התסכול המקצועי של רחמיאל יפה הטיל צל כבד על ילדותה של בתו, אורניה. הוא שנא כל רגע מעבודתו כמחנך, והדבר אף קיבל ביטוי פיזי מסוכן: ב־1 בספטמבר בכל שנה רמת הסוכר בדם שלו הייתה עולה, עד כדי צורך באשפוז. לא פעם, אורניה הייתה זו שלקחה אותו לבית החולים. אבל היום, בגיל שמונים, ד"ר אורניה יפה־ינאי מביטה לאחור ויודעת שדווקא הפצע המשפחתי העמוק הזה הצמיח את הקריירה האישית שלה, כפסיכולוגית שעוסקת בנושא החיפוש אחר משמעות בחיים ובקריירה, והוביל אותה לפיתוח תאוריות המחברות בין עבודה, משפחה וסיפוק אישי.
"אני מאמינה שלכל אדם יש שביל וייעוד, והוא יכול להגשים אותו או לא", אומרת ד"ר יפה־ינאי. "כל אחד מחפש משמעות, אין אדם שלא רודף אחריה. אדם שלא מוצא משמעות עלול להיות מדוכא ועצוב, ואפילו לחלות ולמות. המשמעות הזאת יכולה לבוא לידי ביטוי במגוון מרחבי עשייה. אדם יכול למצוא אותה בקריירה, בהתנדבות, או באפייה של עוגת הגבינה הכי טובה. יש מי שהמשמעות שלו היא בגידול ילדים, ואצל אחר זה להיות רופא ולהציל אנשים ממוות, והשלישי מוצא משמעות בכך שהוא דמות מרכזית בקהילה שלו. יש גם אנשים שמחליטים לעזוב את העבודה ולטפל בהוריהם החולים, וזו המשמעות שלהם".
אנחנו נפגשות לרגל צאת הספר "ללכת בשבילי משמעות" (הוצאת כנרת־זמורה), שהיא כתבה יחד עם בתה, גוני ינאי־יצחקי. בספר הן מנתחות ומתארות כיצד פצעי הילדות, "תקיעויות משפחתיות" ומטענים שעוברים מדור לדור, מעצבים את חיינו ואת הבחירות שלנו. גוני היא גם שותפתה של אמה להקמת מרכז "לכל אדם יש שביל", שעוסק באבחון, טיפול וייעוץ בתחום הקריירה ומציאת המשמעות.
"אנשים בדור שלי עבדו בחברות כמו סולל בונה, שהיה בהן ביטחון תעסוקתי, והם ידעו שלא יפטרו אותם", מספרת אורניה. "אני זוכרת שעובד כזה אמר לי פעם שהוא לא מתייחס לעבודה כמקור סיפוק; עבודה זו עבודה, ומשמעות חייו היא להיות אבא. היום מתחולל מהפך שבעיניי הוא כורח המציאות. מקצועות משתנים, אף אחד לא יודע מה יהיה מחר, וכשהלא נודע החיצוני הוא גדול כל כך, יש צורך להסתכל פנימה ולחפש את האמת הפנימית. כי האמת הפנימית לא משקרת, היא ודאית. היא יכולה להשתנות לאורך החיים, אבל מי אני באמת הפנימית שלי - זה המצפן".
"ככל שאדם יודע יותר מי הוא, הוא יכול לשאת את חוסר הידיעה". אורניה יפה־ינאי וגוני ינאי־יצחקי | צילום: אריק סולטן
למה העבודה היא גורם בעל משמעות רבה כל כך בחיים שלנו?
גוני: "אנשים מבלים הרבה זמן מחייהם בעבודה, וזה משפיע על כל מישורי החיים. כשמשהו שם לא הולך טוב, יש לכך השפעה מיידית על הגוף או על הנפש. כמו במקרה של סבא שלי, שרמת הסוכר שלו עלתה כשסבל מהעבודה. אם אתה לא מקשיב למה שקורה לך דרך הנפש, הגוף דורש שתקשיב דרכו".
