהודו?". אין לי איך להסביר את זה, חוץ מזה שהודו ענקית ושונה ממקום למקום, והזמן עובד אחרת. כדי להכיר צריך זמן. לא מעניין אותי לסמן וי. צריך לעכל את הנסיעה הארוכה, להבין לאן הגעתי. בהתחלה להתבאס, ואז אולי להתאהב, להכיר אנשים, ולבסוף לעזוב…

תמיד שואלים אותי מה המקום שאני הכי אוהבת בהודו. אני לא טובה בשאלות של "הכי", אבל המקום שהכי הרגשתי בו בבית היה באוורוויל. היה לי שם חדר עם מטבח משותף, אופניים ואפילו מכונת כביסה. היו שכן נחמד ושכנה מבוגרת, רוסייה, ותקשרנו באנגלית חלקית ובהבעות פנים. כששאלו אותי מה עשיתי שם שבועיים, לא ידעתי מה לענות. הרגשתי שהייתי בבית.

חלום

אחת הפעילויות הפופולריות בהודו היא לראות שקיעה. יש ממש Sunset Points רשמיות שמתאספים בהן. בפעם שעברה בהודו הגעתי לטיול באיזה כפר, וכל המקומיים ראו את המצלמה וכיוונו אותי לשקיעה. לא הבנתי מה הם רוצים, באתי בכלל לצלם אנשים.

לדעתי חייבים לייבא את זה לארץ. באמצע שיחה בעבודה יהיה לגיטימי להסתכל פתאום בשעון ולומר "סליחה, אני ממש חייבת ללכת, עוד כמה דקות שקיעה".