בשנת 2018 היו בישראל כ-57 אלף עובדים סיעודיים חוקיים וכ-12 אלף לא חוקיים. ב-2020 המספרים עלו לכדי 65 אלף ו-13 אלף בהתאמה, אך נכון לרבעון הראשון של 2021 הם נמצאים בצניחה – 54 אלף מטפלים סיעודיים חוקיים ו-15 אלף לא חוקיים (המספר היחיד שנמצא בעלייה. מקור: דה מרקר, 28.6.2021).
נכון להיום מדובר במחסור של כ-20 אלף משרות סיעוד במדינה, בעיקר בשל משבר הקורונה. המגפה המתמשכת מונעת הבאה של עובדים ממדינות זרות, כגון הודו שמספקת כ-40% מכוח האדם הסיעודי בישראל.
הכי מעניין
הסכם שנחתם כבר בספטמבר 2018 בין ישראל לפיליפינים, הביא לארץ את הגל הראשון של עובדים סיעודיים בחודש אוגוסט 2021 – וזאת מתוך אלפים רבים נוספים, הצפויים להגיע מהפיליפינים לטובת משרות סיעוד בישראל (מקור: דבר, 2.8.2021). עד שזה יקרה, כמיליון ישראלים ממשיכים לטפל בקרובי משפחותיהם בתדירות כזו או אחרת.
עלויות ההעסקה של עובד סיעודי פרטי – זר או ישראלי – עשויות להגיע לכדי 15 עד 20 אלף שקל בחודש, כך לפי נתונים מאתר קו למעסיק. המחסור בעובדי סיעוד בשל מגפת הקורונה הקפיץ את דרישות השכר והתנאים הסוציאליים, ומשפחות רבות מוצאות את עצמן בין הפטיש לסדן: מצד אחד עובד סיעודי מהווה מעמסה כלכלית בלתי מבוטלת, אך מצד שני ללא עובד צמוד שיטפל בחולה, בני המשפחה עצמם עלולים לקרוס מהעומס הנפשי והפיזי הכרוך בהיותם בני משפחה מטפלים.
תאגידי העובדים הזרים וחברות הסיעוד בישראל אינם מסוגלים לעמוד בעומס שנוצר בין הביקוש להיצע, וגם הם למעשה תלויים בהחלטות ובחקיקה שאמורים להגיע מהמדינה. ההפרש הוא בין 70 אלף היתרים שניתנו מהמדינה להעסקת עובד זר סיעודי, לעומת היצע של כ-55 אלף עובדים שרובם אינו זמין מכיוון שהם כבר מועסקים (מקור: דה מרקר, 29.6.2021).
החלופה עבור משפחות רבות היא להביא עובד ישראלי שעולה כ-8,000 שקל בחודש, וזאת עבור זכאים לגמלת סיעוד בגובה 5,300 שקל מהמוסד לביטוח לאומי. הבעיה העיקרית היא שהגמלה מספיקה אך ורק ל-6 ימי טיפול בשבוע, 12 שעות לכל היותר ביום. את השאר משלימות המשפחות, וגם אז אין זה מספיק כדי שהעובדים ישגיחו על המטופל גם בשעות הלילה.
מחוסר ברירה, משפחות רבות פונות גם להעסקת עובדים לא חוקיים – דבר שעלול לסכן אותן בהליכים משפטיים ובענישה כלכלית ו/או אחרת. מכיוון שאיש לא רוצה להגיע למצב כזה, המדינה צריכה לפעול ולהקל על שוק הסיעוד – שגדל משנה לשנה.
המדינה יכולה וצריכה לבצע מספר צעדים, כדי לפתוח את צוואר הבקבוק בתחום הסיעוד. הנה כמה מהצעדים העיקריים:
- פתיחת גבולות והבאת מטפלים סיעודיים בכפוף להנחיות רפואיות קפדניות – בדיוק כפי שלאחרונה הוחל ביישום ההסכם עם הפיליפינים, כך ניתן ודרוש לעשות גם עם מדינות נוספות. העובדים יצטרכו לעמוד בדרישות הבריאותיות הנגזרות ממשבר הקורונה, אך בסופו של דבר זה יגדיל משמעותית את היצע המטפלים הסיעודיים בישראל.
- הארכת אשרות השהייה של עובדים זרים קיימים – עובדים סיעודיים שכבר נמצאים בישראל, בדרך כלל מוגבלים ל-51 חודשי שהייה רצופים טרם חידוש הוויזה. אלף עובדים כבר קיבלו הארכת ויזה לאחרונה, וסבבים נוספים יידרשו בהמשך כדי להתאים למחסור הגדל והולך בעובדי סיעוד. ההמלצה היא לתת לעובדי סיעוד ויזה לעשר שנים. במקביל נדרש להפוך את כל העובדים הלא חוקיים לעובדים חוקיים, באמצעות הארכת הוויזות שלהם. מדובר באנשים שכבר עבדו וצברו ניסיון בתחום, וחבל יהיה לאבד אותם בשל בירוקרטיות מיותרות.
- שינוי מודל ההעסקה – במקום שהמשפחות ייאלצו להיות מעורבות בתהליך ההעסקה המסובך דיו (ועל כך יש להוסיף את העקה הנפשית והכלכלית הכרוכה בבן משפחה סיעודי), המדינה צריכה לקחת לידיה את התחום באופן מלא – או בצורה ישירה או באמצעות גוף מטעמה. כבר כיום חברות הסיעוד ולשכות ההשמה עושות חלק ניכר מהעבודה, ויש לאפשר להן לבצע את עבודתן בצורה מלאה כדי שכל הצדדים ייצאו נשכרים.
האמור בכתבה כולל תוכן ומידע מסחרי/שיווקי , ומערכת מקור ראשון אינה אחראית למהימנותו. פרסום התכנים והמידע המסחרי בכתבה אינו מהווה המלצה או הצעה מצד מערכת מקור ראשון לרכוש ו/או להשתמש בשירותים או המוצרים בכתבה.