כשהחוזה הזוגי משתנה
גם בגיל שמונים, ד"ר אורניה יפה־ינאי מלאת חיוניות, ולא מפסיקה ללמוד את שוק העבודה המתחדש. הוריה עלו ארצה מאירופה לפני מלחמת העולם השנייה, והיא עצמה נולדה בישראל עם סיומה של המלחמה. "אני הייתי תקוותם, אך גם המקור והתיקון לאשמתם על כך שנותרו בחיים", היא אומרת. השם אורניה משלב את שמותיהם של שניים מבני המשפחה שנספו בשואה - סבתה מצד אביה, אניה, ואחיה של האם, אורן. לימים, כשרצתה לתת שם לבתה, שילבה גם היא בין שורשיה משני הצדדים: "גוני זה מלשון 'הגני על עצמך', כי רבים מבני המשפחה של בעלי עבדו בשירות הביטחון, וגם מלשון גוון וססגוניות, כי אמי הייתה אמנית".
ולאיזה כיוון את נטית?
"תמיד הייתי פסיכולוגית, אחת שמקשיבה לאחרים. גדלתי כילדה יחידה - אחי הקטן היה חולה בטיי־זקס ונפטר בגיל צעיר. מיומו הראשון ידעו שהוא נידון למוות. אמא הייתה בדיכאון, ואבא אמר לי 'בכל זאת, מת לי בן', כאילו זה נורא יותר מאשר אילו היה מאבד בת. הייתי 'ילדה הורית' ודי ניהלתי את ההורים שלי, הם היו מתייעצים איתי. כשהייתי בת שמונה הם רצו לקנות דירה מסוימת, ואני אמרתי שזו עסקה גרועה, וגם הסברתי להם למה. הם קיבלו את דעתי, אבל אבא שלי אמר: 'הקטנה הזאת חושבת שהיא יודעת הכול'. זה היה כאילו שואלים לדעתי, מקבלים את דעתי, אבל לא אוהבים את זה".
היא שירתה בצבא ככתבת העיתון "במחנה גדנ"ע". אביה רצה אז ללמוד לתואר אקדמי כדי שיוכל להתקדם לתפקיד ניהול, וביקש ממנה להירשם יחד איתו ללימודי תנ"ך ולשון. "אני אוהבת תנ"ך, אבל זה לא מה שחלמתי ללמוד. ובכל זאת, מכיוון שאבא שלי רצה כל כך, ואני רציתי לעשות אותו מאושר, הסכמתי להירשם איתו. בתור לרישום פגשתי בחור גבוה, אח של ספי ריבלין, שאמו הייתה מורה שלי. הוא סיפר לי שנרשם ללימודי פסיכולוגיה קלינית. זה מה שאני באמת רציתי ללמוד, אבל הוא אמר לי שלא אצליח להתקבל, כי הרישום כבר נסגר. זה הרגיז אותי".
אורניה החליטה לנצל את תפקידה הצבאי, ובעצה אחת עם העורך שלה בעיתון, ביקשה לראיין את ראש החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל־אביב. "נושא השיחה היה לכאורה 'האם חברות בין בנים לבנות בגיל ההתבגרות היא טובה או לא', אבל מהר מאוד ראש החוג הבין שהמטרה שלי היא להתקבל ללימודי פסיכולוגיה. הוא עשה לי בחינות בסיסיות, שאל אותי שאלות שידעתי מראש, הסתכל בתעודות שלי וקיבל אותי".
אחרי שסיימה לימודי פסיכולוגיה קלינית, היא עבדה תקופה בבית החולים הפסיכיאטרי בבאר־יעקב. בהמשך השלימה דוקטורט בלונדון, והייתה למרצה באוניברסיטה ולפסיכולוגית מוערכת. בגיל 30 נישאה לד"ר דב ינאי, פסיכולוג ויזם, והחליטה לעזוב את עבודתה ולפתוח יחד איתו מכון פסיכולוגי־תעסוקתי. בשנת 1977 הקימו השניים את "מכון אדם למשאבי אנוש", שהתמזג בהמשך עם מכון מילא. "כשעזבתי את העבודה הקלינית לטובת פסיכולוגיה תעסוקתית, אנשים חשבו שהשתגעתי", מספרת אורניה. "אבל הבנתי שהפסיכולוגיה הקלינית והתעסוקתית שלובות יחד, וחיברתי בין שתיהן".
גוני ינאי־יצחקי (47), בתה הבכורה, חיפשה מגיל צעיר את הנתיב שלה. "יש לי שני אחים קטנים ממני, ולכל אחד מהם יש כישורים בולטים לעין", היא מספרת. "אחותי תמיד ידעה לצייר יפה מאוד, אחי גאון במחשבים, ואני לא הייתי חזקה לא בלימודים ולא באמנות. החלק החזק שלי היה הצד החברתי־הרגשי - הייתי פסיכולוגית של כל החבר'ה, אבל לא הרגשתי שזה דבר ממשי. ציור אתה יכול לתלות על הקיר, ואילו הכישרון שלי לא היה מוחשי".
