כשאני עומד מול קהל של אלפי תומכי ישראל בטקסס, הדבר הראשון שעולה בדעתי הוא הכרת תודה. חובתו הראשונה של האדם בבוקר במסורת היהודית, עוד לפני שהוא רוחץ את פניו, היא לומר "מודה אני" - להודות לבורא על שהחזיר בו את נשמתו. אם איננו פותחים את יומנו בתחושת הודיה, אנו מאבדים משהו מהצלם האנושי שלנו.
כאן, באמריקה, אני מרגיש חובה עמוקה לומר תודה - לא רק על הסיוע הצבאי והמדיני, אלא על העמידה לצידנו בשנתיים הבודדות והקשות של המלחמה נגד אויב המבקש להשמידנו.
הסיפור הישראלי של ימינו הוא פרדוקס של כאב ותקומה. מצד אחד אנו מדינה למודת מלחמות, ומצד שני ישראל היא נס גלוי. רק לפני שלושה דורות העם שלי הפך לאפר ולסבון באושוויץ. העולם ויתר עלינו. והיום? ישראל היא המדינה היחידה בעולם המפותח (OECD) שמציגה שיעור פריון המבטיח את עתיד הדורות הבאים. בעוד שהמערב מתכווץ, בישראל יש בממוצע יותר משני ילדים למשפחה.
הכי מעניין
זה לא נתון סטטיסטי יבש, זו הצהרת כוונות. כשיש לך ילדים, יש לך משמעות; כשיש לך משמעות, יש לך אושר. לא בכדי ישראל מככבת באופן עקבי בעשירייה הפותחת של מדד האושר העולמי. התשובה שלנו למוות היא חיים. אנו העדות לכך שעם שנגזר עליו כיליון יכול לקום מן האפר, לבנות חברה משגשגת ומלאת חיים.
אך החיים הללו דורשים הגנה מתמדת. המלחמה שנכפתה עלינו ב־7 באוקטובר אינה עוד סבב אלימות. זו מתקפה על הציוויליזציה כולה. האויבים שלנו, שמכנים אותנו "השטן הקטן" ואת אמריקה "השטן הגדול", לא בונים טילים בין־יבשתיים כדי לפגוע בתל־אביב. בשביל זה הם לא צריכים טווחים כאלה. הטילים הללו מכוונים אליכם, למערב כולו. אנו עומדים בחזית, מגנים בגופנו על הערכים המשותפים של העולם החופשי.
המלחמה הזו גבתה ממני את המחיר היקר מכול - בני הבכור, משה.
משה, שנקרא על שם סבי ועל שם משה רבנו, היה גאוות חיי. הוא היה הראשון שקרא לי "אבא". במשך 11 שנים הוא שירת כלוחם קומנדו ביחידת העילית "שלדג". הוא קפץ ממסוקים והגן על המולדת, עד שבשנת 2014 נשלח לפיליפינים לסייע בחילוץ נפגעים לאחר רעידת אדמה.
כשחזר משם, הוא ביקש לשבת איתי לקפה. "אבא", הוא אמר לי, "אני הולך ללמוד רפואה". שאלתי אותו מה קרה, הרי הוא כבר בן 33 עם ארבעה ילדים. תשובתו נחרתה בליבי: "ביליתי את העשור האחרון בהגנה על המולדת. אני רוצה להקדיש את שארית חיי להצלת חיים, לא לנטילתם".
יחיאל לייטר עם בנו משה | צילום: באדיבות המשפחה
הוא סיים את לימודי הרפואה באוגוסט 2023. הוא היה אמור להתחיל את ההתמחות שלו ב־8 באוקטובר. אבל 7 באוקטובר הגיע יום קודם וקרע את חייו, כמו את חייהם של רבים כל כך. משה לא היסס. הוא נקרא להוביל את יחידת הקומנדו 551 לתוך עזה. הוא נלחם כאריה במשך שבועיים.
