ב־88 שנות חייה צלחה אנטוניה אלבס קשיים רבים, כבת לקהילת הילידים של ברזיל, שבניה גורשו לעיתים קרובות מאדמות אבותיהם בעימותים עם חקלאים וחוטבי עצים. אבל עד לפני כמה ימים היא מעולם לא ראתה נהר שלם גווע ממש מול עיניה – סיוט אקולוגי בלתי נתפס שקהילתה מתמודדת איתו כעת – לאחר שסכר התמוטט במדינת מינאס ז'ראיס בדרום־מזרח ברזיל ושטף בבוץ את הכפר ברומאדיניו, שם נספו לפחות 110 תושבים.
238 אנשים נוספים לפחות עודם רשומים כנעדרים, והתקווה למציאתם בחיים גוועה כמעט לחלוטין. הבוץ הרעיל, שמקורו בפסולת מכרות, כנראה בלע אותם וגרר את כל מה שבדרכו אל נהר פאראופאבה. המים החומים, שהסריחו מריח דגים מתים, הגיעו עד נאו ז'והה, כפר במעבה יער הגשם האטלנטי, 22 ק"מ מן הסכר הפרוץ. אלבס והענף הקטן של השבט הילידי הפטקסו הא־הא־האי התיישבו ביער לפני שנה וחצי, לאחר שעברו מאדמות אבותיהם הפגועות בצפון.
"זה עצוב מאוד, כי חיינו מהנהר", אומרת אלבס, פניה קמוטות משנים ומצולקות משמש, וראשה מעוטר בכתר נוצות לבנות וסגולות. "התרחצנו בו, שאבנו ממנו את המים שלנו, רחצנו במימיו את הבגדים שלנו ודגנו בו. האינדיאנים חיים מדיג וציד".
שכנתה של אלבס, ג'וסליה ג'וזי, מתארת את הסירחון שהריחה כשמשכה דגים מתים ממה שהיה בעבר יובל חשוב של נהר הסאו פרנסיסקו, הנהר הארוך ביותר בברזיל. "עכשיו אין לנו עוד אוכל משם", אומרת האישה בת ה־46, שמחכה לבתה ולנכדה בן שלושת החודשים שיחזרו מבירת המדינה בלו הוריזונטה, שאליה פונו לאחר האסון.
בשעת צהריים בנאו ז'והא אלבס ובעלה ג'רבאסיו, בן 93, מחכים שבתם תסיים לבשל מחוץ לצריף שלהם. אך היום אינו יום רגיל. שום דבר לא רגיל בכפר מאז שסכר מספר 1, בבעלותה של ענקית הכרייה "וייל", נפרץ ושינה את חייהן של 27 המשפחות המתגוררות בכפר. לנאו ז'והא אין חובש משלו, אך רופא בדק את 15 האנשים שלא פונו, ומתנדבים הביאו אספקה לקהילה, שתמיד חסר בה חשמל וכעת אין בה מים.
כדי להגיע לכפר, מבקרים צריכים לחצות את מסילת הרכבת, שעוברות בה רכבות משא, ולהיכנס ליער הגשם האטלנטי הירוק. הפרצה בסכר שחררה זרם של כמעט 13 מיליוני טונות של בוץ, שסחפו את האזור הכפרי לפני שהגיעו אל הנהר. אך השפעת האסון מתפשטת הלאה מהצלקת העצומה של בוץ ששירותי ההצלה בוחנים בתקווה למצוא גופות נעדרים. ממשלת מינאס ז'ראיס הזהירה שהמים נגועים במתכות ומעמידים סיכון בריאותי, וארגונים כמו הקרן העולמית לשימור חיות הבר (WWF) אמרו שההשפעה הסביבתית תורגש במשך שנים רבות.
"הם לקחו חלק מהשמורה שלנו, הרגו חלק ממנה, אבל אנחנו כפר שנאבק. נעבור את זה", אומר מנהיג הקהילה פטקסו הא־הא־האי, שחובש כתר עשוי כפות דקל. "נמשיך גם אם הנהר מת. הטבע תלוי בנו, ששומרים עליו". הוא השתתף בפגישה נוספת עם FUNAI – הגוף הממשלתי הברזילאי האחראי לאינטרסים של בני הילידים – ואמר כי מוקדם עדיין לקבוע איזו פעולה תנקוט הקהילה נגד חברת וייל. הוא הבהיר שאנשיו יגנו על אורח חייהם המסורתי, בדיוק כפי שעשו במשך מאות שנים. "זה מראה חוסר כבוד כלפינו", אומר טאהא, שומר פיקח בן 55, הבעת פניו מקמטת את הצבע השחור שעליהם. "ההפסד הגדול ביותר מבחינתנו הוא הדגים, כי עכשיו אסור לנו לדוג כאן", הוא אמר, אוחז בידו כידון, ומאצ'טה מתנדנדת על ירכו.
היקף ההשפעה הסביבתית של האסון עוד לא ברור, אך התקדימים אינם מעודדים. איש כאן לא יכול לשכוח את הרס נהר הריו דוצ'ה, בקריסתו בשנת 2015 של סכר מריאנה, האסון הסביבתי הגדול ביותר בהיסטוריה הברזילאית. גם הסכר ההוא היה בבעלות משותפת של וייל. "אני רוצה לבקש לא רק מווייל, אלא גם מהמנהיגים שלנו, להעניש את האשמים במה שנעשה לעם הילידים שלנו, ולחקלאים ולמשפחות שאיבדו אנשים", אומר היו. "כמה עוד אנשים צריכים למות לפני שמשרד המשפטים ישים לב?"
"זה עצוב מאוד", הוסיפה אלבס. "מתי הם ינקו את הנהר, מתי יהיו שם דגים?"
תרגום: אלחנן שפייזר