בגיל עשרים וקצת, לקראת ההחלטה על מסלול לימודים, פנתה לאבחון תעסוקתי. "רציתי לדעת שאני בוחרת בתחום הטיפולי מתוך חיבור אמיתי, ולא רק כי אני בת בכורה וילדה טובה ומרצה שיש לה קשר מיוחד וקרוב להורים. בסוף הלכתי ללמוד עבודה סוציאלית, כי היה חשוב לי למצוא מקצוע שעוסק גם בחברה. אני תמיד אומרת שזה המרד הכי גדול שעשיתי, כבת לשני פסיכולוגים". היא השלימה תואר ראשון ושני ולמדה גם טיפול זוגי ומשפחתי. "תחום התעסוקה נראה לי פחות עמוק", היא מודה, אבל נקודת המבט שלה השתנתה בעקבות זוג שהגיע אליה לטיפול. הבעל, מספרת גוני, היה עצמאי ומצליח, והאישה הייתה בתחילת נישואיהם עקרת בית, עד שהחליטה להקים מכון יופי. היא עשתה חיל בעסקיה, ודווקא משום כך מערכת היחסים ביניהם הורעה. "פתאום החוזה הזוגי השתנה", היא אומרת. "הבעל היה מתוסכל מכך שהאישה מרוויחה יותר ממנו. הוא לא יכול להכיל את זה, והיא כעסה על שהוא לא מפרגן לה ולא מוכן להיות יותר בבית ולסייע. דרך הזוג הזה הבנתי עד כמה הקריירה היא גורם מרכזי בכל מערכות היחסים שלנו".
לשחזר את הכישלון
בעקבות התפנית הקימה גוני יחד עם אמה את "לכל אדם יש שביל". בספרן המשותף הן מסבירות את התיאוריות התעסוקתיות־טיפוליות שמנחות אותן, ואת המקום הנרחב שהן נותנות ל"תורשה" המקצועית. גוני: "כשאדם פונה לרופא, מובן מאליו שהוא יישאל על הרקע הרפואי המשפחתי שלו - אילו מחלות קיימות במשפחה, מה עבר מדור לדור. עם הזמן, ההסתכלות הזאת נכנסה גם לעולמות הפסיכיאטרייה והפסיכולוגיה, ואנחנו לקחנו אותה צעד אחד קדימה, אל עולם התעסוקה. יש מאגר עצום של מידע שמגיע מהמערכת המשפחתית".
אורניה: "אנשים חושבים שהמסלול התעסוקתי מתחיל סביב גיל עשרים, אבל בפועל זה קורה הרבה לפני כן, עוד לפני שנולדנו. זה נמצא במטען הגנטי והמשפחתי שאנחנו מגיעים איתו לעולם. כמו שנאמר לירמיהו: 'בטרם אצרך בבטן ידעתיך, ובטרם תצא מרחם הקדשתיך'. יש כאן רעיון של ייעוד, של פוטנציאל שקיים מראש, אבל לצד זה קיימת גם הבחירה. הכול צפוי והרשות נתונה, המודעות היא זו שמאפשרת בחירה".
גוני: "בכל אחד מאיתנו קיים מאגר של כישורים - יכולת מתמטית, כישורים חברתיים, מנהיגות, יצירתיות, מוטוריקה, נטייה לאמנות ועוד. התפקיד שלנו הוא לחקור יחד עם האדם מה נמצא שם ומה המשמעות של זה עבורו. זה דומה לשאלות על רקע רפואי, אך במקום לאתר מחלות אנחנו חוקרות כישורים, נטיות ומשמעויות. בהתאם לכך אנחנו בודקות איך אפשר לקחת עשיות פשוטות ואהבות קטנות, ולתרגם אותן לעולם התעסוקתי. לדוגמה: אם אישה אוהבת להכין ריבות, זה יכול להוביל לתחום הקולינריה, אבל גם לקוסמטיקה טבעית או ליזמות. אהבה לצבעים ולשדרוג הבית יכולה להפוך לקריירה בעיצוב פנים, סטיילינג או אפילו עיצוב אופנה. אנחנו קוראות לזה פסיכוגנטיקה, כי יש כאן חיבור בין הגנטיקה ובין ה'פסיכו'. לא רק מה יש בנו, אלא גם איך פירשנו לאורך חיינו את העולם: מה למדנו על עבודה, על כסף, על משמעות.