ביום ה־14 למלחמה הוא גילה פיר מנהרה ממולכד. עליכם להבין: חמאס בנה 560 קילומטרים של מנהרות טרור – רשת ארוכה יותר מהרכבת התחתית של לונדון – מתחת לרצועת עזה הצרה. כשהוא מצא את המנהרה, הוא דיווח בקשר: "מצאנו את המנהרה, שבת שלום". היה זה יום שישי אחר הצהריים. אלו היו מילותיו האחרונות. פיצוץ אדיר גדע את חייו ואת חיי שלושה מחייליו.
אני מספר לכם את סיפורו של משה לא רק כדי שתכירו בכאבי, אלא כדי לחשוף את השקר הגדול ביותר שמופץ נגד ישראל כיום. מאשימים אותנו ברצח עם, בטיהור אתני. הטענות הללו אינן רק שקריות, הן היפוכה המוחלט של האמת.
הבן שלי, ד"ר משה לייטר, יכול היה להיות בחיים היום לו היינו נוהגים כפי שמאשימים אותנו. אם היינו בוחרים ב"הפצצות שטיח" כדי למחוק את עזה, לא היינו צריכים לשלוח את טובי בנינו לתוך סמטאות המוות ולתוך הפירים הממולכדים.
שום צבא בהיסטוריה לא נאלץ להתמודד עם לוחמה אורבנית כה מורכבת, שבה האויב מסתתר מתחת לאדמה ומאחורי אזרחים. אנחנו שלחנו את חיילי הרגלים שלנו, את הרופאים שהפכו ללוחמים, כדי לעקור את הטרור בפינצטה, בית אחר בית, מנהרה אחר מנהרה, כדי למזער את הפגיעה בחפים מפשע. שילמנו על כך בדם בנינו, והעולם מעז להאשים אותנו?
חיילי צה"ל במנהרת חמאס בעזה. דצמבר 2023. | צילום: AFP
בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, ששוקל להוציא צווי מעצר נגד מנהיגינו, הפך לסוכנות המעוותת את הצדק. הוא מאיים על קורבנות הטרור במקום לשפוט את מבצעיו. אבל אנחנו, עם הספר, נושאים איתנו היסטוריה של 3,500 שנה. אנחנו יודעים להבחין בין אמת לשקר, בין מוסר לצביעות. לא ניתן לאנטישמיות החדשה, הלבושה בגלימות משפטיות, לשבור את רוחנו.
אנחנו לא לבד במערכה הזו. הקשר בין ישראל לנוצרים המאמינים בארה"ב אינו ברית אינטרסים רגעית. זהו קשר של שורש וענף. כפי שכתוב, השורש נושא את הענפים, אך הוא זקוק גם לאור השמש שהענפים קולטים.
התיאולוגיה שמנסה להחליף את ישראל או לטעון שא־לוהים זנח את עמו שגויה מיסודה. אם א־לוהים היה מפר את הברית איתנו, מה היה מבטיח שלא יפר אותה איתכם? אנחנו שותפים לגורל אחד, לאמונה בא־ל אחד המכוון את ההיסטוריה.
למרות הכאב, למרות האובדן שאין לו מרפא, אני מלא תקווה. הדור הצעיר של ישראל, שקם בבוקר 7 באוקטובר ורץ אל האש ללא פקודות מסודרות כדי להציל את אחיו, הוא הדור הגדול ביותר שצמח לנו. זהו דור חדש של יהודים. אנחנו לא הולכים לאושוויץ, אנחנו נשארים בחיים. אלה הם "פסלי האחריות" שעליהם דיבר ויקטור פרנקל, ובזכותם ישראל תנצח.
מילותיו האחרונות של בני היו "שבת שלום". יש שבת של ימות השבוע ויש "שבת של ההיסטוריה": עידן של שלום ושלווה שאנו שואפים אליו.
יחד, יהודים ונוצרים, אמריקה וישראל, נצעד לעבר העידן הזה - לא מתוך חולשה, אלא מתוך עוצמה מוסרית ואמונה בצדקת דרכנו. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, ואנחנו כאן כדי להישאר.