בשיתוף לוטוס אסיה
פרימו לוי, ניצול שואה יהודי-איטלקי, חיבר כמה ספרים על מה שעבר במחנה הריכוז אושוויץ. באחד מהם: The Drowned and the Saved, הוא מספר על הערותיו המצמררות של קצין אס אס נאצי על תאי הגזים.
"לא משנה איך תסתיים המלחמה הזו, ניצחנו במלחמה נגדכם; אף אחד מכם לא יישאר להעיד, אבל גם אם אחד מכם ישרוד, העולם לא יאמין לו", אמר קצין האס אס. "אולי יהיו חשדות, דיונים, מחקרים של היסטוריונים, אבל לא תהיינה ודאויות, כי נשמיד את הראיות ביחד אתכם".
"וגם אם יישארו הוכחות כלשהן וחלקכם ישרדו, אנשים יגידו שהאירועים שאתם מתארים מפלצתיים מכדי להאמין בהם: הם יגידו שאלה הן הגזמות התעמולה של בנות הברית ויאמינו לנו כשנכחיש הכול, ולא לכם. אנחנו נהיה אלה שיכתיבו את מאגר הזיכרון ההיסטורי", הוא אמר.
הכי מעניין
מילים מצמררות אלה מתארות סצנה קשה. בהתבסס על ניסיונו האישי, לוי האמין שהלחץ שמדינה טוטליטרית יכולה להפעיל על הפרט הוא מפחיד מאוד. כלי הנשק שלה הם בעיקרם שלושה: תעמולה ישירה, המחסום שממוקם נגד חופש המידע, וטרור.
למרבה הצער, לאחר שהמפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס) החלה לדכא את מתרגלי השיטה הרוחנית, פאלון גונג בשנת 1999, כל זה חזר על עצמו. עם עשרות שנים של "אימונים" בקמפיינים פוליטיים קודמים, ועם מנגנון תעמולה מתקדם, המק"ס למעשה דחפה את הרדיפה נגד האמונה הזו לרמה חדשה וחסרת תקדים בהיסטוריה.
מחנה הריכוז אושוויץ, שם נרצחו כ-1.1 מיליון בני אדם | צילום: istock
עובדות שהתעלמו מהן
מדוע השואה לא נחשפה לציבור בזמן? היסטוריונים מצאו לכך מספר סיבות.
הגורם הראשון היה סודיות מכוונת והונאה. המשטר הנאצי הסווה באופן פעיל את מאמצי ההשמדה שלו באמצעות כינויים לשוניים כמו: "יישוב מחדש במזרח", ופרש יחידות של עבודת כפייה (כגון ב"מבצע 1005"), לחפור ולשרוף קברי אחים המוניים במטרה להסתיר את הראיות.
הגורם השני היה היקף הזוועות הקיצוני וחוסר האמון שנוצר כתוצאה מכך. כאשר הופיעו דיווחים ראשוניים – כמו אלה של יאן קרסקי, וויטולד פילצקי – ראשי בנות הברית התייחסו אליהם בספקנות. היקף הרצח המתועש היה כה חסר תקדים עד שנראה למשקיפים רבים בלתי ייאמן.
בְּספרה: Beyond Belief: The American Press and the Coming of the Holocaust, תיעדה ההיסטוריונית דבורה ליפשטדט כיצד העיתונות האמריקנית כשלה להתייחס להשמדת יהודי אירופה כאל חדשות דחופות. ה- The New York Timesלדוגמה, פרסם ב-27 ביוני 1942 דיוּוח על טבח 700,000 יהודי פולין. אך חדשות מזעזעות אלו, הנוגעות לחייהם של מאות אלפי אנשים, נדחקו לפינה נסתרת בעמוד 6.
ב-25 בנובמבר 1942 ערך הרב סטיבן וייס מסיבת עיתונאים כדי להודיע שמחלקת המדינה האמריקנית אישרה כי הנאצים מוציאים לפועל תכנית להשמדת יהודי אירופה. למחרת היום פרסם ה- The New York Times מאמר קצר בעמוד 10, לצד הכחשה רשמית של הנאצים.
"מדוע אם כן הסיפורים המבעיתים האלה היו כמעט מוסתרים בעמודים האחרונים? ההתעלמות מהם הייתה רחוקה מלהיות ייחודית וטווח הפצתם לא היה אז כלל ארצי, אבל כמקור האמריקני המוביל לחדשות מתקופת המלחמה, זה בוודאי השפיע על שיקול דעתם של ספקי חדשות אחרים", הרהר על כך העורך הראשי לשעבר של הניו יורק טיימס מקס פרנקל בשנת 2001 במאמר לציון 150 שנה לקיום העיתון, שכותרתו: "לציון 150 שנה: 1851-2001; הפניית עורף לשואה" (150th Anniversary: 1851-2001; Turning Away From the Holocaust).