"הבית הוא בעצם 'הארגון' הראשון שלנו, מקום העבודה הראשון. אליו אנחנו מתקבלים בלי לבחור, ומתחילים ללמוד: מי אנחנו בתוך מערכת, איך מתנהלים, מה הערך שלנו. גם ילדים שגדלים באותו בית, כל אחד מהם חווה אותו אחרת, ולכן כל אחד יוצא עם סיפור תעסוקתי שונה. העבודה הפסיכוגנטית היא לחקור את הסיפור הזה, להבין מאיפה באנו כדי לדעת לאן אנחנו יכולים ללכת. וכאן נכנסת המודעות: אם אדם יודע למשל שבבית שלו הייתה הסתייגות מכסף אבל הערכה גבוהה להשכלה, והוא עצמו נמשך לתחום הפיננסים, המודעות מאפשרת לו לזהות את הפער. אולי היה שם קונפליקט, אולי אפילו תיקון לא מודע. ואז אפשר לשאול: מה הסיפור של ההורים? מה הם חוו? למה הם בחרו כפי שבחרו, ומה הם באמת הרגישו לגבי הבחירות שלהם? לא תמיד מדברים על זה, אבל שם, במקרים רבים, נמצאות התשובות".
כולנו מכירים אנשים שעוסקים במקצוע של הוריהם ואפילו של סביהם, בכל תחום - משרברבות ועד ראיית חשבון. איך אתן רואות את התופעה הזאת?
אורניה: "יש משפחות של רופאים, משפחות של שדכנים – וזה לא מקרי. אם אתה נולד למשפחת מוזיקאים או תכשיטנים, יש סיכוי שתישא גם יכולות וגם משיכה פנימית לתחום. עיסוק יכול לעבור מדור לדור, אבל לא רק כהמשכיות, אלא גם כניסיון לתת מענה עמוק למשהו חסר. קחי לדוגמה את אלכסנדר גרהם בל, ממציא הטלפון: הוא היה בן לאם חירשת, נשוי לאישה חירשת, ואביו עסק בתחום לקויות הדיבור. זו משפחה שעסקה כולה בתקשורת מתוך צורך אמיתי, ובסופו של דבר הוא ממציא את אחד מכלי התקשורת החשובים בהיסטוריה. כלומר, לפעמים הפצע הופך למנוע.
"אנחנו רואים את זה גם ברמה האישית: לא מעט אנשי טיפול מגיעים למקצוע שלהם מתוך זה שלא טיפלו בהם. תלמידים שמרגישים שלא רואים אותם הופכים לעיתים למורים מצוינים. יש כאן שילוב עמוק בין תשוקה ובין פצע – ושניהם יחד יכולים להניע אדם למסלול חיים שלם".
הגישה שהן מציגות גורסת שלכל אדם יש פצע. עצם הלידה היא חוויה מטלטלת, ולאורך החיים מצטברים פצעים נוספים של חוסר נראות, של ביקורת, של השפלה ושל דחייה. לילדים, הן אומרות, אין יכולת לעבד את החוויות האלה, "ולכן הם שמים את זה בקפסולות וממשיכים לגדול". אבל בנפש פנימה נשארת תנועה שמבקשת ריפוי.
גוני: "הבחירות המקצועיות שלנו, וגם הבחירה הזוגית, הן פעמים רבות ביטוי לאותה תנועה. אדם שלא ראו אותו יכול להפוך ליזם שמבקש במה והכרה, או לאמן שמחפש לראות ולהיראות. השאלה היא לא רק מה הפצע, אלא לאן התשוקה לוקחת אותו. זה בא לידי ביטוי גם בזוגיות. אנחנו מאמינות שזוגיות בעלת פוטנציאל עמוק מתקיימת כאשר התהליך של אחד מבני הזוג יכול לרפא את הפצע של האחר. פגשנו למשל אישה שאביה נכשל כלכלית, והיא בחרה בן זוג שנכשל שוב ושוב. מתוך הפחדים שלה היא בעצם שחזרה את הסיפור והנציחה את הכישלון. רק כשבני הזוג הבינו את הדינמיקה הזאת והתחילו לעבוד עליה, כל אחד מהמקום שלו, נפתחה אפשרות לשינוי".
