לפני שנה בערך, בעולם הישן, טסתי לבקר חברה שעברה לגור בארצות־הברית. בתי מלון זה נחמד, אבל אין כמו לחוות חו"ל בעיניים מקומיות ולהרגיש הכי קרוב שאפשר איך זה לגור במדינה אחרת. אם כילדה התקנאתי באמריקנים על המגוון העצום של סוגי הדגנים בסופר, על הזפזופ האינסופי בטלוויזיה הרב־ערוצית ועל גורדי השחקים המפעימים – הרי שישראל של 2019 בהחלט השלימה את הפער. תרבות השפע כבר מזמן עשתה עלייה, אבל באותו ביקור היה רק דבר אחד שעוד בלט בחסרונו: שירות משלוחים יעיל. הפער המתסכל בין אמזון לצבי הישראלי, שכל ההפרטות שבעולם לא גרמו לו להדביק את הקצב.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דווקא בשעת משבר כלכלי שר האוצר מתעקש להקשיב בעיקר לעצמו
– היום שאחרי טראמפ: ישראל חייבת להתמקד באיראן
– ועדת הכספים אישרה העברת תקציבים למוסדות הציונות הדתית
ובכן, כידוע – כדאי להיזהר במה שמבקשים. בישראל 2020 כבר הכול שליח, בקצב שנע בין 20 דקות למקסימום שלושה ימי עסקים. מי ידע שכל מה שהיינו צריכים זה נגיף אחד קטן מסין. שליחויות המזון בכלל שודרגו לתעשייה שלמה: יש לי כבר שליח לפירות וירקות ("ישירות מהחקלאי!"), שליח למיצים טבעיים, שליח לדגים טריים, שליח לגבינות ואפילו שליח לחלות ויז'ניץ (בחיי, קוראים לו "גיא החלן" והוא בעל סטנדרטים מקצועיים שלא פגשתי מימיי).
אז כולם־כולם במשלוחים, אבל האמת היא שאין אוכל שמותאם יותר למשלוח מאשר זה האסייתי. נפח המשלוחים ההולך וגדל הביא את רשת "ריבר" להתאים את התפריט שלה ולרענן את מיתוג המארזים, שלא לומר להמציא אותם מחדש ועוד בוורוד כובש. איכשהו התקבע שסושי צריך להגיע במארז פלסטיק כעור שמורכב מתחתית שחורה בעיטורים יפניים ומכסה שקוף. ב"ריבר" החליטו לכפור בתלבושת האחידה הזו והלכו על קונספט של קופסאות שרוול נשלפות ויפהפיות.
פעם סושי היה נחשב לאוכל מינימליסטי. אורז, דג נא, ירק או שניים – ויאללה, מגלגלים בתוך אצה. בשנים האחרונות נדמה לפעמים שהרול הישראלי מושפע כבר יותר מאמריקה מאשר מאסיה, ושלל תוספות, רטבים וציפויים הועמסו על הגליל המופלא. גם בריבר זורמים עם הטרנד ומאמינים ב"מור איז מור", שמתרחק אמנם מהמסורת המאופקת אבל בהחלט יוצר חגיגת טעמים וצבע. קחו למשל את ה־Super Spicy Salmon שכולל סלמון בטמפורה עם מלפפון, ספייסי מיונז ועירית. העניין האמיתי פה הוא דווקא בעטיפה שמורכבת מסלמון נא, צ'ילי חריף טרי שפשוט מעיף את החך וגרידת לימון שנותנת פייט לחריפות עם חמצמצות מעודנת. עוד רול מעניין הוא זה התאילנדי: הבסיס שלו הוא ספייסי סלמון עם מלפפון, כשמעל עוטף את הרול דניס נא עם חתיכות בצלצלי שאלוט קריספי, מיסו דבש וכוסברה קצוצה. גם הוא היה וואו לגמרי, עם שילוב מרתק בין הטעמים העזים של הכוסברה למתיקות של המיסו והקרנאצ'יות של הבצל. בניגוד אליהם, הגריל רול היה סטנדרטי לחלוטין עם נתחי סלמון בגריל (אף פעם לא הבנתי את הקונספט של סושי עם דג אפוי) ואבוקדו – שעם כל הכבוד לאספרגוס, לקולרבי או לסלק האופנתיים – הוא הוא מלך הירקות בכל הקשור לסושי.
כשבוחנים סושי נהוג לבדוק האם יחס האורז־דג מספק, אך אין ספק שברולים עמוסים כאלו האורז ממלא את ייעודו כשחקן משנה. אם כבר החשש הוא שהשחקן הראשי, להלן הדג, מפסיד את הבכורה לטובת התוספות, ואין ספק שקל למסך כך את טעם הדג (ואת מידת טריותו). אניני הסושי יעקמו את האף אבל חובבי הפירוטכניקה יתענגו על כל ביס.
בגזרת הווק דגמנו את הפאד תאי, כי עם כל הכבוד לנודלס ביצים ולאטריות סובה – רק מנה של אטריות אורז עם ביצה, בצל ירוק ובוטנים יכולה להחזיר אותך לקאו־סאן. הוא היה אחלה אבל לא מוקפץ שלא טעמנו בעבר.
הקימונו הירוק היה כבר בהחלט מעניין יותר. מדובר באטריות חיטה עם נתחי עוף, זוקיני וברוקולי בקרם קארי ירוק שמבוסס על בזיליקום ונענע עם קרם קוקוס. בהחלט פיוז'ן מעניין של מטבחים. בתחילה משהו בשילוב הזה לא עבד לנו אבל איכשהו אחרי כמה טעימות נוספות לא הצלחנו להפסיק לאכול. כמה שעות אחר כך, בארוחת השאריות שקינחנו איתה את היום, שמחנו לגלות שהשעות שעברו רק השביחו אותה והעמיקו את הטעמים שבה.
לקטנים לקחנו "מיסטר לין צ'יקן", שניצל בציפוי פאנקו עם שום ומצע אורז, שתפקד כמנת ילדים (הגדולים כבר בענייני הסושי), ועל קינוח החלטנו לוותר כי טרם הצלחנו למצוא קינוח שיהיה גם אסייתי, גם פרווה וגם כזה ששורד משלוח כמו שצריך. מי יודע, אולי ב־2021.
בקיצור
שלח לי סושי בקופסה
אל תפספסו
הרול התאילנדי
בשולחן ליד
רטבים מיותמים
רשת ריבר
סניפים כשרים ברחבי הארץ
טלפון: *6969 או באתר: river-bar.co.il