מחנה הריכוז דכאו שהכיל כ-190.000 איש במהלך הפעלתו | צילום: istock
"אין תיעוד ששרד לגבי איך הכיסוי העיתונאי בנושא נדון בקרב עורכי "הטיימס" במהלך שנות המלחמה שהתנהלה מ-1939 עד 1945. אך בתוך הסיקור הזה יש הוכחה חוזרת ונשנית של עיקרון מנחה: אל תציגו את מצוקתם של היהודים, וכאשר תדווחו על כך הקפידו לקשר את סבלם לזה של אירופאים רבים אחרים", אמר פרנקל.
כיום: התעלמות מרדיפה בת 27 שנים
למרבה הצער, ההיסטוריה חוזרת על עצמה מאז שהמפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס) החלה בדיכוי הפאלון גונג ביולי 1999. במהלך 27 השנים האחרונות, הרדיפה הקשה הממושכת – שאפשר לטעון שהיא הפרת זכויות האדם הגדולה ביותר בהיסטוריה – זוכה במידה רבה להתעלמות.
הרדיפה נגד הפאלון גונג חמורה מכמה היבטים. בעיקר היקפה העצום; כאשר החל הדיכוי, היו כ-100 מיליון מתרגלים בסין. כמעט כולם היו נתונים לאפליה שתודלקה על ידי תעמולת שנאה בחסות המדינה. תחת ניהולו של מנהיג המק"ס לשעבר, ג'יאנג דזה-מין, הוקם ביוני 1999 "משרד 610" כדי לפקח על הרדיפה השיטתית בכל הרמות, מהפוליטביורו ועד לרמת העיירה והרחוב. כל משרדי וסוכנויות הממשלה, מוסדות החינוך, כלי התקשורת וענפים אחרים גויסו להשתתף. במקרים רבים שכרם של העובדים היה קשור לרמת השתתפותם ברדיפה.
ההיבט השני הוא חומרתה. במילותיו של ג'יאנג עצמו, הרדיפה נגד מתרגלי פאלון גונג נועדה "להרוס את המוניטין שלהם, לנתק את מקורות ההכנסה הכספית שלהם ולהרוס אותם פיזית ."בנוסף למעצר, בזיזת בתיהם, מאסר וכליאה, מתרגלים היו נתונים גם לעינויים, לעבודות כפייה ולהתעללות פסיכיאטרית, ואף הפכו לקורבנות של קצירת איבריהם בכפייה.
היבט קריטי שלישי הוא דיווח מועט והתעלמות מצד התקשורת. לפני שהדיכוי החל, התקשורת הסינית דיווחה לעיתים על התועלות בפאלון גונג – שיטת מדיטציה המבוססת על עקרונות של אמת, חמלה, סובלנות – החל מבריאות גופנית ועד לשיפור טבע הנפש. מאז 1999 התקשורת הנשלטת על ידי המק"ס הפכה למכונת תעמולה המפיצה ללא הרף את ההכפשות של המק"ס נגד פאלון גונג. ביחד עם צנזורה הדוקה ומערכת מעקב מתוחכמת, קשה לאזרחים מן השורה – ולפעמים אפילו לפקידי ממשל עצמם – לגשת למידע עובדתי על פאלון גונג.
על אף סיקור מוגבל על פאלון גונג בימים הראשונים של הדיכוי, כלי תקשורת מחוץ לסין נותרו ברובם דוממים ביחס לפגיעות העצומות בזכויות אדם, בדומה לתקופת השואה. למעשה, המק"ס גם הפעילה לחץ כלכלי כדי להשפיע על התקשורת המערבית. לרוע המזל, כמה כלי תקשורת במערב אף הצטרפו למק"ס להשמיץ את הפאלון גונג.
זו הסיבה שמתרגלי פאלון גונג בתוך סין ומחוצה לה פועלים ללא לאות להעלות את המודעות בנושא. זו גם הסיבה שב-27 השנים האחרונות, אתר מינג-הווי מקדיש את מאמציו לאיסוף מידע ממקור ראשון על הברוטליות בתוך סין ועל המאמצים ברחבי העולם הקוראים לסיום הזוועה הזאת. איננו יודעים את השמות של המתנדבים הללו, אך מאמציהם עוד יהפכו לפרק חשוב בהיסטוריה.
לאחר השואה, המשפט "לעולם לא עוד" נחקק באתרי זיכרון רבים במחנות ריכוז, ומשמש כתזכורת למנוע זוועות עתידיות כאלה. אבל כשנחשף עוד ועוד רצח-העם הזה נגד מתרגלי פאלון גונג – כולל קצירת איברים בכפייה, חסרת תקדים, מאנשים בעודם בחיים – רבים עדיין נותרים דוממים. אנו מקווים שהקוראים ילמדו את לקחי ההיסטוריה ויפעלו כדי לעזור לחפים מפשע.