כשהמפקד חוזר הביתה
לפעמים המשפחה היא לא רק מקור השראה תעסוקתי, היא גם חלק בלתי נפרד ממקום העבודה. השתיים מספרות כי הן מלוות עסקים משפחתיים, ומסייעות לשמור הן על המשפחה והן על העסק. "עסק משפחתי הוא דוגמה מצוינת למפגש בין הורשה רב־דורית ובין הצורך העמוק של אדם למצוא משמעות", מסבירה אורניה. "בעבר זה היה פשוט יותר: אם היית בן למשפחה של בעלי מלאכה, סביר מאוד להניח שהיית עובד יחד איתם. לא במקרה שמות משפחה רבים נולדו מתוך מקצועות, והיו גילדות שהעבירו את המקצוע מדור לדור, כמו למשל בוונציה. אבל ההורשה הזאת היא לא רק טכנית או כלכלית, היא גם פסיכולוגית. גם כאן אנחנו פוגשים את הפסיכוגנטיקה דרך שילוב של כישורים, נטיות, דפוסים וציפיות שעוברים במשפחה. במובן מסוים, כל משפחה היא 'עסק משפחתי' – יש לה שפה, ערכים, חזון ודרכי פעולה. לפעמים החיבור בתוך המשפחה נוצר דרך בישול, דרך יצירה או דרך עשייה משותפת. גם אצלנו, העבודה המשותפת הייתה דרך להתקרב, לגדול יחד ולהעמיק את הקשר.
"אבל לצד היתרונות יש גם מורכבות. עסק משפחתי יכול להיות מקום של שייכות והתפתחות, אך גם מקום שבו אנשים מרגישים שאין להם רשות לבחור אחרת. זה המחיר של ההמשכיות. אנחנו פוגשות משפחות שזה הסיפור שלהן: הדור הראשון היה יזם מתוך תשוקה, הדור השני כבר הרגיש מחויב להמשיך, והדור השלישי שואל את עצמו אם בכלל זו הדרך שלו. ואז עולים קולות חזקים של הדור השני: ‘עבדתי בזה כל החיים, ולא כי אהבתי, אלא כי הייתי חייב. ועכשיו אתה רוצה לבחור אחרת?'. נוצר כאן מתח בין נאמנות למשפחה לבין נאמנות לעצמי. בעבודה שלנו עם אנשים אנחנו מגיעות פעמים רבות לנקודה הזאת – לדיאלוג בין הזהות האישית להשתייכות המשפחתית. איך אפשר לכבד את מה שקיבלנו, אבל גם לבחור מתוך חירות? בעידן שלנו השאלה הזאת מלווה לא רק עסקים משפחתיים, אלא את עולם הקריירה כולו".
גוני: "הדור הצעיר אמיץ יותר. הוא מחליף זהויות, הוא מחליף עשיות, הוא ממקבל ועושה גם וגם, מה שנקרא 'סלשרים'. זה נכון במיוחד אצל הנשים - אנחנו גם אמהות, גם בנות זוג, גם מתחזקות קריירה, ובישראל זה מורגש בצורה קיצונית. מצפים ממך גם להיות אמא למספר גדול יחסית של ילדים, וגם להיות אמא נוכחת מאוד, כולל הנקה. באירופה למשל נשים מוותרות על הנקה כדי לצאת לעבוד. אנחנו גם אלה שדואגות שהילדים ילמדו כמו שצריך, ושולחות אותם לחוגים".
אורניה: "תופעת הסלשרים נובעת מכך שיש בתוכנו קהילת זהויות. כל אחד מאיתנו מחזיק בתוכו תזמורת של המון כלים שרוצה לנגן. הצעירים של היום פשוט מרשים לעצמם להוציא יותר כלי נגינה. אנחנו רואים דור של נוודים דיגיטליים, החיים עצמם הופכים לקריירה, וכבר אין הפרדה ברורה בין איך שאתה חי למה שאתה עושה. ילדים מייצרים תוכן כבר מגיל צעיר, מעלים סרטונים לרשתות וזה מצליח. פתאום אין גיל לקריירה: אפשר להתחיל בגיל עשר, ואפשר בגיל מבוגר. אבל לצד ההזדמנויות יש בכך גם מורכבות גדולה. ילדות בנות עשר נכנסות לעולם של רשתות, של תדמית, של קוסמטיקה, לפעמים אפילו בליווי ההורים. גבולות מיטשטשים – בין משחק לעבודה, בין ילדות לחשיפה.
"תראי את משפחת קרדשיאן, משפחה שלמה שהפכה את החיים האישיים למודל עסקי שמכניס המון כסף. הנשים שם בחרו להיות יזמיות, להיכנס לעסקי האופנה והיופי, ולעבוד מול המצלמות גם על מערכות היחסים ביניהן. אפילו השינויים האישיים והמשפחתיים הכי עמוקים הופכים לחלק מהסיפור הציבורי. זה לא בהכרח עולם שמעניין אותי ברמה האישית, אבל הוא מסקרן אותי מאוד ברמה הרחבה, כי ברור שיש שינוי עמוק בתפיסה של עבודה, זהות ומשפחה".
עולם התעסוקה הישראלי ידע בשנים האחרונות טלטלות דרמטיות, הן בגלל הקורונה והן בגלל המלחמה – שני אירועים שהביאו לסגירת ענפים שלמים במשק לתקופות ארוכות. איך זה משפיע על הבחירות שלנו בתחום התעסוקה?
גוני: "אנחנו חיים היום בעידן של חוסר ודאות, אף אחד לא באמת יודע מה יהיה מחר. דווקא בתוך המציאות הזאת, ההבנה של הכוחות הפנימיים שמניעים אותנו - הפצעים, התשוקות והבחירות – היא קריטית מתמיד".
אורניה: "ככל שאדם יודע יותר מי הוא, מה מניע אותו, מה חשוב לו, איפה הפצעים שלו ומהן התשוקות שלו, כך הוא מסוגל לשאת בצורה טובה יותר את חוסר הידיעה. זה לא מבטל את הכאוס בחוץ, אבל זה נותן עוגן פנימי. אנחנו רואים שבשנים האחרונות אנשים נאלצים לעצור ולהתבונן פנימה. אין תשובות ברורות בחוץ, ולכן מתחיל בירור עמוק יותר. אנשים פונים לייעוץ, שואלים שאלות, בודקים אפשרויות. עצם הרעיון של שינוי קריירה הפך ללגיטימי יותר. מישהי שעבדה כקוסמטיקאית במשך שנים, יכולה פתאום לשאול את עצמה אם זה עדיין נכון לה. אנשים שלא זזו תקופה ארוכה, מגלים שהם נדרשים להשתנות, אם ירצו ואם לא.
"יש מי שהטלטלות האלה יוצרות אצלם יכולת חדשה לשאת שינוי, לבחור בשינוי, להיות סקרנים לגבי עצמם. אחרים בוחרים דווקא להיאחז ביציבות, ואת המשמעות הם מוצאים מחוץ לעבודה – בהתנדבות, ביצירה, במשפחה. אנחנו רואים יותר ויותר אנשים שמפרידים בין פרנסה יציבה ובין משמעות, ומוכנים לכך שהמשמעות תבוא ‘מהצדדים’, לאו דווקא מהמרכז. המציאות הישראלית מוסיפה עוד שכבה: אנשים שנמצאים במילואים, למשל, חיים פתאום בין שני עולמות. הם יכולים להיות עובדים מן השורה ביומיום, ובמקביל מפקדים בשטח. המעבר הזה חושף אותם לחלקים חדשים בעצמם. יש מי שחוזרים הביתה בתחושת מסוגלות אחרת, עם גילוי של כישורי הנהגה, וזה משפיע גם על הזוגיות ועל המשפחה".
להתגרש מהבוס
הזוגיות, כפי שגוני הבינה כבר בתחילת הדרך, משפיעה בדרכים רבות על הבחירות התעסוקתיות וגם מושפעת מהן. "לא תמיד שני בני הזוג נמצאים באותו המקום", היא אומרת. "לפעמים אחד נכנס למסע של חיפוש משמעות, והאחר עדיין מחזיק את היציבות. זה יוצר פער שדורש התבוננות עמוקה. לכן חשוב לא רק לעזור לאדם למצוא את הכיוון המקצועי שלו, אלא גם להבין איך התנועה הזאת משתלבת בתוך מכלול חייו – בזוגיות, במשפחה ובזהות האישית.
"אני נתקלת לא פעם בבני זוג שנמצאים במשבר זוגי אבל מפחדים להתגרש, ובמקום זאת הם 'מתגרשים מהעבודה'. הם עוזבים קריירה טובה, עושים שינוי דרמטי בחייהם מתוך תחושה שמשהו לא עובד – אבל הכתובת האמיתית נמצאת בכלל במקום אחר. וגם להפך: יש מי שלא רוצים להכיר בקושי שלהם עם עצמם או עם העבודה, והתוצאה היא פרדה מבן הזוג".
באיזה שלב בחיים זה קורה?
"משברים כאלה מופיעים לא פעם בצמתים ידועים, כמו סביב גילאי ארבעים וחמישים. אלה שלבים שבהם אדם עוצר ושואל את עצמו שאלות עומק. ההמלצה שלנו במקרים רבים היא לנסות קודם כול לעבוד דרך הזירה התעסוקתית, ולא למהר לפרק את הבית. בקריירה, בניגוד לזוגיות, יש יותר מרחב תמרון – אפשר לשנות, להתפתח, אפילו להתאהב מחדש דרך תפקידים חדשים או כיוונים נוספים. יכולות להיות כמה 'אהבות' מקצועיות לאורך החיים. אם אדם מרגיש שהוא צריך משהו חדש, זה לא בהכרח אומר לפרק את הקיים, אפשר גם להרחיב אותו.
"בסופו של דבר, אנחנו אותו אדם בכל הזירות של החיים. אי אפשר באמת להפריד בין עבודה לבית: מי שמרגיש מוקטן או לא מוערך בעבודה, חוזר עם זה הביתה, וזה משפיע על ההורות, על הסבלנות, על מערכות היחסים. ולהפך, קונפליקטים בזוגיות נכנסים גם למרחב המקצועי. לכן כשאנשים מגיעים אלינו לייעוץ קריירה, אנחנו שואלים גם על זוגיות, על בחירות, על דפוסים. איך בחרת בן או בת זוג? איך התנהלו מערכות היחסים שלך? כי במובן מסוים, גם בעולם העבודה אנחנו כל הזמן בדייטים - בוחרים ונבחרים, מחפשים התאמה, לומדים על עצמנו דרך הקשרים שאנחנו יוצרים".
לרבים מאיתנו יש קושי לדבר על כסף, לעסוק בכסף, ואולי זה גם משפיע על היכולת להרוויח כסף. איך אתן מתייחסות למחסום הזה?
גוני: "גדלנו על האמירה ש'אין דבר כזה מקצוע שאין בו כסף, השאלה היא רק איך לעשות אותו'. גם מורה יכול להיות יזם, כמו שעשה יואל גבע – מורה למתמטיקה שהקים את אחד מבתי הספר המובילים בתחום ההכנה לפסיכומטרי. זה לא רק המקצוע, אלא מה שאתה מביא אליו: יוזמה, יצירתיות, נכונות לפתח ולהרחיב. מי שרוצה לעבוד על היחסים שלו עם כסף, צריך להבין שהשאלה היא לא רק כמה אתה מרוויח. כסף הוא לא רק כסף, הוא משהו שיושב על אמונות עמוקות. יש אנשים שמרוויחים הרבה ועדיין מרגישים שאין להם מספיק. זה כבר לא עניין של הכנסה, אלא של תפיסה פנימית, של ערך עצמי ושל תחושת זכאות.
"השאלה של קריירה והגשמה חובקת כמעט את כל האישיות של האדם. זה לא רק כישרון, אלא גם באיזו סביבה אתה עובד, איזה סוג ארגון מתאים לך, מה סגנון החיים שאתה רוצה. יש אנשים שיפרחו במקום אחד ויכבו במקום אחר. הרבה אנשים אומרים אפילו בגיל חמישים: ‘אני עדיין לא יודע מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול'. ואנחנו אומרים – יש כמה שאלות שצריך לשאול. זה מתחיל משאלת ה'למה': למה לעבוד? זה נע בין כסף, משמעות, שייכות והתפתחות. השנייה היא שאלת ה'מה' – מה אני עושה בפועל. והשלישית היא שאלת ה'מי' – מי אני רוצה להיות, איך אני רוצה לעבוד ואיפה. כשהשלוש האלה מתחברות, נוצר כיוון שהוא לא רק מקצוע, אלא דרך חיים".